אנטישמיות מוסלמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טבח שבט בנו קורייזה היהודי, על ידי מוחמד (ציור מהמאה ה-19)

אנטישמיות מוסלמית היא כינוי לתפיסות ופעילויות אנטישמיות של מוסלמים, שלעתים אף נובעת מפרשנותם את האסלאם.

תקופת מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד, מייסד דת האסלאם, ניסה בראשית דרכו להתקרב אל היהודים, בעיקר בעת ההג'רה, הגירתו-בריחתו ממכה לאל-מדינה בשנת 622 לספירה. לאחר שחווה לעג ודחייה מצד יהודי המקום, הפכה בריתו הראשונית עם שלושת השבטים היהודים שגרו בעיר מדינה, לקרב לחיים ולמוות, בו הוא ניצח באופן מוחלט. הוא גירש בעקבות זאת שניים מהשבטים היהודים הללו ובשנת 626 הרג את כל הגברים של השבט השלישי, בנו קורייזה, תוך שהוא מוכר את נשות השבט וילדיו, לעבדות.[1] מאותו רגע ועד למותו ב-632, היהודים הפכו עבור מוחמד לאויבי האסלאם. ב-627 נטבחו יהודי הכפר ח'יבר, ב-629 נרצחו כל הגברים היהודים בני נדיר ונשותיהם חולקו למנצחים וגם מכל שאר אזורי כיבושיו, היהודים גורשו. כשעלה לשלטון יורשו החליף עומר בן אל-ח'טאב, הוא האמין כי מוחמד ביקש בצוואתו לגרש את כל היהודים מחצי האי ערב וכך פעל בין השנים 635-636 גירש עומר בן אל-ח'טאב את כל היהודים (וכן הנוצרים) מחצי האי ערב, בטיעון כי "לא תישארנה שתי דתות בארץ ערב".[2] מאז אותו גירוש, כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל.

היות שמדובר בתקופה המכוננת של הדת המוסלמית, הרי לכל מילה ולכל אירוע, מיוחסת כיום משמעות גורלית. פרקי הקוראן, שניתנו בעיר מדינה, גדושים בהתקפות כנגד היהודים, לרבות ייחוס תכונות מסוימות, ליהודים כקהילה, סממן אנטישמי מובהק. ידועה בהקשר זה אמרה המיוחסת למוחמד: "כל היהודים דומים בהכרח לאחיהם מחצי-האי ערב"; ואם בין התכונות שהקוראן מייחס ליהודי חצי האי ערב בפרקים אלה, בולטות למשל הבוגדנות הפלגנות נוסח פרשת קורח (המסופרת אף בקוראן), הרי מכאן שתכונות אלה מאפיינות גם את כל היהודים האחרים, בכל מקום אחר בעולם. מנגד, הקוראן קובע במפורש כי היהדות היא בת ויכוח ראויה וגם חשובה, בהיותה דת מונותיאיסטית, שקדמה לאסלאם ותרמה לו; הסתירה הזאת מיושבת על ידי הטענה, כי היו אלה הרבנים, אשר סילפו את תורת משה, ממש כמו שהכנסייה סילפה את תורת ישו[3].

האסלאם נוטר טינה ליהודים ופחות לנוצרים. רובם המכריע של כתבי הפולמוס האסלאמיים נגד היהדות הושפעו וניזונו ממקורות נוצריים קדם-אסלאמיים, שהתעצמו עם ההתאסלמות ההמונית של הנוצרים. גם טיעוני ההתפלמסויות של מוחמד עם היהודים נשענו במידה רבה על טיעונים ששימשו את הכנסייה נגד היהודים בתקופה המוקדמת. כמו רעיון השמירה על הכשרות כעונש על מרי היהודים, הרעיון כי היהודים שיבשו את כתבי הקודש, וכן הרעיון כי היהודים אינם העם הנבחר נעשו לפני כן בשימוש הכנסייה הסורית ונראה כי מוחמד הושפע מהם.[4]

בקוראן עצמו מופיעים תשעה קטעים בהם מתוארים בני-ישראל כהורגים שלא בצדק את הנביאים ששלח להם אלוהים[5], דבר המאפיין אותם כרוצחי נביאים בנוסף למאפיין אותם כלא מקבלים את סימני האל וכאלו שאלוהים הקשיח את לבם. דבר שבגללו קיים "השפלה והעוני של היהודים", ושלפיו אין להאמין לטענות היהודים שהם נאמנים, שכן הם אינם יכולים להיות שכאלו לאור זאת שהרגו נביאים. בנוסף זו הסיבה שבשמה היהודים, או חלק מהם, הולכים להיענש בגיהנום. הטיעון של רשיד רידא, בפירושו את האל-אימראן, היה כי הסטריאוטיפ שדבק ביהודים כרוצחי נביאים, היה בעקבות ניסיונם של יהודי מדינה להרוג את הנביא מוחמד, וזאת שלוש פעמים. ולא רק בגלל חריפות הדיונים בין מוחמד ליהודי מדינה באותה התקופה.[6] אבן כת'יר טוען כי היהודים הרגו יותר מ-300 נביאים ביום אחד ועוד באותו היום התפנו לפתוח את חנויות הירקות שלהם.[7]

לפי חדית'ים שונים היהודים ניסו להרוג את הנביא מוחמד במספר הזדמנויות ולפחות שלוש פעמים; (1) כשהוא היה תינוק, לאור קריאה בעתיד. (2) שבט בני נדיר רצו לתקוף את מוחמד עם פגיונות. אך אישה ששמעה על התוכנית שלחה על כך מסר למוחמד ובתגובה מוחמד הגלה את כל היהודים שחיו באזור. בסיפור אחר מוחמד עמד לצד קיר והיהודים תכננו לזרוק עליו אבנים ולהרגו, הוא ראה זאת ברוח הקודש, חזר לאל-מדינה והחליט לצאת נגדם למלחמה. (3) לאחר כיבוש ח'ייבר מסופר כי אישה יהודיה הגיעה עם כבש מורעל כמתנה למוחמד, מוחמד אכל מעט ממנו ושאל אותה על זה. היא ענתה: "רציתי להרוג אותך", ואז הוא ענה: "אללה לא היה נותן לך לעשות את זה". בגרסה אחרת מסופר כי היהודים שלחו את הכבשים המורעלות כדי לברר האם מוחמד היה נביא שקר או אמת, אילו היה מת; היה נביא שקר, ואם שרד; נביא אמת. מסופר כי במחלתו האחרונה של הנביא מוחמד, שהביאה למותו הוא אמר: "אני עוד מרגיש את הכאב של המזון שאכלתי בח'ייבר, והפעם אני מרגיש שאבח העורקים שלי נחתך מהרעל".[8]

