הלמברכטס (מחנה ריכוז)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה  |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | קיץ 1944 |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 50°14′00″N 11°42′00″E / 50.233299°N 11.699999°E |
  | |
מחנה הריכוז הלמברכטס (בגרמנית: Helmbrechts) היה תת-מחנה ריכוז נאצי לנשים של מחנה הריכוז פלוסנבירג שנוסד ליד הלמברכטס ליד הוף, גרמניה בקיץ 1944 ושימש להעסקת עובדים בעבודות כפייה. האסירים הראשונים שהגיעו למחנה היו אסירים פוליטיים ממחנה ראוונסבריק שבצפון גרמניה. מאוחר יותר הובאו למחנה אסירים יהודים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 1944 לא הושלמו צריפים, ולכן הנשים ישנו באולם המפעל. לאחר שבועות מספר הושלמו 12 צריפים, אך רק ארבעה היו למגורי אסירים. 54 שומרים שירתו במחנה: 27 גברים ו-27 נשים. רוב הנשים השומרות שירתו במחנות אחרים לפני כן. רבות התאמנו בפלוסנבירג, 2 בגרוס-רוזן וחלקן במחנה הריכוז ראוונסבריק לפני שהגיעו להלמברכטס. השומרים הגברים היו בעיקר גרמנים מבוגרים או גרמנים אתניים שכבר לא היו מתאימים ללחימה.
חיילות אס אס הוצבו במחנה. זהויות השומרים הגברים אינן ידועות ברובן. במחנה היו בעיקר לא-יהודיות, אך במרץ 1945 הגיעה קבוצה של למעלה מ-500 נשים יהודיות ברגל ממחנה המשנה גרינברג (Grünberg) שבפולין.
תנאי האסירים היהודים בהלמברכטס היו קשים. השומרים התעללו בהם, והמתקנים היו פרימיטיביים. אסיר אחד ששהה שם חודש בצעדת המוות של וולארי[1] כותב על שינה על רצפות עפר ללא שמיכות. לא הייתה גישה לשירותים. חביות בפינת הצריף שירתו 400 נשים בצריף, שרבות מהן סבלו מדיזנטריה. השומרים היו מכים אותם בקביעות בבוקר.[2][עמוד נחוץ] ויסמן קליין דיווחה כי בכל בוקר הגיעו השומרים עם מריצה כדי לגרור את גופותיהם של אלה שמתו בלילה. רבים מתו כתוצאה ממכות.
פינוי (צעדת מוות)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת אפריל 1945, עם התקרבות צבאות בעלות הברית, הורה קומנדנט דר (Doerr) לנשים וגברים, שאחד מהם היה רב, לצאת בצעדת מוות למחנה הריכוז דכאו. תוספת לבוש במחנה ניתנה לאסירים לא-יהודים. במהלך הצעדה נודע לשומרים הנאצים שצבא ארצות הברית שחרר את המחנה והם הפנו את הצעדה לצ'כוסלובקיה, שאז עדיין הייתה כבושה בידי גרמניה ובעלות בריתה. הגרמנים השאירו ביום השביעי לצעדה את כל הנשים הלא-יהודיות במחנה המשנה זוודאו (Zwodau, Svatava, סוואטאבה), אך לקחו את למעלה מ-500 הנשים היהודיות. אלה צעדו עוד שבועיים,[2] עד 6 במאי. רובן מתו מרעב, ממחלות ומכות ויריות של השומרים. ב-6 במאי שוחררו בוולארי, צ'כוסלובקיה.[3] מחנה הלמברכטס שוחרר ב-15 באפריל, אך לא נותרו בו אסירים.
אחד משומרי המחנה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1996 הועלו סיפורים על משגיחה בשורות הנאצים (SS-Aufseherin) לשעבר, אינגבורג שימינג-אסמוס (Schimming-Assmuss), שהואשמה בהריגת ארבעה אסירים במחנה ובצעדת המוות. היא חמקה מהעמדה לדין בסיוע שירות הביטחון של מזרח גרמניה בברלין במשך למעלה מ-50 שנה. התיעוד הראשון של רצח נעשה על ידי אינגבורג, כמו גם השומרות האחרות בהלמברכטס, ב-24 בפברואר 1945. היא והמשגיחים האחרים הוליכו למוות אסירה, ד"ר אלכסנדרה סמוילנקו, כעונש על בריחה, בהוראת מפקד המחנה אלויס דר (Alois Doerr). אסירה לשעבר אחרת סיפרה: "ביום הראשון לאחר הצעדה ... אינגה - תלשה את ידידתי חסרת הכוח בסיה מזרועותי עם שוט וגררה אותה לתוך היער. שמעתי ירייה. לאחר מכן, אשת האס אס חזרה לבדה".
שני אסירים נוספים מסרו לכוחות בעלות הברית שאשת האס אס הרגה עצירים אחרים. בשנת 1951 הוצא צו מעצר לאינגבורג בגרמניה המזרחית. רשויות מזרח ברלין סירבו למסור אותה בטענה שהיא עובדת המשטר.
בשנת 1989 נפלה חומת ברלין ושימינג-אסמוס עדיין גרה במזרח ברלין, חמישים מטרים מהחומה לשעבר. ב-1994 התגלתה בשכונת פנקו בברלין. בשנת 1996 מתה חופשייה בגיל 74, בלא שננקטו נגדה הליכים. ממשלת גרמניה הייתה בתהליך של העמדתה לדין, אך מותה עצר את ההליכים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Das Außenlager Helmbrechts (מחנה המשנה הלמברכטס) מידע באתר הרשמי של העיירה הלמברכטס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יד ושם, צעדת המוות אל וולרי, באתר יד ושם, 2018
- ^ 1 2 Klein, Gerda Weissman (1957). All but My Life. 1995. New York: Farrar, Straus, Giroux.
- ^ Yad Vashem. "The Death March to Volary". Yad Vashem Exhibitions. Yad Vashem. נבדק ב-15 בדצמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה)