פיוס העשירי
 | |||||
| האפיפיור פיוס העשירי, אוקטובר 1903. | |||||
| לידה |
2 ביוני 1835 רייזה, ונטו, ממלכת לומברדיה-ונציה, האימפריה האוסטרית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 באוגוסט 1914 (בגיל 79) ארמון האפיפיור, קריית הוותיקן, רומא, ממלכת איטליה  | ||||
| שם לידה |
Giuseppe Melchiorre Sarto  | ||||
| מדינה |
 הוותיקן | ||||
| מקום קבורה |
בזיליקת פטרוס הקדוש, קריית הוותיקן, רומא (1954) | ||||
| דת | נצרות קתולית | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
|
מסדר האבירות של הקבר הקדוש | |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
פיוס העשירי (בלטינית: Pius X, נולד כג'וזפה מלכיור סארטו, באיטלקית:Giuseppe Melchiorre Sarto ; 2 ביוני 1835, רייזה, ממלכת לומברדיה-ונציה – 20 באוגוסט 1914, קריית הוותיקן, רומא, ממלכת איטליה) היה האפיפיור ה-257 של הכנסייה הקתולית, כיהן בתפקידו משנת 1903 ועד מותו בשנת 1914. כהונתו עמדה בסימן שמרנות חסרת פשרות ופעילות לשימור ריבונותה של הוותיקן אל מול גורמים חיצוניים. בצו האפיפיור נכתבה קטכיזה אחידה הכוללת בתוכה את כל הכתובות המשפטיות-תאולוגיות של הכנסייה. 40 שנה לאחר פטירתו עבר תהליך בירוך והוכר כקדוש נוצרי.
פיוס העשירי התנגד נמרצת לפרשנויות מקלות ראש של הדוקטרינה הקתולית, קידום רפורמות ליטורגיות וחינוך פילוסופיה ותאולוגיה סכולסטית. פיוס העשירי סירב לקבל את בקשתו של בנימין זאב הרצל לתמוך בתנועה הציונית. פיוס העשירי פעל למנוע את פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ולנוכח משבר יולי בריאותו התדרדרה והוא לקה במלנכוליה. פיוס העשירי נפטר זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורות חייו טרם בחירתו לאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיוס העשירי נולד ב-2 ביוני 1835, כג'וזפה מלכיאור סארטו בעיירה רייזה (Riese), אשר השתייכה למחוז ונטו, לומברדיה-ונציה, ועד 1866 הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרית. פיוס היה בנם של משפחת חקלאים קשת יום והיה הבכור מבין תשעה ילדים. לאחר שנתיים בבית הספר היסודי ברייזה, הוא נשלח לגימנסיה בקאסטלפרנקו, ונטו. ג'וזפה היה התלמיד המצטיין בכיתה שלו בבית הספר התיכון. כשהיה בן 11, הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות כומר. אביו, בעזרתו של כומר הקהילה המקומי שלהם, שלח את ג'וזפה לבית ספר תיכון קתולי ידוע במרחק של כעשרה קילומטרים מחוץ לעיירה. ג'וזפה סיים את לימודיו הראשון בכיתתו בתיכון בגיל 15 ומיד נכנס לסמינר קתולי בפדובה[1].
הוא סיים את הסמינר הראשון בכיתתו בשנת 1858 והוסמך לכומר, דון סארטו. הוא הוקצה לטומבולו, כפר חקלאי, כעוזר כומר במשך תשע שנים. סארטו הקפיד על כל פועלו והיה מסור להטפה דתית ובעיקר לחינוך של צעירים. כילד המבוגר ביותר ממשפחה ענייה ורבת ילדים, הוא ניחן ביחס מיוחד לנוער העני בקהילה שלו. הוא קידם תוכנית חינוכית לצעירים לאחר בית הספר בטומבולו כדי לעזור לילדים ללמוד יותר על אמונתם ולפתח את כישורי הקריאה והכתיבה שלהם. הוא גם התחיל תוכנית דומה שנערכה בין הערבים למבוגרים בעקבות התמיכה בתוכנית המקורית לצעירים[2].