תקופת האימפריה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ד'ימי, תנאי עומר

מעמדם המשפטי של היהודים בארצות האימפריה המוסלמית היה זהה לזה של הנוצרים - "בני חסות" (אהל אלד'מה), הנהנים על פי חוק, מהגנה על חייהם, גופם ורכושם ואף יכולים לקיים את מנהגי דתם, גם אם לא בפרהסיה, כל עוד שילמו את מס הגולגולת (ג'יזיה), נהגו בהתאם לחוקי האסלאם והמגבלות האחרות שהוטלו עליהם.

על היהודים נאסר להפיץ את דתם ברבים, עם עונש מוות למי שמשכנע מוסלמי להמיר את דתו. אסור היה ליהודים לבנות בתי כנסת שגובהם מעל למסגדים שבסביבתם. נאסר עליהם לכהן במשרות בכירות בממשל, במערכת השיפוט ובצבא. נאסר עליהם לרכב על סוסים. הם נדרשו לענוד תג בעל צבע נבדל על הכובע. באיראן למשל, הם נחשבו אף לטמאים פיזית ואסורים במגע ("נג'אסה"). נאסר עליהם לרשת שיעים, אף כי ההיפך היה מותר ויהודי שהתאסלם זכה בכל הירושה. נאסר על שיעים לשאת יהודיות, אלא בנישואין זמניים (נישואי "מותעה"), שהם סוג נחות ונצלני של נישואין. היו הגבלות רבות נוספות, מסוגים שונים ומשונים, שהיום נחשבות לגזענות ולאנטישמיות, אך באותה תקופה היו נסבלות יחסית, בייחוד לאור העובדה, שלמרות הכל, עדיין היה ליהודים בארצות האימפריה המוסלמית מעמד בטוח יותר מזה שהיה ליהודי אירופה באותה תקופה.

בנוסף להגבלות הללו, היהודים גם תוארו על ידי המוסלמים, ככנועים, שקטים, ומשוללי-חרב להגן על עצמם. הם נחשבו "בני מוות" ("אולאד אלמות"), פחדנים לא לוחמניים וכפופים. ב"אלרד עלא אבן אלנגרילה" מחמד אבן חזם טוען כי "כל המכיר את היהודים יודע כי הם אספסוף מטונף וחסר בינה, ציבור דוחה, גס והמוני, בוגדני, רך לבב, מאוס, כזבן, בעל שאיפות נמוכות ביותר ובעל כושר הבחנה חלש ביותר. הייתכן כי אלו הם בניו הנבחרים של האל?!". אבן חזם טוען כי שושלת היוחסין היהודית מלאה בממזרות, דבר המעיד על ניוונם המוסרי. הוא מתאר את היהודים כשקרנים ונוכלים (קו המאפיין אותם לטענתו עוד מהתקופת בה יעקב גזל את הבכורה מעשיו), ואומר כי "אף-על-פי שהכרתי יהודים רבים, מצאתי רק שניים שהיו דוברי אמת".[9] במרוקו למשל, הם כונו "אספל אל-סאפלין" (המושפלים שבמושפלים); לחלופין, הם תוארו כמגוחכים. למשל, בקבצים המיוחדים של התורה שבעל פה (חדית'), שנקראו בשם "אסראיליאת" (דברי ימי היהודים), הגיחוך משמש בערבוביה עם אזכור מזימותיהם של היהודים נגד הנביא מוחמד בעיר מדינה. לא מקרה הוא שבסרטים מצריים ופרסיים העוסקים בימי הנביא ותקופת האימפריה המוסלמית, היהודים מופיעים כבעלי קול דקיק וצפצפני - אמצעי מובהק להגחכה.

עם זאת, בניגוד למצבם באירופה, פוגרומים, היו נדירים יחסית. התאסלמות בכפייה אירעה אמנם לעתים, למשל במרוקו, תימן, ובאיראן בסוף המאה השמונה עשרה, אבל גם זאת, לעתים יותר רחוקות מאשר באירופה. הייתה אם כן אנטישמיות ברורה, ועדיין הייתה התופעה רכה יחסית לזו שהתרחשה במקומות אחרים בעולם בימי הביניים.

