הנס קרוסה

הנס קרוסה
Hans Carossa

לידה	15 בדצמבר 1878 באד טלץ, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	12 בספטמבר 1956 (בגיל 77) Rittsteig, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	גרמניה
מקום לימודים	אוניברסיטת מינכן
שפות היצירה	גרמנית
בן או בת זוג	Hedwig Carossa
פרסים והוקרה	מדליית גתה לאמנות ומדעים (1932) פרס הספרות של מינכן (1928) פרס גוטפריד קלר (1931) מדליית פאראצלסוס (1956) פרס גתה (1938) צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה

לוח זיכרון על הבית ב-Marktplatz 36 בפילסטינג

הַנְס קַרוֹסָה (בגרמנית: Hans Carossa ‏; 15 בדצמבר 1878 בבאד טלץ בממלכת בוואריה – 12 בספטמבר 1956 בריטשטיג ליד פסאו) היה סופר ומשורר גרמני, שנודע בעיקר ברומנים האוטוביוגרפיים שלו, וב"innere Emigration" שלו (הגירה פנימית) בתקופת גרמניה הנאצית.

הוא למד רפואה, ועבד כרופא צבאי מ-1916 עד 1918. הוא זכה בפרס גוטפריד קלר השווייצרי ב-1931, ובפרס גתה ב-1938.

קורות חיים

משפחת קרוסה

משפחת קרוסה הייתה במקור ממוצא צפון איטלקי; אבל ב-1878, כשהנס נולד, הם כבר לא דיברו איטלקית ונחשבו פשוט לגרמנים מבוואריה עילית. אביו של הנס היה מומחה ריאות ידוע, שפרסם כמה מחקרים משמעותיים בתחומו. הייתה לו השקפה הומניטרית רגועה, אשר חיבבה אותו על האוכלוסייה הקתולית המקומית למרות יחסיו הקרירים עם הכנסייה. קרוסה מסביר בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, Eine Kindheit ("ילדות"):

אבי היה האיש היחיד בקהילה שרק לעיתים רחוקות הלך לכנסייה ולא אהב להסיר את כובעו מול צלב. אבל האופן שבו טיפל בחוליו היה כל כך לא אנוכי וקשוב לחלוטין לסבלם, כל כך בעל תושייה ומצליח, עד כדי כך שהוא נחשב בכל מקום אדם ירא שמים.

אימו של קרוסה, לעומת זאת, הייתה קתולית אדוקה ורגישה למדי. הזוג הצעיר התיישב זה עתה בעיירת הנופש בדרום בוואריה באד טלץ כאשר הנס נולד. אז הם גרו בכמה כפרים קטנים בבוואריה. מהלכים אלו הותירו תחושת חוסר ביטחון במוחו של בנם הרגיש והמופנם. אף על פי שלהנס הייתה אחות צעירה יותר, שטפני (Stephanie), אין עדויות למערכת יחסים קרובה איתה. הוא למד בבית ספר יסודי בפילסטינג , בגימנסיה בלאנדסהוט ובמוסד להשכלה גבוהה במינכן.

העניין של הנס קרוסה בשירה החל כשהיה צעיר למדי, אך עד מהרה התחרתה בה מסורת הרפואה המשפחתית. השוני הרב בין התחום הבלתי-מעשי והבלתי מציאותי של חייו של המשורר ובין חייו הארציים של הרופא טרד את רוחו במשך רוב חייו. הוא למד רפואה בשלוש אוניברסיטאות, מינכן, וירצבורג ולייפציג. עם זאת, כמעט כל זמנו הפנוי בילה בחוגים ספרותיים. מיד לאחר תחילת המאה החל קרוסה בן ה-24 לעסוק ברפואה בעיר הגבול הדרום-מזרחית של בוואריה פסאו. ב-1907 נשא הרופא הצעיר והמצליח מטופלת, ולרי אנדליכר (Valerie Endlicher), ועבר להתגורר בכפר.

