היהודים באימפריה הספווית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: שכתוב והשלמה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האימפריה הספווית, המוסלמית-שיעית, ששלטה במרבית שטחי איראן המודרנית משנת 1501 עד שנת 1722, חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים שבאימפריה. החקיקות ניתנו במסגרת מגבלות שחלו על כלל הנתינים הלא-מוסלמים בממלכה, ובהם: נוצרים, זוראסטרים ועוד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש היהודי - איראני היה בין המפגשים התרבותיים הכי פוריים בתולדות האנושות. כשלמפגש זה פירות שעיצבו וגיבשו את המחשבה והאמונה היהודית ובאופן עקיף גם הביאו לעליית הנצרות והאסלאם. כשלתוצאות מפגש זה חלק משמעותי בגיבוש התפתחות אירופה והעולם המוסלמי של היום.[1]

חוקים מפלים נגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "היסטורית יהודי איראן", שהוציא לאור חביב לוי באיראן שבתקופת השאה, מונה לוי את כלל החוקים המפלים שהעמידה האימפריה הספווית נגד יהודי האימפריה, תוך ציון כי האחרונים בחלקם מתבססים על חוזה עומר. חוקים אלו לא התקיימו כולם באותה נקודת זמן או באותו המקום, אלא בנקודות זמן ואזורים שונים, הכוללים ביניהם את שיראז, אצפהאן, משהד, המדאן וכורדיסטן. לפי לוי חוקים וייחס זה לו זכו היהודים נועדו לגרום ליהודים להתאסלם. זאת על-מנת לחזק את האימפריה הספווית כשיעית, בצורה כזו שחוסנה בלחימה מול הסונים יגדל, כמו גם על-מנת לעודד את רוחם של השיעים, שסבלו מהשפלות ורדיפות במדינות הסוניות. חלק ממגבלות אלו חלו עד לתקופת השושלת הקאג'ארית.[2][3]

החוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור שימוש בצבע הלבן כצבע קיר בחדרי הבית.
  • דלת הכניסה לבית צריכה להיות נמוכה וממקשה אחת (על-מנת שהיהודי יוריד את ראשו בכניסה וביציאה מהבית ובכך יזכור את מקומו בעולם).[2]
  • אסור עטית רדיד התחממות (כמעיל) מחוץ לבית, אלא רק להניחו מתחת לבית השחי.[2]
  • איסור קיצוץ זקן בעזרת מספרים.[2]
  • איסור לצאת לטיולים וחופשות קיץ (ییلاق).[2]
  • נאסר על כל יהודי, כולל רופאים, לעלות על סוסים. בימי נאסר א-דין שאה קאג'אר היה אסור גם לרכב על חמורים לבנים.[2]
  • אם יהודי ששתה ערק יצא מחוץ לביתו, יש להורגו.[2]
  • חתונות יהודיות יבוצעו בסתר.[2]
  • איסור ליהודים לאכול פירות בשלים וטובים - רק פירות רקובים ימכרו ליהודים.[2]
  • מלבושם של היהודים צריך להיות שונה משל המוסלמים - ובצבע ירוק או אדום. בימי נאסר א-דין שאה גם הצבע הירוק נאסר.[2]
  • צבע חמורו של היהודי צריך להיות שונה משל המוסלמי, ולא לבן.[2]
  • בזמן רכיבה על חמור, רגליו של היהודי צריכות להיות שלובות מצידו האחד של החמור.[2]
  • איסור על נשיאת נשק.[2]
  • איסור על יהודים לעבור במרכזי הדרכים והכבישים, אלא רק בצדדיו ולצידי הקירות.[2]
  • איסור לשיר או להרים את הקול בזמן תפילה.[2]
  • איסור לבנות בית-כנסת יפה.[2]
  • חובה לגלח את הראש ואיסור לעשות פוני.[2]
  • היהודי טמא, ולכן אסור לו להיכנס לביתו של מוסלמי ולגעת בדברים הנמצאים בו.[2]
  • איסור על יהודים להיכנס לחנויות של מוסלמים ולנגוע בדברים הנמצאים בחנות (במיוחד מאפיות). אם יהודי מבקש לקנות משהו עליו לעמוד מחוץ לחנות ולבקש את מה שברצונו לקנות עד שיינתן לו.[2]
  • עדות יהודי לא מתקבלת, גם במעמד משפט בין שני יהודים.[2]
  • דין יהודי שנטען עליו על ידי מוסלמי שאמר דברי כפירה, כמו קללת הנביא מוחמד, הוא התאסלמות או מוות.[2]