באיגרת "אלרד עלא אלנצארא" שנמען אל הנוצרים מיחס אלג'אחט' את יחסם המחמיר של המוסלמים ליהודים, על הקטעים הביקורתיים המופיעים אודות היהודים בקוראן בניגוד לקטעים חיובים יחסית לנוצרים, וטוען כי אין הדבר צודק. שכן הקוראן התייחס בזמנו ליהודים וכן נוצרים ספציפיים, השייכים לאותה התקופה ולא לאלו הקיימים היום. זאת לאור כך שהיהודים של היום אינם מהווים סכנה לאסלאם כמו הנצרות. וכן לאור זאת שהצרות שהביאו הנוצרים על המוסלמים כיום, הרבה יותר חמורות מאלו שהביאו היהודים, ולכן יש מידת אי-צדק ביחס הדחייה של הציבור ליהודים. אלג'אחט' טוען כי אנשים נוטים לנטור ולהסתכסך יותר עם אלו המוכרים לו; ולאור סיפור היהודים השכנים למוסלמים ומוחמד ב"בית'רב" (אלמדינה) שמוזכרים בקוראן, היהודים יותר מוכרים למוסלמים מהנוצרים ומכאן הסלידה והדחייה החזקה יותר של המוסלמים כלפי היהודים. זאת בחוסר צדק שכן הנוצרים מהווים סכנה גדולה יותר. אלג'אחט' ממשיך וטוען כי כשעשו מוחמד ואנשיו (מהאג'רון) את ההיג'רה ממכה למדינה התעוררה קנאה בין היהודים, שכבר חיו שנים באלמדינה לצד שכניהם המקומיים (אנצאר), למוסלמים על האחדות והאחווה שהביאה עליהם הדת החדשה. לאור זאת היהודים כדי לפגוע בדת החדשה החלו להעלות ספקות בלבבות המאמינים החדשים וסיעו לאויבי האסלאם. לא רק העלו ביקורת וספקות אלא גם פעלו בהתגרויות ופעולות איבה, תוך קשירת קשרים והפעלת מזימות. היהודים הקדישו את נפשם וממונם להילחם במוסלמים החדשים ולהרחיקם בפעילות מתמשכת שהתעצמה. דבר שהוביל לשנאה, טינה ותיעוב מופלג על היהודים מצד המוסלמים. כשככל שליבם של המוסלמים הוקשח לשנוא את היהודים הוא התרכך כלפי הנוצרים. אלג'אחט' חולק על הפרשנות שנותן ההמון, בניגוד לשכבות המובחרות של יודעי הדבר, וטוען כי הנוצרים עליהם מדבר הקוראן אינם כנוצרים בני הדור. אלג'אחט' אף כועס על השימוש שהנוצרים עושים בציטוט הקוראני: "אכן תמצאו כי היהודים והמשתפים לאל (משרכון) הם עזי האיבה ביותר כלפי המאמינים (המוסלמים) וכי אלו האומרים: נוצרים אנו, הקרובים ביותר לרחוש אהדה למאמינים" וטוען כי הנוצרים מבקשים באמצעות זאת להטות את לב הציבור המוסלמי (האספסוף ובני השכבות הנמוכות) נגד היהודים תוך קירובם לנוצרים. אלג'אחט' טוען כי המוסלמים ראו את דרגת היהודים ורמת דתם כדרגת ורמת המקצועות בהם החזיקו; צבעים, בורסקאים, מקיזי דם, קצבים ומתקני תיקונים; ומכאן תפסו שגם כפירתם הייתה הרעה שבכפירות ולכן עליהם להיות המושפלים ביותר.[10] גם אבו חאמד מוחמד אלגזאלי טוען כי הכפירה מהיהדות נחשבת לכפירה מהרמה הנמוכה ביותר מבין הכפירה של הנוצרים ויתר המאמינים באל ובנביאים.[11] אלג'אחט' מסביר כי כיעורם של הנוצרים התמעט בעיני המוסלמים לאור הצורה הכעורה יותר שבה ראו את היהודים. אלג'אחט' מעלה על הכתב שני סיפורי שוק ורחוב שהתרוצצו בדורו על היהודים: (1) מוסלמי שמע שיהודי יעשה כל דבר על-מנת להתנכל למוסלמי, ולכן החליט להתלוות ליהודי לאורך היום. כשהיהודי לא עשה דבר לאורך כל היום שאל המוסלמי את היהודי לפשר הדבר והיהודי ענה כי לאורך כל היום ניסה להשפילו בזה שדרך על צילו. (2) יהודי שניצח שליט במשחק שח-מט ביקש כתגמול על ניצחונו למחוק את שם אללה מכל ספרי הקוראן שהיו תחת הממלכה. (3) יהודי חוכר שהגיע לשלם ג'זיה קילל את הגובה המוסלמי ברוב חכמה, כשהאחרון הניח כי כלל לא מדובר בו.[10]

הוגים מוסלמים שונים וביניהם אלסמואל אלמגרבי (השתקת היהודים), טענו שהיהודים מעולם לא תרמו מאומה לתרבות העולם. והתייחסו ליהודים בבוז והשפלה על שפגעו ובגדו בנביאיהם וכן בנביא מוחמד. כמן כן, על כך ששיבשו והחליפו את כתבי הקודש שבידיהם (תחריף, תבדיל): הטיעון היה כי ליהודים (ולנוצרים) ניתנו נבואות אמת בשעתן, אולם עם הזמן רבניהם שינו אותן ואת כתביהן. כשהקוראן ירד (חזר) לעולם על ידי מוחמד בצורתו האמיתית והטהורה, ומכאן האסלאם בא להחליף את היהדות והנצרות שלא קיימו כראוי את רצון האל, ולקיים את רצון האל האמיתי.[12] אלמגרבי אף האשים את עבדאללה בן סלאם היהודי על שדחק והוסיף לאסלאם שלא במקומו את ההלכה היהודית שאם גבר ואישה מתגרשים בפעם השנייה אם הם רוצים להינשא בפעם השלישית על האישה להינשא קודם לגבר אחר ואז להתגרש ממנו ורק לאחר מכן להתחתן מחדש עם בעלה.[4] בתקופת תור הזהב רדיפות ואלימות מתועדות נגד יהודים בארצות האסלאם היו מועטות. תנאי עומר כמעט ולא יושמו וכן הרעיונות הנוצריים על היהודי השטני או עלילות דם לא היו קיימות כלל. לא היו גירושים המוניים של יהודים או האשמת יהודים שהתאסלמו בחוסר נאמנות בדתם החדשה. פגיעות ביהודים במהלך ימי הביניים הוסברו בעיקר בהפרת התנאים והברית ("נקד אלעהד") מצד בני החסות, דרך מיאוס במעמדם הנחות ולבישת בגדי פאר כשליטים המוסלמים, תפיסת עמדות שלטון או פגיעה בכבוד הנביא והאסלאם. ישנם חוקרים הטוענים כי ככל שהוטב מצבם של היהודים מבחינה כלכלית כך גברה האיבה כלפיהם, כמו גם מינויים של יהודים או לא מוסלמים אחרים לנכבדים בחצרות השליטים – דבר שהיווה ביטוי חומר להפרת חלק מהגרסאות של תנאי עומר, שאין לתת בידי לא-מוסלמי שלטון על מוסלמי. דווקא יהודים שהמירו לאסלאם היו אלו שביקשו להוריד את היהודים מהגנת כלל החסות בטענה כי היהודים אינם מונותאיסטים אלא עובדי-אלילים ואפילו עובדי אש.[12]

רעיון השעבוד הנצחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו זכריא יחיא אלרקלי טען כי שהיהודים הוענשו בגלות מתמדת, שיעבוד ושפל לאור זאת שכפרו, סילפו את התורה והפרו את הברית. הוא עוד טוען כי אפילו התנ"ך מציג את היהודים כעם מרדן, כפוי טובה, לא נאמן וארור, שהפר את הברית עם האל. וכן שהתנ"ך עצמו אף מעיד על כך שהיהודים אינם עם נבחר שכן אברהם ויצחק קיבלו את הנבואה הרבה לפני משה.[12]