תחילת הקריירה

הפרסום הראשון של הנס קרוסה, השיר Stella Mystica (בלטינית: "כוכב מסתורי"), הופיע בשנת 1907. יצירה זו, המזכירה קלות את טגליד מהמאה השלוש-עשרה, מכילה נושא קלאסי הנמשך לאורך שאר כתביו של קרוסה: אמונה בלתי מעורערת בניצחונם האולטימטיבי של כוחות האור על החושך. אבל, כפי שניתן לצפות מפרסום ראשון, השיר חסר את הליטוש והבשלות האופייניים כל כך ליצירתו המאוחרת של המשורר. שנת 1907 הייתה שנה מכרעת עבור צעיר קתולי שהשתוקק להיות סופר, במיוחד אחד שאליליו היו משוררים כמו ריכרד דהמל ופרנק ודקינד; שכן בשנת 1907 כתב האפיפיור פיוס העשירי את האנציקליקה "Pascendi dominici gregis " המגנה בחריפות את המודרניזם באומנויות. כמו באיומים חמורים יותר מאוחר יותר על חופש הביטוי שלו, קרוסה לא התרגש מאוד מההוראה הזו מהכנסייה שלו. דמויות ספרותיות ופוליטיות אחרות נאבקו באנציקליקה במרץ; קרוסה לא הצטרף ולא התלונן.

ניכר מהתכתובת הופמנסתאל-קרוסה מהתקופה שבשנה שלאחר מכן, 1908, שקרוסה נטש כמעט לגמרי את הרפואה לטובת הכתיבה. למעשה, הקריירה הספרותית של דוקטור קרוסה הצעיר החלה רק שלוש שנים מאוחר יותר עם אוסף שירים קטן של ארבעים ושמונה עמודים בשם פשוט "Gedichte" ("שירים"). פרסום ספר זה סימן גם את חנוכת הקשר לכל החיים של קרוסה עם הוצאת אינסל (Insel). בעיית היחסים בין הרופא למטופל שלו, בעיקר עם החולה הגוסס, קרעה את נפשו של הרופא הצעיר. טבעי היה שקרוסה ינסה, כפי שעשה האליל הספרותי שלו גתה בייסורי ורתר הצעיר, לכתוב על דרכו לצאת מבעיותיו המבלבלות ביותר. למעשה, ל"Doktor Bürgers Ende" ("סופו של דוקטור בירגר") של קרוסה מ-1913 היה יותר מדי במשותף עם ורתר, לא רק במוטיבציה שלו, אלא גם בצורה ובעלילה, מכדי להיות יצירה אמנותית מקורית. היא מייצגת את שיאה של תקופת החיקוי של המחבר, שהחלה עם החיקוי של המודרניסטים בני תקופתו, ואחר כך לאחור בזמן, עד שבהעתקת גתה, קרוסה גילה את עצמו. כמחשבה מנחה או Leitwort ("מילת מפתח") עבור דוקטור בירגר קרוסה ביטא בצורה נהדרת את יחסי המטופל-רופא שלו ברעיונות שנשאלו מאביו: "Ja, meinem Herzen am nächsten sind jetzt die Verlorenen, die, von denen ich weiss, dass ich sie nicht retten werde" ("כן, הכי קרובים ללבבי עכשיו הם האבודים, אלה שאני יודע שלא אציל"). בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, תחומי העניין הספרותיים היו העניין העיקרי בחייו של הרופא הצעיר. הוא רשם הערות, תכנן יצירות וחיפש חברות וביקורת על דמויות ספרותיות כמו רילקה והופמנסתאל.

מלחמת העולם הראשונה

ב-1914 התנדב קרוסה, שהיה קצת מבוגר מכדי להיות מגויס מיד, כרופא צבאי. בעודו עובר את ההמתנה הבלתי נמנעת המשותפת כל כך לכל שירות צבאי, אסף קרוסה זיכרונות ילדות למה שעתיד להפוך ל-"Eine Kindheit" ("ילדות"), ניהל תיעוד של חוויות המלחמה שלו שפורסמו מאוחר יותר בשם "Rumänisches Tagebuch" ("יומן רומני"), וכן רשם הערות ששימשו בסיס לחלק גדול מ-"Lebensgedankenbuch" ("ספר מחשבות לחיים") שלו שכותרתו "Führung und Geleit" ("הדרכה וליווי"). קרוסה שירת כקצין רפואה גדודית בשתי החזיתות: תחילה תקופה קצרה בצרפת, ולאחר מכן שהות ממושכת בזירה הדרום-מזרחית (Rumänisches Tagebuch), שם הייתה יחידתו מעורבת בקרב השני על האויטוז . בשנת 1918 הועברה יחידתו של קרוסה חזרה לצפון צרפת שם סבל מפצע בכתף שסיים את הקריירה הצבאית שלו.

רפובליקת ויימאר

מינכן העליזה, שקרוסה זכר מלפני המלחמה, קיבלה את פניו של החייל המשוחרר המחלים עם נשים קודרות, עטיות רעלות שחורות, גברים צולעים וחלונות ראווה ריקים. זה לא היה זמן למשוררים בעלי יכולת מוגבלת, כפי שקרוסה החשיב את עצמו. באותו זמן הוא חש ברצינות: "In den Jahren der Prüfung und Erniedrigung, wenn das Volk trauernd zur Erde schaut, wird ihm der Dichter stets am allernächsten sein" ("בשנות מבחן והשפלה, כשהעם מסתכל מטה אל האדמה באבל, המשורר תמיד יהיה הכי קרוב אליהם"). אבל גורלו שלו היה בעיקרו להיות רופא.

אני שוב אשב ליד מיטות חולים, אערוך תיעוד של מחלות של אחרים, אבצע אבחונים ופרוגנוזה, ארשום תרופות, אכתוב דוחות, אקרא לעתים קרובות בלילה, ואצא מדי פעם לטיולי חג ולכתוב כמה פסוקים או עמוד של פרוזה פה ושם... רציתי להישאר מחובר למקצוע הרפואה ואם כתבתי משהו, רציתי להתמודד עם השפה בצורה לא שונה מאשר עם הרעלים הרפואיים, שלמינון המדויק שלהם הייתי רגיל.

הוא ראה כאות משמיים את העובדה שבזמן רכישת מכשירים רפואיים חדשים במהלך החלמתו במינכן, הוא פגש את רילקה, שהיה המטופל הראשון במרפאתו המחודשת. לאחר החלמתו הוא חזר למשרדו בפסאו. במסירות מחודשת הוא קרא כתבי עת רפואיים והלך להרצאות בקליניקה כדי לשפר את יכולותיו. הפרקטיקה בפסאו גדלה והעסיקה אותו למדי. אף על פי כן, בתוספת מאוחרת יותר לאוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה לאחר מותו, הוא מודה שכאשר עבר למינכן, זמן לא רב לאחר שהקים מחדש את הפרקטיקה שלו בפסאו, הוא התכוון לחלוטין לוותר על רפואה עבור חייו של 'freier Schriftsteller' ('סופר עצמאי'): משאלה שלא הייתה יכולה אז להפוך למציאות. עם זאת, דוקטור קרוסה מצא מעט זמן ל-"Heilgifte" ("רעלים מרפאים") של הספרות. ב-1922 פרסם המחברו דוקטור בירגר, שעוצב בצורה כל כך בוטה על ורתר של גתה, את הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "Eine Kindheit". היחס בין האוטוביוגרפיה של קרוסה בארבעה חלקים ("Eine Kindheit"‏, "Verwandlung einer Jugend"‏, "Das Jahr der schönen Täuschungen" ו-"Der Tag des jungen Arztes") לבין "Dichtung und Wahrheit " ("שירה ואמת") האוטוביוגרפי של גתה מעודן הרבה יותר מזה שבין ורתר ודוקטור בירגר.

דוקטור קרוסה כבר פרסם בשלב זה שלוש יצירות נוספות: "Stella Mystica"‏, "Gedichte" וחוברת לירית בת חמישה עשר עמודים בשם "Ostern" ("חג הפסחא"). ההצלחה של "Eine Kindheit" הציתה מחדש את ההתלהבות של דוקטור קרוסה. שוב, כמו ב-1908, הוא ראה לנגד עיניו קריירה מפתה ספרותית לחלוטין. כתביו עדיין הניבו רק הכנסה זעומה, אבל כל מילת שבח חדשה של חברים ומבקרים הפכה את המעבר בהדגשה מקריירה של דוקטור-משורר לקריירה של משורר-דוקטור לקצת יותר אפשרית. ב-1923 הוא פרסם מהדורה שלישית של Gedichte, גדולה פי שניים מהמהדורה המקורית של 1910. התעודד עוד יותר מהתגובה לשיריו החדשים יותר, קרוסה הוציא מאוחר יותר באותה שנה את יצירת הפרוזה השלישית שלו, "Rumänisches Tagebuch". ספר זה התקבל היטב והכניס מספיק כדי שבאמצע שנות העשרים השתחרר קרוסה מהתלות הכלכלית בפרקטיקה הרפואית שלו.

הסימן המובהק ביותר להצלחתו הכלכלית ולפנייתו המוחלטת של קרוסה לספרות היה יכולתו להגשים את רצונו לעלות לרגל בסגנון גתה לאיטליה הקלאסית. עלייה לרגל כזו הייתה בעלת משמעות רבה להתפתחותו הקלאסית של גתה ואולי הייתה יכולה לעשות את אותו הדבר עבור קרוסה, אבל קרוסה נאלץ לחכות זמן רב מדי ל"מסע לאיטליה " שלו. העולם של 1925 היה כמרקחה עקב התרחשויות פוליטיות מבשרות רעות שעד מהרה עצרו כל אפשרות לקרוסה להשיג את מידת הניתוק הקלאסי שגתה היה מסוגל ליהנות ממנו. ב-1922, שלוש שנים לפני נסיעתו של קרוסה באיטליה, הפכה איטליה למדינה הטוטליטרית השנייה באירופה. היא כינתה את עצמה פשיסטית, בעוד שהראשונה כינתה את עצמה קומוניסטית; אבל מבחינת חופש הביטוי לאזרח הבודד, קומוניזם ופשיזם היו מילים נרדפות.

גרמניה, אז, הייתה עדיין רפובליקה דמוקרטית, אבל כבר ב-1924 זכתה מפלגה לא מוכרת עם השם הכוללני של מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית ב-6.5% מהקולות בבחירות לרייכסטאג. נראה שקרוסה בעל האוריינטציה הקלאסית לא התרשם כלל מהאירועים הללו. בכך שעזב את הפרקטיקה שלו במינכן שלו בדרכו לאיטליה, הוא הפסיק למשך זמן רב להיות רופא; כאשר חזר רק חברים ותיקים, אלה שרצה לטפל בהם, היו מבקרים במשרדו, והוא יכול היה לבלות את רוב ימיו בכתיבה ספרותית. זמן קצר לאחר שחזר מהארץ הקלאסית, הוא פרסם את השני בסדרה האוטוביוגרפית שלו, "Verwandlung einer Jugend" ("טרספורמציה של הנוער", 1926). אותה שנה גם הביאה עצב לחייו של קרוסה כאשר ב-29 בדצמבר מת חברו היקר רילקה. חומר אוטוביוגרפי מקרוסה העוסק בתקופה מאמצע שנות העשרים ועד תחילת שנות השלושים דל; ומכיוון שכתביו של קרוסה עצמו הם במידה מוגזמת המקור היחיד למידע על האיש, מעט מאוד ידוע על השנים ההן. ממכתבים למשפחת אשתו עולה כי הוא היה מודאג מאוד ממחלתה של אשתו, שגרמה לתלותה במורפיום. במהלך שנות ה-20 הוא החל מערכת יחסים עם אשתו השנייה לעתיד לבוא, הדוויג קרבר (Hedwig Kerber), יחסים שמהם נולד בנו ב-1930. היעדר תפוקה ספרותית עשוי להצביע על כך שבעיות הכלכלה הגרמנית, בעיקר האינפלציה הרת האסון, גרמו לקרוסה לחזור לרפואה. הוא עשה עיבוד מחדש של "דוקטור בירגר" ופרסם אותו מחדש ב-1929 בשם "Schicksal Doktor Bürgers" ("גורלו של דוקטור בירגר"), ושנה אחת קודם לכן כיבדה אותו עיר הולדתו מינכן ב-"Dichterpreis" ("פרס המשורר") שלה. אולי שנות השקט היחסי הללו היו מלאות בהכנה לשתי היצירות המשובחות שבפתח, שהראשונה שבהן הייתה אמורה להופיע ב-1931.

ב-25 במאי 1931 שקל קלאוס מאן, בנו של תומאס מאן, לראשונה להגר מארץ הולדתו בגלל המצב הפוליטי. שנתיים לאחר מכן, הוא, שאר משפחת מאן ורבים אחרים ממיטב המוחות של גרמניה אכן יצאו לגלות. בשנת 1931 פרסם קרוסה, כלפי חוץ לפחות, לא מוטרד מ"חשרת הסופה" את "Der Arzt Gion" ("הרופא גיון"). אף על פי שהיא עדיין אוטוביוגרפית מאוד, יצירה זו הייתה יצירתו הראשונה והיחידה שנכתבה בגוף שלישי (היצירה האחרת היחידה היה סיפורו הקצר "Ein Tag im Spätsommer" ("יום בסוף הקיץ") 1947). "הרופא גיון" משקפת בגרות ואופטימיות שהתגלו יותר ויותר ביצירותיו של קרוסה, אך נראה שלא היו במקום באופן מוזר באירופה של 1931, המצולקת, השרויה בדיכאון, והמאוימת על ידי דיקטטור. מעתה ואילך, למעט תקופה קצרה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ויתר המשורר-דוקטור קרוסה לחלוטין על הפרקטיקה הרפואית. ספרו האחרון של קרוסה לפני תחילת המשטר הנאצי היה "Führung und Geleit" ("מנהיגות וליווי", 1932), סקירה פנימית ולא אוטוביוגרפיה אמיתית של חייו מגיל צעיר ועד 1920.

