הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית
הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית (בצרפתית: Les Colloques Des Intellectuels Juifs De Langue Française; כונה בקיצור Le Colloque) היו סדרת כנסים אינטלקטואליים יהודים-צרפתים שנוסדה ב-1957 על ידי קבוצת אינטלקטואלים בראשות הסופר אדמון פלג והמלחין לאון אלגאזי, כשלוחה של הקונגרס היהודי העולמי[1]. לאורך שנות השישים והשבעים היוו הכנסים, שנועדו לדון בתודעה היהודית ובמשמעותה העכשווית, מוסד מרכזי של הקהילה היהודית בצרפת, כחלק מתהליך השיקום שלה לאחר השואה, וזירת ההתפתחות והמפגש המרכזית של ההגות היהודית-צרפתית המודרנית[2]. בלב הכנס עמדו רבני והוגי אסכולת פריז במחשבת ישראל, בהם אנדרה נהר, עמנואל לוינס, הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"), אליענה אמדו לוי-ולנסי ונוספים[3].
כל כנס עסק בנושא מוגדר, סביבו נערכו דיונים פומביים ונמסרו הרצאות מפי מרצים קבועים לצד מרצים אורחים - יהודים ולא יהודים - שהוזמנו להשתתף בכנס. הכנסים נפתחו ב"קריאה תנכית" - הרצאה המבוססת על פרשנות נושא או פרק בתנך מפי אנדרה נהר, ונחתמו ב"קריאה תלמודית", הרצאה פילוסופית סביב סוגייה מן התלמוד הבבלי הקשורה לנושא הכנס, מפי עמנואל לוינס (קריאות אלו כונסו מאוחר יותר בספרים ותורגמו לעברית בתחילת שנות האלפיים)[4][5]. ההרצאות והדיונים פורסמו לאחר כל כנס בספר, מה שהרחיב את מעגל ההשפעה של הכנסים.
עד שנות התשעים דעכה התחייה המחשבתית היהודית בצרפת ועמה מעמדם של הכנסים, שחדלו להתקיים באופן סדיר. במאה ה-21 נערכו מספר כנסים תחת אותו שם, כמחווה או כנסיון להחיות את הכנסים הוותיקים; בין השאר הרצו בהם אלן פינקלקראוט, ברנאר-אנרי לוי ואחרים[6].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בתקופה שבין מלחמות העולם, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם השניה, התרחבה המגמה של נטישת היהדות והזהות היהודית מצד צעירי הקהילה היהודית בצרפת, וכן מצד אינטלקטואלים יהודים צרפתים רבים. מגמה זו, ובפרט יחסם של הפילוסופים סימון וייל ואנרי ברגסון, שהיו מנוכרים או אדישים ליהדות, נתפסו בעיני יוזמי הכנס בעיקר כתוצאה של בורות בכל הנוגע לכתביה ומשמעותה של היהדות. שילוב מגמת ההתנכרות ליהדות עם ההשלכות הרעיוניות והתודעתיות כבדות המשקל של השואה ושל הקמת מדינת ישראל, הביאו למה שתיארו יוזמי הכנס כמבוכה ביחס לתודעה היהודית. גורמים אלו הביאו את הסופר והמשורר היהודי אדמון פלג לכנס ב-1957 קבוצת אינטלקטואלים יהודים על מנת להתמודד עם המגמות שתוארו ולדון בתודעה היהודית. בדיעבד כתבה אליענה אמאדו-לוי-ולנסי כי "הכנס הראשון היה ביטוי של מבוכה... שניסו לתת לה מענה "הלא נבוכים", אך לשווא"[7].
קיום הכנסים והצלחתם התאפשרו בזכות ביסוס מוסדות החינוך היהודי בצרפת בשנים שמייד לאחר המלחמה, בראשם בית הספר באורסיי, מוסד חינוכי להכשרת מנהיגות יהודית שהובל על ידי הרב אשכנזי ונבנה סביב האתוס של המורה יעקב גורדין, וכן בית הספר למורים של אליאנס שניהל עמנואל לוינס. התבססות זו גרמה לצמיחת שכבה יהודית משכילה שהזדהתה עם הצורך בדיון וחשיבה על אודות הזהות היהודית בעת המודרנית.
הכנסים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכנס הראשון הזמינו המארגנים שלושים משתתפים, אולם הידיעה על אודות הכנס התפשטה והגיעו אליו לא פחות מ-300 איש. כנס שני באותו נושא נערך כשנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1959.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהוידע עמיר (עורך), נצח בעתות של שינוי: אנדרה נהר וההגות היהודית הצרפתית לאחר השואה, ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס״ה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Les Colloques Des Intellectuels Juifs De Langue Française, ערך באנציקלופדיה יודאיקה באתר encyclopedia.com
- ^ Sophie Nordmann, La pensée juive en France après 1945 : les colloques des intellectuels juifs de langue française et la question de « l’être-juif » (V. Jankélévitch, M. Blanchot), Annuaire de l'École pratique des hautes études 2016-2017 125, École pratique des hautes études, 2018, עמ' 447-451
- ^ שמואל טריגנו, האם יש עתיד ליהדות צרפת?, תכלת גליון 20, קיץ תשס"ה 2005
- ^ עמנואל לוינס, תרגום: דניאל אפשטיין, מבוא, תשע קריאות תלמודיות, הוצאת שוקן, 2001, מסת"ב 978-965-19-0851-4
- ^ אמי בוגנים, אסכולת פריס של מחשבת היהדות, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2005
- ^ Le colloque des intellectuels juifs de langue française, באתר "אקדם"
- ^ שמואל ויגודה, הטקסטים המשיחיים - ראשיתן של הקריאות התלמודיות, בתוך: עמנואל לוינס, חירות קשה - מסות על היהדות, תרגום: עידו בסוק, רסלינג, תל אביב 2007, עמוד 31