מיהו העם הנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – השפה הערבית כסמל סטטוס

לאסלאם בסיס אתני מוצק ואיתן שהתבסס על השבטים הערבים של חצי האי-ערב. הבחירה האלוהית ניתנה לאברהם ומשם עברה לבנו ישמעאל, אחי יצחק, שממנו יצאו הערבים. שהתאחדו עם בואו של הנביא מוחמד. האסלאם אינו המשך היהדות אלא מחליפו "החזרת עטרה ליושנה", מטהרת ומשחזרת את המונותאיזם האמיתי של אברהם ומשה (ואף ישו) כפי שניתנו בצורתם המקורית, שנשחקו במרוצת השנים, במיוחד אצל הנוצרים, על ידי בני אדם אינטרסנטים. האסלאם אינו נזקק לתנ"ך אלא מעמיד את הקוראן בפני עצמו, כתחליף הנכון והאמיתי, שהתגלה בפני מוחמד בצורתו המקורית בנבואה.[1]

אפשרות לגאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי עבד אלגני אלנאבלסי (מת ב-1731) הסוני גם בני החסות יכולים לזכות בגן-עדן ואושר לעתיד לבוא.[12]

תחת השלטון הסוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הטבח ביהודי פאס (1033), הטבח ביהודי פאס (1465), עלילת דמשק, שואת יהודי לוב, פרעות טריפולי (1945)

תקופת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנטישמיות העות'מאנית המשיכה את ה"מסורת" המוסלמית. בימיו של הסולטאן מהמט השני למשל, במאה החמש עשרה, היהודים נדרשו ללבוש כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. במאה השש עשרה, בתקופתו של הסולטאן מורט השלישי, נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, לנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ועל הגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים".

לאחר עלילת הדם הראשונה שהתפרסמה באימפריה העות'מאנית, הסולטאן סולימאן השני הוציא כבר במאה השבע עשרה צו מלכותי (פירמאן), שהגן על כל יהודי האימפריה מעלילות הדם. למרות זאת, רבו מקרי רצח של יהודים, ובדרך כלל נמנעו השלטונות מלהעניש את הרוצחים. כלפי היהודים הופעלו גם חוקי עומר, שמקורם עוד בתקופת האימפריה המוסלמית, ואם כי הם לא הופעלו במלואם, הרי גם הם עשו את שלהם בהשפלתם של היהודים. במסגרת זו שבו היהודים וחויבו למשל בתשלום מס הגולגולת הקדום (גִ'זיַה), ועוד.

המגע המוסלמי עם המערב במאתיים השנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית, החמיר בה את האנטישמיות. הוא גרם למשל להפצתו של רעיון עלילת הדם, למרות אותו פירמאן של סולימאן השני. בהקשר זה, "עלילת דמשק", 1840 היא המפורסמת ביותר. גם התפיסה בדבר הקשר העולמי בין "הבונים החופשיים" ליהודים יובאה מהעולם הנוצרי באותה תקופה; במאה התשע עשרה, גם עלילת הפרוטוקולים של זקני ציון הופצה ברחבי האימפריה העות'מאנית, ועוד.

החל מסוף המאה השמונה עשרה ואילך, ירד בהדרגה כוחו של האסלאם בעימות מול הנצרות העולה. ככל שנחלשו המוסלמים, התגברה גם האנטישמיות בקרבם; עדיין, גם בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית נותר הרבה מן הסובלנות (היחסית) המוסלמית, המסורתית. בפרשת דרייפוס למשל, כמה מראשי ההוגים המוסלמים, ביניהם רשיד רידא, רפורמטור סורי שפעל במצרים והיה מאבותיהם הרוחניים של "האחים המוסלמים", הגנו על דרייפוס וטענו לחפותו; גם עלילת דמשק, שהוזכרה לעיל, התרחשה בתקופת שלטונו בעיר של מוחמד עלי, מתנגדו של השולטן העות'מאני, ומי שליבה את העלילה יותר מכל, היה דווקא הקונסול הצרפתי בעיר.

תחת השלטון השיעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת האימפריה הספווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היהודים תחת האימפריה הספווית

תחת האימפריה הספווית מעמדם של היהודים הוחמר לרעה ויהודים סבלו ממגבלות שונות, שלעתים החלתן חויב בקרב יהודים בלבד. המגבלות כללו חוקים שנועדו להשפיל. ביניהם איסור לצאת מהבית בזמן ולאחר גשם, איסור להיכנס לבתי וחנויות של מוסלמים ולגעת בסחורות, איסור על נעילת נעלים תואמות, איסור על נשים יהודיות לכסות את פניהן, עדות יהודי אינה מתקבלת גם במשפט בין שני יהודים וכן חובת ענידת טלאי צהוב לצד החזה.[13]

בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – יהדות סין

במהלך תקופת שושלת צ'ינג נרדפו יהודי סין על ידי הקהילה המוסלמית, כנראה בעקבות רדיפות המוסלמים על ידי הסינים חיפשו האחרונים מישהו חלש יותר להוציא עליהם את חמתם או על-מנת להעביר את זעם הממשל ליהודים. הרדיפות כללו: הצקות, עלבונות, אפליה, הכאה בציבור, בוז והשפלה. אוליבר ביינברידג' הבריטי שהגיע לביקור בקאיפנג בשנת 1906 בחיפוש אחר ספרים ומגילות יהודיות סיפר כי בעת ביקורו הואשם על ידי המון זועם מוסלמי בהיותו "רב מסווה", והוקף במהרה על ידי ההמון הזועם הקורא מילות גנאי על יהודים, מוכן לתקיפה, מחזיק באבנים, מוטות וסכינים. רק לאחר שהצליח לשכנעם כי אינו יהודי העבירו האחרונים את חמתם. עוד ציין ביינברידג' כי המוסלמים המקומיים נהגו למשוך בכנף גלימותיהם כשיהודי עבר, דבר שהעיד על פגיעה חמורה בכבוד העובר ושב בתרבות הסינית.[14]