גרמניה הנאצית

לאחר תפיסת השלטון הנאצי ב-1933, בחר קרוסה בהגירה פנימית ודחה את מינויו לאקדמיה הגרמנית לשירה, אך ב-1938 קיבל את פרס גתה של העיר פרנקפורט, וב-1941 ב"כנס משוררים האירופים"הוא מונה לנשיא "ליגת הסופרים האירופית", אשר נוסדה על ידי יוזף גבלס ב-1941/42, סגן הנשיא היה ג'ובאני פאפיני . קרוסה תרם שיר לאנתולוגיה שיצאה לאור על ידי אוגוסט פרידריך ולמדה (August Friedrich Velmede) ונקראה "Dem Führer. Worte deutscher Dichter" (כלומר "למנהיג. מילים של משוררים גרמנים").

שנה אחר-כך הוא התרחק מהאירוע המביך. למרות ריחוקו מהמשטר הנאצי, קרוסה היה אחד הסופרים המקודמים ביותר. ב-1944, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, נכלל קרוסה על ידי היטלר ברשימת המבורכים, רשימת ששת הסופרים הגרמנים החשובים ביותר.

ההצלחה והכבוד במדינות הזרות הנייטרליות והידידותיות (הפשיסטיות) (Premio San Remo 1939) וההכנסה הכספית – הכנסתו גדלה פי ארבעה ב-1941 - פגשו את קרוסה מרוחק מבפנים, שידע גם לנצל את מעמדו. אז ב-1941 הוא התייצב למען הסופר אלפרד מומברט , שהיה בסכנת חיים בגלל מורשתו היהודית, כך שמומברט הורשה לעזוב את גרמניה לשווייץ. זמן קצר לפני הכניעה ב-1945, התחנן קרוסה במכתב לראש עיריית פסאו למסור את העיר ללא קרב ונידון למוות שלא בפניו. ההתקרבות המהירה של צבא ארצות הברית הצילה אותו.

אחרי 1945

לאחר המלחמה עיבד קרוסה את תפקידו בעידן הנאצי. עם זאת, ספרו "Ungleiche Welten" ("עולמות לא שווים") מ-1951 ספג ביקורת, הוא הסתיר ודלג מעל פרטים מביכים, הציג את המשורר כא-פוליטי ואת הנאצים ככוח גורל שהתנגדות לא הייתה אפשרית נגדו.

בגרמניה המערבית הוא זכה שוב לפופולריות שלו כמו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. הנשיא הפדרלי של גרמניה תיאודור היוס ביקר אותו בביתו ב-1954.

הנס קרוסה הוא שמו של בית הספר שלו לשעבר הנס-קרוסה-גימנזיום לנדסהוט (Hans-Carossa-Gymnasium Landshut ) והנס-קרוסה-גימנזיום בברלין-שפנדאו (Hans-Carossa-Gymnasium in Berlin-Spandau). על שמו של הנס קרוסה קרויים בית הספר היסודי בפילסטינג (בוואריה התחתונה), בית הספר היסודי פסאו-היינינג - ליד מקום מגוריו האחרון ובסמוך לקברו – בית החולים הנס-קרוסה בשטיהלינגן (Stühlingen) וכן שפע של רחובות בכל רחבי גרמניה, בין היתר בפסאו, מינסטר, נירנברג וברלין.

מבחר מכתביו

המצבה על קברו של הנס קרוסה

• Eine Kindheit (1922) autobiography
• Rumänisches Tagebuch. (1924)
• Verwandlungen einer Jugend (1928) autobiography
• Der Arzt Gion. Eine Erzählung (1931)
• Führung und Geleit (1933) essays
• Geheimnisse des reifen Lebens (1936)
• Das Jahr der schönen Täuschungen (1941) autobiography
• Der volle Preis (1945)
• Aufzeichnungen aus Italien (1946)
• Ungleiche Welten (1951)
• Tagebuch eines jungen Arztes (1955)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנס קרוסה בוויקישיתוף

• כתבי הנס קרוסה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הנס קרוסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)