היתר כניסה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היתר כניסה לישראל ("תצריח", בערבית: تصريح) הוא מסמך המונפק לפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה והוא מהווה אישור מעבר, כניסה ושהות באזורים המצוינים במפורש בהיתר.

מדיניות ההיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש יהודה ושומרון מידי ירדן, ישראל נאלצה להתמודד עם גידול נוסף באוכלוסייה אזרחית עוינת שתחת שליטה ישראלית. במקביל לביטול הגבלות התנועה של הממשל הצבאי על ערביי ישראל, הוטל על צה"ל להתמודד עם שטח ואוכלוסייה רבה. ההחלטה בישראל הייתה לפתוח את הגבולות, והחל מ-1968 הממשל הצבאי הוציא צו הדורש היתר כניסה לישראל מכל תושבי השטחים.

ב-1972 הוציא הממשל הצבאי היתר כללי, שאיפשר למעשה כניסה חופשית לישראל לכל התושבים הפלסטינים שעמדו בתנאי הצו (ללא לינה בישראל ובחלקים הערביים של ירושלים)[דרושה הבהרה]. החל מ-1989 נדרשו תושבי הגדה ורצועת עזה להצטייד בכרטיס מגנטי ואישור ביטחוני פרטני על מנת לצאת לישראל. ההיתר הכללי בוטל למעשה ב-1991 בעקבות מלחמת המפרץ, אך הביטול ניכר רק לאחר חודש מרץ 1993, בעקבות גל הטרור ששטף את ישראל הותר לראשונה זה 20 שנה, סגר מלא על השטחים.

משמעות הסגר הינה התליית כל ההיתרים הקיימים. בעקבות התלות ההדדית שנוצרה במשך עשרות שנות השליטה הישראלית על השטחים, הסגר גרם ללחץ כלכלי ניכר בשני הצדדים, ולכן חזרה הממשלה לאשר הנפקה מצומצת של היתרי כניסה לפלסטינים לצורכי עבודה בישראל. מניעת כניסת עובדים פלסטינים לישראל היא אחת הסיבות העיקריות להגעתם של מאות אלפי עובדים זרים לישראל, לצורך מתן מענה לצורכי תעשיות הבנייה והחקלאות בישראל רבתי.

ההיתרים הונפקו בתחילה על ידי נפות הממשל השונות בערים הפלסטיניות, ולאחר הסכם אוסלו בידי המנהל האזרחי ומנהלות התיאום והקישור בתיאום מול הרשות הפלסטינית או התושבים עצמם.

הנפקת ההיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיתרים מונפקים על ידי מנהלות התיאום והקישור הנפתיות - באיו"ש. בנוסף לכרטיס המגנטי, הנפקת היתרים תלוי במדיניות מכסות שמפעיל המנהל האזרחי בשיתוף משרדי הממשלה,כיום בערך 150,000 פועלים פלסטינים נכנסים מדי יום לעבודה בישראל זאת משום שמשרד העבודה מאפשר הנפקת מספר מוגבל של היתרי תעסוקה לתושבי האזור בישראל בכל שנה, זאת גם אם מצא התושב מעסיק בישראל המעוניין להעסיקו.

כדי להיכנס ישראל לתקופה ממושכת (לצורכי עבודה או מסחר כדוגמה), ולא לביקור חד פעמי, נדרש התושב הפלסטיני גם לפנות בבקשה לכרטיס זיהוי ביומטרי המנגיש את פרטי המחזיק, תצלום שלו ופריטי זיהוי ביומטרים. במידה וכנגד התושב לא עומדת מניעה ביטחונית/פלילית, הכרטיס המגנטי מונפק לו במקום, לאחר עריכת מספר בדיקות נוספות לרבות לקיחת טביעת אצבע, המוטבעת בכרטיס אף היא. במידה וכנגד התושב מוזנת מניעה לכניסה לישראל, בקשתו מסורבת, והוא נדרש לפנות בבקשה להסרת המניעה. בכרטיס עצמו, עם הנפקתו, מוזנים נתוניו האישיים של בעל הכרטיס. זאת לצורך ביסוס מאגר מידע ביומטרי על כלל תושבי איו"ש הנכנסים לישראל באופן קבוע ולאפשר כניסה מהירה וזיהוי ודאי של הנכנסים לישראל. כרטיס זה הוא כרטיס נלווה להיתר כניסה, ואותו נדרש להחזיק כל תושב פלסטיני המחזיק בהיתר כניסה לישראל. הכרטיס המגנטי אינו מהווה כשלעצמו היתר מסוג כלשהו, ועל כן, תושבים המבקשים להיכנס לישראל באופן חד פעמי או לימים ספורים בלבד, אינם נדרשים להחזיק בו. הנפקת כרטיס מגנטי איננה ערובה לאישור בקשתו להיתר של מחזיק הכרטיס.