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמסדותו של האסלאם מהמאה העשירית ובעיקר בירידת כוחו הצבאי, מדיני וכלכלי בימי הביניים המאוחרים, הידרדר מצבם של היהודים (כיתר המיעוטים) במדינות המוסלמיות ככל שהפתיחות התרבותית-חברתית המוסלמית הלכה ונמוגה. מסעות הצלב והרקונקיסטה החלישו את העולם המוסלמי וזה הביא לליבוי הקנאות וחוסר הסובלנות, כמו גם להחלת וביצוע תנאי עומר, להוציא תקופות נוחות מסוימות. היהודים בתקופה זו התכנסו בעצמם והורידו קומה, בעוד הנצרות המשיכה להשפיע על האסלאם (דרך מעמד מיוחד שניתן לנוצרים כחלק מההסכמים עם מדינות אירופה), בתקופה זו הוחדרו לאסלאם אלמנטים נוצריים אנטישמיים. הכוללים האשמת היהודים ברצח אל (בהתאם לנאמר בהדית' אך בניגוד לנאמר בקוראן), עלילות דם וכן הפרוטוקולים של זקני ציון שיובאו מהמערב בדרך-כלל על ידי כמרים נוצריים במאה ה-19. אלמנטים המתחזקים בימים אלו בעולם המוסלמי כולו. השינויים הפוליטיים הגדולים שנכפו על העולם וההנהגה המוסלמים בעידן המודרני תחת הקולוניאליזם וכן תחת חסות השלטון האירופאי-דמוקרטי מאוחר יותר שחררו את היהודים (כיתר בני החסות) מתנאי עומר, אך לא זיכו אותם בשוויון מלא. כמו גם עוררו תגובות קשות מצד חכמי הדת וכן ההמון על שהפרו את תנאי ה"ברית".[12]

מאחר שמעמדם של יהודי מדינות האסלאם שופר במידה ניכרת במהלך התקופה הקולוניאלית ותחת השפעתה, גם הודות לשתלדנות של יהודי אירופה לטובתם, בעיני שכניהם המוסלמים היהודים נקשרו לשלטון הקולוניאלי.[15] עם התחזקות התנועות האנטי-קולוניאליות, התחזקה התפיסה כי המערב הנוצרי מעוניין להשמיד את האסלאם במטרה להשיג שליטה עולמית, וזאת בעזרת יהודי העולם המשמשים כמעין שליחי המערב.[16]

החל משנות השישים, בימי הנאצריזם, הספרות והתעמולות האנטישמית כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון", "היהודי הבינלאומי", כמו גם ספרים נגד היהדות והתלמוד התחזקו בעולם הערבי. עניין זה השפיע על דמותו של היהודי בספרות הערבית ובעקבות כך החלו להציג בספרות הערבית את דמות היהודי בדומה לבספרות האירופאית-נוצרית אנטישמית. בעקבות אימוץ זה היהודים החלו להיות מוצגים כסטראוטיפים המייצגים את כל היהודים ללא יוצא מהכלל, גברים כנשים, כרעים מבטן ומלידה שלעתים אף אינם משתנים בהתאסלמות, שכן היהדות היא קודם כל תכונות אופי ולא דת. תכונות היהודים הם: הפקרות מינית ובוגדניים כלפי בני זוגם, תאבי בצע, בעלי יצר קיצוני לשלוט ולהתעשר, בעלי יצר השתלטות, שייכים לדת מרושעת ואכזרית ומקיימים טקסי פולחן-דם באמצעות קורבנות אדם. גם הרעיון כי נשים יהודיות נוטות להינשא לגברים לא-יהודיים בעלי עוצמה, על-מנת להגן על העם היהודי, כמו הרעיון שצפיה נישאה למוחמד מסיבה זו, נספגה בתרבות הספרות הערבית. כל נדרי הפך להיות מוצג כשבועה שנועדה לבטל את כל שבועותיו של היהודי, כבסיס לאפשרות היהודים להעמיד פנים שהפכו לבני דת אחרת, בעת צורך או על-מנת לגרום לטובה בקרב היהודים.[17] כשספרות זו ניזונה במפורש מהספרות האנטישמית אירופאית והנוצרית שחדרה לארצות הערביות בין שנות החמישים עד השבעים.[18]

האנטישמיות בתרבות הערבית-מוסלמית חדרה גם לאקדמיה ובמאמרים רבים ובמיוחד בקרב האנטי-מזרחנים המוסלמים, היהדות והיהודים הפכו להיות למאז ומעולם אויבי האסלאם, במלחמה בין הטוב והרע, בין האמת והשקר. כשלאחר תקופת האימפריאליזם לא נותר ליהודים עוד ממה לגזול, אז הם עברו לארץ המובטחת. עבד אלרחמאן טוענת שהיהודים השתמשו בתחבולות על-מנת להסתיר את מניעיהם האמיתיים, כמו שישראל עושה בהסתתרותה מאחורי דמות אימפריאליסטית ואז אתאיסטית. כמו כן היא טוענת שהציונות הוא הגוש הסרטני בעוד יהודי יתר העולם הם "חיידקיו שהסתתרו בתאי קיומינו לפני הופעת המחלה". היא מאשימה את היהודים בתוקפנות האינטלקטואלית על העולם המוסלמי והערבי כאחד, דבר שגרם לפיצול והפרדת האחדות כמו גרם לאובדן הזהות והגאווה הערבית. היא מתבססת על ספרו של האדמירל ויליאם גאי קאר אותו היא מכנה "כלים על לוח שחמט" וטוענת כי היהודים "עמדו מאחורי כל צרות האנושות בעת החדשה, צרות של טרור ולוחמה, התפרצויות של תסיסה, אנרכיה, אתאיזם וכיבוש צבאי, והן מגשימות בפועל מזימה נוראה שמטרתה להשתלט על העולם כולו".[19] היא עוד טוענת כי היהודים בתקופת החליף עותמאן התחזו למוסלמים ועוררו את המרידות נגדו. כמו כן היו אלה היהודים שעמדו מאחורי האימפריאליזם האירופאי ואף מאחורי מסעות הצלב הנוצריים שנערכו נגד המוסלמים. היא גם טוענת שהיהודים אף ניסו לשחד את הסולטאן עבד אלחמיד השני למכור להם את שטחי מדינת-ישראל, משלא הסכים, הוחלט על פירוק האימפריה העות'מאנית על ידי האנשים שמאוחר יותר יועדו להגשים את החזון הציוני (לויד ג'ורג', ארתור בלפור ווינסטון צ'רצ'יל). היא טוענת כי היהודים היו אלו שהפיקו את מירב התועלת מהקמת מדינת-ישראל יותר מהמעצמות הקולוניאליות.[20] היא עוד טוענת כי מטרות האקדמיה הקולוניאלית היה להפריד ולמשול בתחומי התרבות, ההיסטוריה והארכיאולוגיה, כשמאחוריהם עמדו היהודים. היא גם טוענת שהיהודים עשו עיוותים בחקר האסלאם וכי כעת לאור זאת חלקים נרחבים מהפרשנויות היהודיות לאסלאם השתלבו בלימודי האסלאם והתקבלו כאמיתות ומשם המשיכו להתגולל על ידי חוקרים מוסלמים, ולכן יש צורך לבטלם ולחזור למקור. היא גם טוענת כי מראשית תקופת האסלאם, יהודים מומרים מזויפים החדירו אלמנטים יהודיים לפירושי הקוראן והיום חוקרים יהודים ממשיכים בכך וזאת "כדי להראות ש... האסלאם כולו אינו אלא המצאה יהודית".[21]