לפיוס העשירי מיוחס לעיתים קרובות פיתוח היסודות של קטכיזם מודרני ותשתיות חינוך מבוגרים שעדיין מתקיימות בקהילות קתוליות כיום. בשנת 1867 הוא היה כומר הקהילה בסלצאנו. הוא נודע בסיוע לחקלאים עניים ובעלי חוות בקר. הוא עזר לממן בתי ספר ותמך כספית בבית החולים המקומי כאשר התפרצות מגפת הכולרה פגעה בבני הקהילה שלו. סארטו זכה לכינוי "מכונה בתנועה מתמדת ("Perpetuun Mobile") על פועלו. ב-1875 הוא מונה לקאנון בטרוויזו בידי הבישוף העירוני. בשנת 1884 הוא מונה לבישוף מנטובה. כבישוף, הוא עודד כמרים משכילים ונמרצים. סארטו אימץ את שיטות ההוראה והפילוסופיה התאולוגית של תומאס אקווינס, שבה דגל במשך כל חייו. בתוך שש שנים, הפך מחוז מנטובה הדל לדיוקסיה תוססת של הכנסייה. ב-1893 הוא מונה לארכיבישוף ולפטריארך ונציה. במקביל מינה אותו האפיפיור לאו השלושה-עשר לחשמן. סארטו שב במהרה לעיירת הולדתו רייזה כדי לחגוג מיסה עבור אמו, משפחתו וחבריו. אמו נפטרה זמן קצר לאחר שעזב לוונציה. בעודו חשמן, סארטו המשיך לעודד קידום של מערכות החינוך ובמקביל גם גייס כסף לחולים.
אפיפיור (1903–1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1903 מת האפיפיור לאו השלושה עשר, וסארטו נבחר, בעל כורחו, לאפיפיור במקומו לאחר כנס בן ארבעה ימים שבמהלכו זכה ב-55 קולות מתוך 60. אחד מצעדיו הראשונים בתפקידו היה לבטל את זכות הווטו של השליטים על החלטות הבחירה של הקרדינלים בקונקלווה (Jus exclusivae). זאת לאחר שבחירתו של מריאנו רמפולה, פפאביל (מועמד לאפיפיורות) שנבחר כדין לפני סארטו, נפסלה בווטו שהטיל פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ופתחה את הדרך לבחירתו של סארטו כאפיפיור.
הכתרתו התקיימה ב-9 באוגוסט 1903 והוא אימץ את השם 'פיוס העשירי'. בתקופת כהונתו, האפיפיור פיוס היה פחות רשמי ויותר נגיש מקודמיו למאמינים שרצו לפגוש בו. הוא הזמין כמרים לארוחת ערב בוותיקן בכל ערב ולעיתים קרובות התגנב מהוותיקן דרך מעברי הגן כדי לבקר חולים בבתי חולים מקומיים. הוא שיפר את מערכות הגיבוש של הכמרים, הנהיג רפורמות בהתנהלות מערכת הליטורגיות והתעקש על הטפה איכותית מהכמרים והבישופים שפעלו תחתיו. הוא ביצע מודרניזציה של החוק הקנוני והנהיג למדנות מתקדמת דרך המכון התנכי ברומא בהנחיית מסדר הישועים, עמו פעל לקדם הסדר בעקבות הקרע ששרר בין הממסד הישועי לבין הנהגת הכנסייה הקתולית.
האפיפיור פיוס העשירי גם הוריד את הגיל המתבקש מצעירים להנחות סעודות בכנסייה ונלחם נגד ה"מודרניזם", תורה תאולוגית שהחלה מתפתחת בתוך הכנסייה הקתולית שהוא ראה בה כפירה ובה שילוב של מוטיבים המופיעים באתאיזם. הוא הטיף בכוח נגד מלחמה ואלימות ומסופר כי היו לו חזיונות לפיהם תפרוץ מלחמה גדולה ב-1914 שתוביל להרג אנשים חפים מפשע רבים, תיאור מדויק של מלחמת העולם הראשונה. האפיפיור פיוס העשירי תמך בקהילות מהגרים קתולים מאירופה שברחו לאמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית[3]. הוא הקים דיוקסיות חדשות רבות ומינה בישופים חדשים ביבשת אמריקה. פיוס העשירי נודע כאפיפיור שמרן שהתנגד לכל רוח של קדמה בחיי הכנסייה. בתקופתו קובצו לראשונה החוקים המשפטיים של הכנסייה הקתולית בכרך אחד. היה הראשון שהתגייס לסייע לנפגעי רעידת האדמה בעיר מסינה בשנת 1908, כאשר שיכן בארמון האפיפיור את עשרות המשפחות שנותרו חסרות בית. בשנה האחרונה לחייו העביר דרשות דתיות לקהילות שונות, בעיקר קהילות עניות וקהילות שרבים מחבריהן היו לקו במחלות חשוכות מרפא[4].
משנתו הדתית ופועלו המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיוס נקט בעמדה פושרת לקראת הרפורמות החברתיות של קודמו לאו השלושה עשר, והחליט להתרכז בבעיות השליחים ולהפוך את ההגנה על הכנסייה הרומית קתולית למטרה העיקרית שלו בכהונתו כאפיפיור. שלושה היבטים של מדיניותו עוררו מחלוקת מרה במיוחד: דיכוי המודרניזם, תנועה אינטלקטואלית עכשווית המבקשת לפרש מחדש את ההוראה הקתולית המסורתית לאור התיאוריות הפילוסופיות, ההיסטוריות והפסיכולוגיות של המאה ה-19; תגובתו נגד האידאולוגיה העולה של דמוקרטיה-נוצרית; ויחסו להפרדת הדת מהמדינה המוחלטת ברפובליקה הצרפתית השלישית.
במהלך כהונתו כאפיפיור קידם פיוס העשירי סדרת רפורמות במנהל הכנסייה ובדוקטרינה התאולוגית, זאת לצד התנגדות לכל סטייה מן העמדה השמרנית חסרת הפשרות בה נקט. בנוסף לכף הוסיף האפיפיור לאגד את שלל קובצי המשפטים הקתולים המבוססים תאולוגית לכדי קובץ אחיד, 'הקטכיזה של הדוקטרינה הנוצרית' (Catechismo della Dottrina Cristiana), המוכרת יותר בכינוי 'הקטכיזה של הקדוש פיוס העשירי'. במסגרת הרדיפה שהנהיג נגד כל התנועות הדתיות שקראו לליברליזציה מסוימת במערכת הדתית הקתולית הקיימת, פיוס העשירי הכניס מספר ספרים חדשים לשורות רשימת הספרים האסורים (בלטינית: Index Librorum Prohibitorum; אִינְדֶקְס לִיבְּרוֹרוּם פְּרוֹהִיבִּיטוֹרוּם). בסדרת כתבים שפרסם, דחה לחלוטין את התורות המודרניסטיות והציע דרכי פעולה של הכנסייה להכחדתן. הוא גם דחק לציות מיידי לתוכנית הצנזורה הקפדנית שלו. ב-1 בספטמבר 1910, הוא הורה לכל המורים בסמינרים ואנשי דת לפני הסמיכה להישבע בגנות המודרניזם ולתמוך בכתביו[5].