קיימים מספר סוגים של היתרי כניסה לישראל, בין העיקריים בניהם ניתן למנות את הרשומים מטה:

  • היתר כניסה לישראל לצורכי תעסוקה: מונפק לפלסטינים המבקשים לעבוד בישראל, ואשר יש מעסיק ישראלי המעוניין בהעסקתם. ההיתר מונפק לרוב לתקופה של שלושה חודשים, ולאחריו נדרש מעסיקו של התושב לפנות בבקשה לחידושו.
  • היתר כניסה לישראל לצורכי מסחר: מונפק לסוחרים המקיימים קשרי מסחר אל מול מוסדות וסוחרים ישראלים. גם היתר זה מונפק לרוב לתקופה של שלושה חודשים.
  • היתר כניסה לישראל לצורך רפואי/ליווי חולה: מונפק עבור פלסטינים הנדרשים לקבל טיפול רפואי בבתי חולים הממוקמים בישראל, וכן עבור מלוויהם.
  • היתר כניסה לישראל לצורך משפטי: מונפק עבור פלסטינים הנדרשים להיכנס לישראל כחלק מהליכים משפטיים (מתן עדות בבית משפט, בדיקות רפואיות בתביעות נזיקין וכו').

מניעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלסטינים רבים המבקשים היתר כניסה לישראל לצורכי תעסוקה/מסחר, כמו גם חידוש היתר ישן, נענים בשלילה בעקבות מניעה ביטחונית, המוזנת על ידי גורמי שירות הביטחון הכללי, או לחלופין, מניעה משטרתית המוזנת על ידי גורמי משטרת ישראל.

במקרה שבקשת התושב להיתר תעסוקה מסורבת עקב מניעה ביטחונית, יש באפשרות מעסיקו הישראלי של התושב לפנות בבקשה להסרת המניעה לגורמי המנהל האזרחי. במקרה שבקשת התושב להיתר מסחר מסורבת עקב מניעה ביטחונית, יש באפשרותו של התושב לפנות למנהלת התיאום והקישור הנפתית בבקשה להסרת המניעה. במידה ובקשת התושב להיתר מסורבת עקב מניעה משטרתית, יש באפשרות התושב לפנות לגורמי המשטרה לצורך הסבר מהי סיבת המניעה, וכן על הדרך להסרתה.

נכון להיום, בהתאם לנתונים הנמצאים בידי ארגוני זכויות אדם, מספר התושבים המנועים מוערך בכ-300 אלף מנועי שב"כ וכ-200 אלף מנועי משטרה[דרוש מקור].

מניעה ביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעה ביטחונית הינה הוראה של שירות הביטחון הכללי לגוף המנפיק למנוע או להתנות הנפקת היתרים לתושב לאור היותו סכנה או סכנה פוטנציאלית לביטחון המדינה. תושב שבקשתו להיתר סורבה יקבל את הודעת הסירוב ואת סיבת הסרוב שיכולה להיות מניעה ביטחונית, משטרתית או מנהלתית. פרט לכך לא ניתנים נימוקים נוספים על ידי מנהלת התאום והקישור בה מבקשים להנפיק את היתר הכניסה.