עד הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שואת יהודי לוב, פרעות טריפולי (1945), התריתל, פרעות אוג'דה וג'ראדה, פרעות קהיר ואלכסנדריה (1945), הפרהוד, פרעות עדן (1947), טבח חברון (מאורעות תרפ"ט), טבח צפת (מאורעות תרפ"ט), מאורעות תרפ"א, מאורעות יפו (פורים תרס"ח), עלילת הדם בשיראז, פרעות חלב (1947)
קבר האחים ל-179 יהודים שנרצחו בפרעות הפרהוד, 1941, עיראק
אמין אל-חוסייני, 1943, סוקר מסדר חיילים מוסלמים בוואפן אס אס
שרידי בית הכנסת העתיק של חלב, אחרי פרעות חלב (1947)

המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני מסמן את הקצנת האנטישמיות המוסלמית המודרנית. הוא היה זה שהעמיד במוקד את סכנת ההשתלטות היהודית על ירושלים, כסכנה כלל אסלאמית, וכמעין חידוש מסעי הצלב להקמת בית מקדש שלישי.

עלייתו לגדולה נובעת וכרוכה עם מאורעות תר"פ, 1920, שהיו במידה רבה פרי הסתותיו והוא המשיך בכך לאחר מינויו למופתי, במאורעות תרפ"א - 1921, טבח חברון (מאורעות תרפ"ט) - 1929, המרד הערבי הגדול (19361939), ועד הצטרפותו המלאה אל הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

חוסייני הגיע אל גרמניה הנאצית לקראת סוף 1941 ושהה בה עד סיום המלחמה. היטלר אישית הבטיח לו, כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה, להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים"[22]. חוסייני אף ליווה באופן אישי, ביחד עם אדולף אייכמן, סיור בקרה ומעקב אחר תהליך ההשמדה בתאי הגזים באושוויץ[23]. הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, וסייע שם בגיוס חיילים לדיוויזיה מוסלמית מיוחדת בוואפן אס אס, מקרב המוסלמים של בוסניה והרצגובינה. הדיוויזיה קיבלה את השם דיוויזיה הררית מס' 13, חאנדיאר אס אס; בנוסף, הוא היה שותף לתכנון מבצע "אטלס" - מבצע שכוון להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני ומטרתו הייתה להשמיד את יהודי תל אביב. צנחנים גרמנים וערבים צנחו באוקטובר 1944 באזור יריחו, כשבכליהם רעל בכמות שהייתה יכולה לחסל כרבע מיליון נפש[24]. למזלו של היישוב היהודי דאז, אנשי מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט (CID) לכדו חלק ממשתתפי המבצע, מבעוד מועד ובכך סיכלוהו.

בזכרונותיו של חוסייני, שהתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי, לאחר המלחמה, הוא כתב כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה, היה, מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה, כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן". בהצהרה שנתן דיטר ויסליצני, עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן, ביולי 1946, הוא התייחס למעורבותו של אל-חוסייני בתהליך השמדת היהודים: "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות"[25].

מול ההנהגה הפלסטינית הנאצית היו גם ערבים ומוסלמים שהתנגדו לאנטישמיות באופיה זה, הרצחני. רוב העיתונות המצרית, למשל, הביעה בשנים 19451947 את הזדעזעותה ממחנות המוות שהלכו והתגלו וחלקה ראתה בכך בעיקר הוכחה נוספת להידרדרותה של תרבות המערב. זרם חשוב בדעת הקהל הערבית, ובראשו אינטלקטואלים מצרים בולטים, כמו טהא חוסיין ותאופיק אל-חכים, הביע זעזוע מהיקף השואה וחמלה על קורבנותיה; עם זאת, עמדה זו של המצרים הייתה שונה כבר אז, במובהק, מזו של התנועה הלאומית הפלסטינית והעיתונות הפלסטינית. מיעוט מקרב הפלסטינים הכחיש את השואה בעוד רובם מזערו את היקפה ובעיקר הביעו את חששם מן השימוש הפוליטי המתוחכם שיעשו מן הסתם הציונים, באסונם של בני דתם, לקידום ההשתלטות על ארץ ישראל.

מהקמת מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הישות הציונית, פרעות אוג'דה וג'ראדה

לאחר הכרזת העצמאות ב-1948 ובעקבות ההלם של מפלת הערבים במלחמת השחרור, החל בידוד חברתי גובר של היהודים בארצות ערב. הבידוד לווה בכמה גלי פרעות, ובעיראק, תימן ומאוחר יותר - מצרים, גם בגירוש. מה שהיה עד כה, בעיקרו, בוז, התחלף בשנאה כלפי "הישות הציונית" ובני בריתה ודתה, היהודים. עוצמת השנאה הייתה כעוצמת "השואה" - נכבה – כפי שכונתה המפלה הערבית במלחמת 1948.

בראשית שנות החמישים, נטתה הכף יותר ויותר לכיוונם של האנטישמים המובהקים יותר. בדעת הקהל הערבית החלו פושטים יותר ויותר ספקות על היקף השואה ובמקביל גם זעם על "ניצולה הציני" בידי הציונים. ביטוי חד לכך נתן למשל הדיפלומט והמלומד הלבנוני ד"ר שארל מאליק, בנאום בועידת בנדונג (1955).