כאפיפיור החל פיוס לפרסם דרך דרשותיו את אמונתו בחשיבות של טקס הסקרמנט. לאורך חייו דגל באמונה לפיה הליכה לקהילה והזדהות דתית עמה לעיתים קרובות היא אחת הדרכים שבהן אדם יכול להיות הכי קרוב לאלוהים. פיוס הרגיש בתוקף שככל שאדם יכול לקבל את הסקרמנט הראשון שלו, כך ייטב. אמונה והערכה זאת היא שהובילה את פיוס לחוקק חוק שהפך את גיל ההשתתפות המינימלי בסעודת סקרמנט לשבע שנים[6]. כמה מהנחיותיו, על אף שהוחלפו על ידי התפתחויות חברתיות-דתיות מאוחרות יותר, סימנו אותו כאחד ממבשרי הפעולה הקתולית - כלומר, ארגון ההדיוטות לשיתוף פעולה מיוחד וישיר בעבודת השליחים של הכנסייה. גזירותיו האאוכריסטיות הקלו על התקנות המסדירות את הקהילה היומית, והחייאתו של שיר המישורים הגרגוריאני וגיבושה מחדש המערכת הליטורגית היו לרפורמות חשובות בפעילות האחידה של הכנסייה הקתולית[7]. החלטתו להתאים ולסדר את החוק הקנוני הובילה לפרסום הקוד הקאנוני החדש בשנת 1917, תחת כהונת יורשו, בנדיקטוס החמישה עשר[8]. הארגון מחדש של הקוריה (Curia) והרפורמה הנרחבת בתוך הממשל המרכזי של הכנסייה, הפכו לחלק עיקרי בתוך מורשתו.
למרות שהוא נקט בצעדים הטנטטיביים הראשונים לשיפור היחסים עם ממלכת איטליה הליברלית ואיפשר למאמיניו הקתולים בפעם הראשונה להצביע בבחירות הלאומיות באיטליה, פיוס הוביל את התגובה נגד הדמוקרטיה הנוצרית מכיוון שלא יכול היה לסבול את הרעיון של חלק מהקתולים להפוך את העבודה הסוציאלית שלהם לעניין בלתי תלוי בהיררכיה הדתית ולנהלה באורח שהפך עם הזמן ליותר ויותר מעורב עם המערכת הפוליטית. הוא התנגד למגמה שהתקיימה בשעתו במדינות אירופה לפיה נוצרים הגיבו נגד דוקטרינות של חומרנות על ידי הקמת תנועות חברתיות משלהם או קבוצות פעולה עממיות. לפיכך, הוא גינה רשמית את תנועת הפעולה העממית של הכומר האיטלקי רומולו מורי ב-1903 ואת תנועת סילון של הכומר הליברלי הנוצרי מארק סנגנייה שישב בצרפת. תנועת הסילון פרשה מהכנסייה הקתולית בעקבות המאבק שנוצר. עם עלייתו של פיוס לכדי אפיפיור, ההפרדה בין הכנסייה והמדינה בצרפת כבר הייתה גלויה, והקרע התרחש על רקע אנטי-קלריקליזם שגאה בצרפת. ב-1905 הפרידה ממשלת צרפת רשמית את הכנסייה מהמדינה, מהלך שאותו גינה פיוס ב-11 בפברואר 1906. רוב הבישופים הצרפתים היו מוכנים לשתף פעולה עם החקיקה הצרפתית החדשה, ששמרה על חלק רחב מהאינטרסים החומריים של הכנסייה, אבל פיוס דחה את הפשרה[9].
מלחמת העולם הראשונה, פטירה וקאנוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מזכיר המדינה של הוותיקן תחת פיוס העשירי, החשמן רפאל מרי דל ואל, העיד כי, כבר בשנים 1911 ו-1912, פיוס שוחח איתו תדירות על הסכסוך המתקרב בין המעצמות. בספרו 'זכרונותיו של האפיפיור פיוס העשירי', כתב החשמן דל ואל כי 'בכמה הזדמנויות במהלך השנים הללו, ארבע או חמש פעמים לזכרוני, כשנכנסתי לחדרו לפגישת הבוקר שלי בשעה תשע, הוד קדושתו היה פותח בשיחה בהערה הבאה: "הוד רומו, הדברים הולכים ומחמירים... המלחמה הגדולה מתקרבת... לא נעבור את שנת 1914"[10].'