ישנם שני סוגים של מניעות ביטחוניות: מניעה ביטחונית עקב קריטריונים כללים ומניעה ביטחונית עקב מידע מודיעיני חסוי. הראשונה יכולה להיות מוטלת גם על תושב שאין בידי השב"כ מידע מוחשי לאמוד את מסוכנתו, אך הוא נופל תחת תבחינים שנועדו לצמצם את הסכנה לביטחון המדינה מכניסת תושבים פלסטינים לשטחי ישראל.

בעבר ניתן היה לערער על קיום המניעה הביטחונית באמצעות פניה ליועמ"ש איו"ש (היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון), אך הדבר השתנה בחודש יוני 2007, עת הודיע היועץ המשפטי על שינוי אופן הפעולה, על פיו לשכת היועמ"ש לא תשמש עוד כגורם ערר על החלטות הגורם המנהלי, ומאז בקשות להסרת מניעות מטופלות על ידי הגורם המנהלי דרכו הוגשה הבקשה להיתר.

במידה והבקשה להסרת המניעה מסורבת אף היא, סמכות הערר היחידה כיום היא באמצעות פניה לבג"ץ. לפלסטינים שידם משגת אמצעים משפטיים, נמצא כי הסיכויי להסרת המניעה עוד לפני הדיון לגופו של אדם עומדים על כ-70% לאחר הגשת העתירה[דרוש מקור].

ארגוני זכויות אדם ועורכי דין פרטיים מגישים עתירות לבג"ץ בשמם של פלסטינים המנועים ביטחונית מכניסה לישראל. ביניהם, ארגון רופאים לזכויות אדם אשר מטפל בפניות של חולים וסגל רפואי, עמותת גישה מתמקדת בעיקר בזכויות המעבר מרצועת עזה לגדה המערבית, המוקד להגנת הפרט מתמקד בעתירות הנוגעות למנועים ביטחוניים שנמנע מהם לצאת לחו"ל והאגודה לזכויות האזרח הגישה מספר עתירות עקרוניות בסוגיות של מנועים ביטחוניים ומנועי משטרה.

מניעה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במידה ומדובר במניעה משטרתית, התושב יכול לפנות לשוטר המת"ק[1], ואם לא הועיל רשאי הוא לפנות לבג"ץ.

לפי עורכי דין וארגוני זכויות אדם, ישנן ארבעה סוגי מניעות פליליות הנקבעות על ידי משטרת ישראל:

  1. מניעה משטרתית עקב תיקים פתוחים במשטרה - ניתן להסירה באמצעות פניית עורך דין למחלקת החקירות בתחנת המשטרה או לפרקליטות הצבאית (במידה והומלץ להגיש כתב אישום) ולבקש לסגור את התיק עקב חוסר עניין לציבור.
  2. מניעה משטרתית עקב תנאים שקבע בית המשפט - לרוב מדובר במניעה של שלושה עד שישה חודשים בלבד הנקבעת לאחר שבית המשפט קבע שעל התושב לא לחזור על שהייה בלתי חוקית לתקופה של עד שישה חודשים. לאחר שתמה תקופת התנאי ניתן לחדש את היתרי הכניסה, אלא אם המשטרה קובעת תנאים נוספים.
  3. מניעה משטרתית של תנאי על גבי תנאי - במניעה שנקבעה ביוזמת משטרת ישראל לאחר שהסתיימה תקופת התנאי שקבע בית המשפט, כפי שהוסבר בסעיף הקודם. במקרה הזה התנאי הוא לתקופה ארוכה של עד שלוש עד חמש שנים.
  4. מניעה משטרתית עקב קריטריונים חסויים של מפכ"ל המשטרה - עד לאחרונה קריטריונים אילו היו חסויים ולא פורסמו אך בעקבות עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשנת 2006[2], הוצג מסמך שעדיין לא פורסם במלואו הקרוי "טיוטה לקריטריונים", בהם מפורטים קריטריונים כלליים ביותר בהם צריך לעמוד תושב שטחים כדי לא להיות מנוע קריטריונים. לדוגמה אם יש לתושב השטחים עבר פלילי מסוים או חובות כספיים לישראלים. יחד עם זאת, גם הפלסטינים אשר אין להם עבר פלילי ועומדים בקריטריונים של המפכ"ל מסווגים כמנועי קריטריונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]