עלייתו של נושא ניצול השואה, ניפוחה ופיברוקה כביכול, הואצה על ידי משפט אייכמן (19601961) והתקרבות הכנסייה הקתולית ליהדות בועידת הוותיקן השנייה (19621965). שני האירועים נתפסו בדעת הקהל הפאן-ערבית, כניצחונות לא הגונים של היהדות וחיזוק למדינה הציונית, המבתרת את האחדות הערבית, עם שהיא מפיצה כזבים מעוררי חמלה בעולם הנאור-כביכול.

התנועה הפאן-ערבית של שנות החמישים והשישים, הפכה לנושא הדגל העיקרי של האנטישמיות, שהייתה לאחד ממאפייניה של ה"קומיה" (הלאומיות הפאן-ערבית). חרף היות התנועה הזו חילונית ביסודה, היא הרבתה להשתמש גם במרכיבי עבר אסלאמי, לרבות במסורות של פרשני הקוראן על יחסם הסרבני והבוגדני של היהודים למוחמד, כדי להעניק לאיבתה מעמד, עומק והמשכיות היסטוריים. במסגרת מאבקה זה, היא קשרה בין היהדות ומזימותיה לבין הקפיטליזם הבינלאומי. אכזריות היהודים תוארה כטיפוסית לאימפריאליזם וניתן לה מימד קיבוצי, על פי המסורות המוסלמיות ופרשני הקוראן.

פעילה במיוחד בהפצת רעיונות אלה הייתה תעשיית הסרטים המולאמת, במצרים של גמאל עבד אל נאצר. בסרטים על תקופת הנביא הודגשו המוטיבים של תאוות הבצע היהודית, נוסח שיילוק, כמו גם נטיית היהודים לזימה ולהפקת ממון ממנה - ראו, אפילו אבות סוחרים בבנותיהם! – מוטיב חדש, שלא היה בשעתו בקוראן; זאת, בנוסף למשטמה הנסתרת והמתוחבלת שייחסו הסרטים הללו ליהודים של העיר מדינה, במגעיהם עם הנביא.

חזונות אפוקליפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עמראן נזאר חוסיין המשיח יגיע רק לאחר שיתקבלו כל הסימנים הבאים: היהודים יחזרו לארץ-ישראל ויקימו מדינה, הדג'אל (נביא השקר- בחור יהודי אדום שיער עם תלתלים) יגיע, הכנרת תתייבש, ותימן תעלה על ערב הסעודית בכוחה, תקרה מלחמת גוג ומגוג, ישראל תעלה ותשלוט בעולם לשבוע שיידמה כמו שנה, האימאם הנעלם יגיע. ואז תגיע המלחמה הסופית; הזמן להילחם ביהודים כולם, כשבזמן זה גם הסלעים והעצים יקראו: "הו מוסלמי! יהודי מתחבא מאחורי - בוא והרוג אותו!".[26]

ממלחמת ששת הימים ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים ירד כוחה של הפאן-ערביות ועלה מחדש כוחו של האסלאם במדינות ערב. הרעיונות וההנמקות עברו מן הספרות הפאן-ערבית אל הספרות האסלאמיסטית. האכזריות, הבוגדנות ואהבת התרמית, שהאיסלאמיסטים מצאו ביהדות, עוד מימי מוחמד, באו כאן לידי ביטוי מחודש. היהדות הוצגה תכופות כמרושעת, לא מוסרית, תאבת מזימות ובצע. ישראלים וציונים, הפכו לנאצים - גזענים פושעים, גוזלי אדמה העוסקים ב"טיהור אתני". האסלאם המתעורר החל רואה כעת את היהדות והציונות כמקשה אחת, בניגוד למה שהיה לפני 1948. המאבק אסלאם-יהדות הוכר כמלחמת דת כלל עולמית רבת דורות, המגיעה עתה לשיאה, כאשר היהודים אויבי האסלאם נהנים גם מגיבוי ארבע מעצמות העל.

הממשלות הערביות אינן עושות דבר למול הכזבים הללו, ולמעשה הופכות אותם ללגיטימיים מתוך רצון להגן על עצמן מפני זעמם של בני עמם הממורמרים, משוללי הדמוקרטיה, חופש הדיבור וזכויות האדם הבסיסיות. תפיסת זו חדרה אפילו לחוגים שמרנים ומקורבים למשטרים, מאינדונזיה עד אפריקה, וכבר לא הייתה רק עניין ערבי. היא נפוצה בעיקר בחוגים מיליטנטים-קנאים, לאו דווקא אלימים, בארצות הליבה, מאפגניסטן עד מרוקו. על רקע זה ברור כיצד מוכנים מיליוני מוסלמים להאמין לכל בדותא, כולל פיצוץ מגדלי התאומים על ידי המוסד.

אנטישמיות "שמית" זו מאיימת במיוחד כשהיא בשליחות אללה, ועל כך מעידה המהפכה האירנית ב-1979 נגד "השטן הגדול" (אמריקה והמערב ה"צלבני"), והשטן היהודי-ציוני. זוהי מלחמה טוטאלית, כיון שהיא דתית בעיקרה. אנטישמיות מסוג זה הסיטה את הג'יהאד מייעודו המקורי והפכה אותו לכת מוות. השמדת ישראל היא הקדמה לג'יהאד מוצלח, כמו מלחמתו של היטלר ביהודים, שנתפסת אף היא כיריית פתיחה לשליטה עולמית.

בקרב מהגרים מוסלמים באירופה, האנטישמיות קנתה לה אחיזה והעמיקה, על רקע היעדר שילוב בקהילות המקומיות ובשל הקנאה בהצלחה של יהודים. מוסלמים קיצונים, ולאו דווקא אירופאים לבנים, הם ממובילי האנטישמיות באירופה. העולם האסלאמי ייבא את האנטישמיות מאירופה, "אסלם" אותה (בעיקר כמכשיר הסתת המונים בסכסוך הישראלי-פלסטיני), וייצא אותה מחדש לאירופה ולמערב, באמצעות הפזורה המוסלמית ובאמצעות תומך בלתי צפוי - מתנגדי גלובליזציה אנטי-מערביים.