בריאותו התדרדרה במקביל לאירועי משבר יולי ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהשפיעה על כך שלקה במלנכוליה. מאז פרוץ המלחמה יצא פיוס במאמצים דיפלומטים כדי לבלום את הסכסוך. בהנחייתו, הממסדים הדיפלומטים האפיפיורים פעלו לגשר לקראת ניהול של משא ומתן על השלום אך הכל היה לשווא. ב-2 באוגוסט 1914, שלח האפיפיור את תביעתו האחרונה לקתולים בכל העולם להתפלל לשלום, ובתביעה הודגש הייאוש שלו מפני הבאות. ב-15 באוגוסט, פיוס העשירי, שזה מספר ימים היה סהרורי, לקה בהצטננות. רופאיו האישיים המליצו לו לנוח למספר ימים. עם זאת, שני לילות לאחר מכן, האפיפיור סבל מחום גבוה וסבל מכאבים. החום הדאיג את הצוות הרפואי של הוותיקן. הוא אובחן כחולה בדלקת ריאות. הוא נפטר במהלך ליל 20 באוגוסט 1914[11], שעות ספורות לאחר פטירתו של מנהיג מסדר הישועים, פרנץ חאווייר ורנץ (אנ').
בחייו וגם לאחר פטירתו הייתה אהדה יוצאת דופן כלפי פיוס העשירי ונפוצו שמועות מיסטיות על יכולות על-טבעיות שניחנו אצלו. שמועות על תרופות מופלאות החלו להתפשט ברחבי רומא לאחר שאנשים ביקרו אותו. עוד בחייו נטען כי מספר ניסים נערכו בחסותו. שתי נזירות שנרפאו באמצעות תפילות לאפיפיור לאחר פטירתו הובילו לתהליך בירוכו ולקאנוניזציה שלו, שלפיה היה לקדוש הנצרות הקתולית. תהליך הקאנוניזציה שלו נערך במהלך בתקופת כהונתו של האפיפיור פיוס השנים עשר. עם הפיכתו לקדוש נוצרי הועבר ארון הקבורה שלו למתחם מתחת לבזיליקת פטרוס הקדוש. בהמשך נקברו לצידיו האפיפיורים יוחנן העשרים ושלושה ויוחנן פאולוס השני.
יחסו לתנועה הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 בינואר 1904 הגיע הרצל לרומא. הוא נפגש עם מזכיר המדינה של הוותיקן, החשמן הצעיר מרי דל ואל, ואמר לו כי בא לבקש "רצון טוב מצד הכס הקדוש". אולם החשמן השיב כי "כל עוד היהודים מכחישים את אלוהותו של ישו", אין הכנסייה הקתולית יכולה לתמוך בהם: "כיצד נוכל להסכים לכך שהיהודים יהיו שוב אדוני הארץ הקדושה בלי להתכחש לעקרונותינו הנעלים ביותר?". הרצל הדגיש כי המקומות הקדושים יהיו "אקסטרטוריאליים", אך החשמן קבע כי לא ניתן יהיה "לקיים מובלעות". הרצל סיפר לו שקיבל את הסכמת המעצמות והגיש לו את מכתבו של פלבה. החשמן קרא את המכתב ואמר שיבקש מהאפיפיור להעניק לו ראיון. למחרת בבוקר נפגש הרצל עם מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי, שזמן מה קודם לכן ביקר בארץ ישראל. הוא אמר להרצל כי "הארץ כבר יהודית מאד" וטען כי "זוהי רק שאלה של זמן" עד שתעבור לרשות היהודים, אך הסביר כי אין ביכולתו לפעול בנושא, מאחר שהעניין נמצא בתחום סמכותו של שר החוץ.