  • על היהודים לגור בגטאות, ואסור למוסלמים למכור ליהודים בתים מחוץ לתחומים אלו.[2]
  • איסור על זכרים יהודיים ללבוש נעליים תואמות (כל נעל צריכה להיות מסוג וצבע אחר).[2]
  • איסור על יהודי לעקוף מוסלמי ההולך לפניו ברחוב.[2]
  • על יהודי להנמיך את קולו בזמן שהוא מדבר עם מוסלמי.[2]
  • במצב בו מוסלמי חייב ליהודי כסף, היהודי בבקשתו להחזר הכסף צריך לפנות למוסלמי ברעד ופחד.[2]
  • במצב בו מוסלמי מקלל יהודי על היהודי להנמיך את ראשו ואסור לו לענות למוסלמי.[2]
  • על יהודי הקונה בשר להסתיר את הקניה ברחוב ועד שיגיע לביתו.[2]
  • אסור ליהודי לבנות בניין יפה.[2]
  • בית של יהודי צריך להיות נמוך מהבית המוסלמי הנמוך ביותר בעיר.[2]
  • איסור על יהודים לפתוח דוכנים בשווקים.[2]
  • יהודי שהתאסלם יורש את כל עושר הוריו, במקרה וכל יתר אחיו וקרובי משפחתו נותרו יהודים.[2]
  • עדות ושבועות יהודים לא מתקבלות בבתי-הדין.[2]
  • על היהודים לשלם מס בשם ג'זיה.[2]
  • מוסלמי שרצח יהודי ישלם סכום מסוים וישתחרר.[2]
  • איסור על יהודים לצאת מבתיהם לרחובות ולסמטאות בזמן גשם (כי טומאת היהודים עוברת דרך המים, ואם מוסלמי ידרוך על שלולית עליה דרך יהודי גם הוא יטמא).[2]
  • איסור על נשים יהודים לכסות את פניהן בעת יציאתן מהבית.[2]
  • כיסוי הראש של הנשים היהודים חייב להיות מורכב מלפחות 2 צבעים, ואסור שיהיה שחור.[2]
  • גבר יהודי לא יכול ללבוש בגד יפה ומהודר, ומלבושו חייב להיות כחול.[2]
  • חובה לשים לצד כניסת כל בית של יהודי בד - על-מנת שידעו כי זה ביתו של יהודי.[2]
  • איסור לפתוח חנויות בשווקים או ברחובות.[2]
  • בימי נאסר א-דין שאה קאג'אר נאסר על יהודים להחזיק מטריות.[2]
  • נשיאת אות קלון-טלאי בצבע אדום או צהוב.[2][3]
  • חבישת כובע המורכב מ-11 תלאים בצבעים שונים כסימן היכר.[3]
  • בעסקי מסחר ישב היהודי על מושב נמוך.[3]
  • חובה לחבוש כובע כחול (ראו גם: מולא מוחסין לארי).[2]
  • יהודי שהתאסלם לא יוכל לחזור ליהדות.[3]
  • נשים יהודיות חויבו לקשור פעמונים לרגליהן.[3]
  • ליהודי מותר למכור למוסלמי רק מיני תבלינים, אריגים וכלים אחרים נטמאים מידיו.[3]
  • יהודי המבקר בבית מוסלמי ישב על אריג מיוחד על מנת שלא יטמא את הבית, כמו כן אין להגיש ליהודי תה או קטורת מאותה הסיבה.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוקר יהדות איראן: חביב לוי - זכרונות, תרגום מפרסית: ששון בלום, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2010.
  • حبيب لوي, تاريخ يهود ايران, کتب فروش بروکیم, 1956-60.
  • Habib Levy, Aḥkḥām wa-Muqarrarāt-iḤaḍrat-i Mūsa ʿalayhi al-Salām, Beverly Hills, Calif.: Iranian Jewish Cultural Organization of California, 1984.
  • Habib Levy, Comprehensive history of the Jews of Iran, (translated by: George Maschke), Mazda Publishers, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שאול שקד. איראנו-יודאיקה; לחקר פרס והיהדות: קובץ מחקרים בתחומי המגע בין יהודים ותרבות פרס במשך הדורות. מכון בן צבי. ירושלים: תשמ"ב. הקדמה-ז.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 2.27 2.28 2.29 2.30 2.31 2.32 2.33 2.34 2.35 2.36 2.37 2.38 2.39 2.40 2.41 2.42 2.43 חביב לוי, היסטוריית יהודי איראן, כרך שלישי, הוצאת ברוכים, 1960, עמ' 403-409. (בפרסית: حبيب لوي, تاريخ يهود ايران, بروخيم,کتب فروش بروکیم, جلد 3. 1960. 403-409)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 18-19.