המהות השלילית של היהדות, מטבע בריאתה, נתפסת כעת כגורם לסכסוך, בעוד שעד עתה, הסבסוך היה הצידוק לעוינות כלפי היהודים. הפרדוקס הוא, שבעשורים האחרונים, מי שמייחסים ליהדות את כל אותן תכונות שליליות אינם דווקא אלה הדוגלים ב"יישום השריעה" כמזור לכל חוליי האסלאם, אלא בעיקר אלה העוסקים בדעווה - תעמולה, חינוך, פעולה סוציאלית. בכל הסבר של התרחשויות, ויהא הרחוק ביותר מהסכסוך בארץ ישראל, החלה היהדות העולמית להופיע כמרכיב פעיל, קל וחומר לגבי ארצות שמתגוררים בהן מיעוטים יהודים.

התמורה העיקרית שחלה באנטישמיות של הדעווה בשני העשורים האחרונים היא עלייתה של הכחשת השואה והגדרתה כ"כזב מחודש" ו"מזימה ענקית", האופייניים ליהודים הרמאים מטבעם. בשנות השמונים קיבלו תימות אלה חיזוק אדיר על ידי המידע המדעי כביכול, שסיפקו מכחישי שואה במערב אירופה, כגון גארודי, רוק, פוריסון ואירווינג, שכתביהם תורגמו מייד לערבית. הייתה גם השפעה סובייטית בכיוון של מזעור השואה, אשר ניכרת למשל בעבודת הדוקטורט של מחמוד עבאס (אבו מאזן), במכון המזרחני של אוניברסיטת מוסקבה (1992).

חרף הסכמי השלום עם ישראל, גם במצרים ובירדן רווחות תופעות אנטישמיות בעלות סממנים "נאצים" וכמוהן גם בערב הסעודית הפרו-מערבית כביכול. בפקיסטן – מדינה לא ערבית וללא סכסוך טריטוריאלי עם ישראל - מתקיימת ופורחת הספרות האנטישמית וזה המצב גם ברשות הפלסטינית, דבר המתבטא בספרי לימוד, אך גם בהמעטת חשיבות השואה או אפילו הכחשתה. סקרי דעת קהל שנערכו באחרונה בקרב הפלסטינים בשטחים, כמו גם בקרב ערביי ישראל, מורים על שיעור ניכר של הדוגלים בדעה כי היקף השואה הוא מוגזם או של כאלה המסרבים להאמין בעצם קיומה.

קיצוניות אסלאמית אנטי-ציונית ואנטישמית, בולטת כיום גם בארגון חמא"ס; הארגון שואב את רעיונותיו בהקשר זה, בעיקר מן המאגר ההיסטורי האנטי-יהודי ומעשיר אותו שיטתית בפרשנות הקוראן ובספרות החדית' על תולדות היהדות (האסראיליאת). מטרתו היא, בעיקר, להוכיח את שחיתותה הבסיסית של היהדות, שחיתות שהיא העילה גם למאבק על כל השטח בין הירדן לים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מרק ר. כהן, האסלאם והיהודים: מתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 36-22.
  2. ^ ברנרד לואיס, המדע היהודי לפי סופר ערבי במאה האחת-עשרה (אבן צאעד אלאנדלסי). בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 75-69.
  3. ^ פרופסור עמנואל סיון, אנטישמיות מוסלמית, עם מבוא מאת אלוף (מיל') אהרן זאבי-פרקש, בעמ' 8
  4. ^ 4.0 4.1 משה פרלמן, הפולמוס בין האסלאם ליהדות בימי הביניים. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 154-119.
  5. ^ למשל: סורה 2: בשורת הפרה, פסוקים 60-55, 85-80; סורה 3: בשורת בית עמרם, פסוקים 25-20, 110-105.
  6. ^ Reynolds, Gabriel Said. "oN thE QuR’ĀN ANd thE thEME oF JEWs As “KiLLERs oF thE PRoPhEts”." Al-Bayan: Journal of Qur’an and Hadith Studies 10.2 (2012): 9-15.
  7. ^ Reynolds, Gabriel Said. "oN thE QuR’ĀN ANd thE thEME oF JEWs As “KiLLERs oF thE PRoPhEts”." Al-Bayan: Journal of Qur’an and Hadith Studies 10.2 (2012): 16.
  8. ^ Islam Question and Answer: The Jews’ attempts to kill the Prophet (peace and blessings of Allaah be upon him)
  9. ^ חנה שמש, 'אלרד עלא אבן אלנגרילה' מאת מחמד אבן חזם. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 118-83.
  10. ^ 10.0 10.1 יוסף סדן, פולמוס ככתיבה ספרותית וככתיבה דתית (אלג'אחט' לעומת סופרים מאוחרים ממנו). בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 60-37.
  11. ^ חוה לצרוס יפה, יהדות ויהודים בכתבי אלגזאלי. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 170-161.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 חוה לצרוס יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 21-7
  13. ^ حبيب لوي, تاريخ يهود ايران, بروخيم,کتب فروش بروکیم, جلد 3. 1960.
  14. ^ רפאל ישראלי, מוסלמים ויהודים ב'קיסרות השמימית' של סין. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 223.
  15. ^ Memmi, Albert. The colonizer and the colonized. Routledge, 2013. P.9-10.
  16. ^ Rubin, Barry, Barry M. Rubin, and Judith Colp Rubin, eds. Anti-American terrorism and the Middle East: A documentary reader. Oxford University Press, 2004. Pp. 15-16.
  17. ^ ששון סומך, דמויות יהודים בספרות הערבית של ימינו. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 245.
  18. ^ ששון סומך, דמויות יהודים בספרות הערבית של ימינו. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 245-241.
  19. ^ ויליאם מ ברינר, סופרת מצרית אנטי-מזרחנית. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 254-251.
  20. ^ ויליאם מ ברינר, סופרת מצרית אנטי-מזרחנית. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 257-256.
  21. ^ ויליאם מ ברינר, סופרת מצרית אנטי-מזרחנית. בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 261-260.
  22. ^ תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28 בנובמבר 1941 כפי שנרשם ביום 30 בנובמבר 1941
  23. ^ Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, T. Yoseloff, 1965, P.160
  24. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  25. ^ דוד מרחב, יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 10 במאי 2011
  26. ^ Hosein, Imran Nazar. Jerusalem in the Quran: An Islamic View of the Destiny of Jerusalem Including a Muslim Response to the Attack on America. Masjid Dar Al Quran, 2002.