כעבור יומיים נפגש הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי. הוא לא כרע ברך ולא נישק את ידו המושטת. האפיפיור אמר לו: "אין אנו יכולים להשלים עם התנועה הציונית. לא נוכל למנוע את היהודים מללכת לירושלים, אבל להסכים לכך לא נוכל. היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי". הרצל חזר על תוכניתו לגבי מעמד המקומות הקדושים, אך האפיפיור קבע כי "ירושלים לא תחזור לידי היהודים", משום שהם "כפרו בישו ועומדים בסירובם להכיר באלוהותו". הרצל אמר לו כי "היהודים נתונים במצוקה איומה" ושהוא זקוק "לארץ בשביל הנרדפים", אך האפיפיור השיב כי אין הכנסייה יכולה לתמוך בזה ואמר: "אנחנו מתפללים לשלום היהודים, הלוואי ויאיר האור בלבם... וכאשר יבואו להתיישב בארץ ישראל, נכין אנו כנסיות וכמרים להטביל את כולם"[12].
לאחר הביקור הרצל כתב ביומנו:
אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו באותו האיש, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי.
— יומני הרצל, כרך ג', עמ' 258
אגודת קדושי פיוס העשירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אגודת הקדוש פיוס העשירי
אגודת הקדוש פיוס העשירי נוסדה ב-1970 בידי הארכיבישוף מרסל לפבר ב-1970 כתגובה שמרנית נגד ההחלטות הליברליות שהתקבלו בועידת הוותיקן השנייה (שקראה למודרניזציה ופתיחות בכנסייה כולל דיאלוג בין הכנסייה הקתולית והנצרות האורתודוקסית והפרוטסטנטית וביטול האשמת היהודים ברצח ישו). האגודה חרתה על דגלה התנגדות לכל רפורמה ודורשת לבטל את החלטות הוועידה, להחזיר את ניהול המיסה לשפה הלטינית בלבד, להשיב את החלקים מהנוסחים הליטורגיים הכוללים תביעה אל היהודים להתנצר שהוצאו מספר התפילות בעקבות הוועידה ועוד. פטרון האגודה נבחר להיות פיוס העשירי מכיוון שנודע בשמרנותו האדוקה ובהתנגדותו לכל רפורמה.
ב-30 ביוני 1988, יחד עם בישוף ברזילאי, קידש לפבר ארבעה בישופים: טריסייה דה מלרי (Tissier de Mallerais), אלפונסו דה גלרטה (Alfonso de Galarreta), ברנרד פליי (Bernard Fellay) ומכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. למחרת הכריזה מועצת הבישופים של הקוריה הרומאית שהצעד היה סכיזמטי (יוצר קרע בכנסייה) ושששת האישים המעורבים מנודים מהכנסייה הקתולית. ב-2 ביולי הוציא האפיפיור יוחנן פאולוס השני את הצו Ecclesia Dei (כנסיית האלוהים) המפציר בלפבר ואנשיו לחזור לחיק הוותיקן ומנדה אותם מן הכנסייה אם יסרבו[13]. לשם הטיפול באגודה הוקמה אף נציבות מיוחדת בקוריה הרומאית, נציבות Ecclesia Dei. במרץ 1991, לאחר מותו של לפבר, התמנה ויליאמסון לראש האגודה.
ב-1 בינואר 2009 ביטל האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את נידוי ארבעת הבישופים, צעד שגרר ביקורת עזה, בעיקר עקב ביטול הנידוי של מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון[14][15]. דעותיו של ויליאמסון נתמכו בין היתר על ידי פעיל אגודה נוסף פלוריאנו אברמוביץ' שבהמשך הוצא מחוץ לשורות הארגון. ב-2012, לאחר שבית משפט גרמני הרשיע את ויליאמסון בהכחשת שואה, ולאחר שסירב לחזור בו מאמירות אנטישמיות, התנערה ממנו האגודה, הדיחה אותו משורותיה ומינתה תחתיו את ברנרד פליי[16]. הדבר פתח פתח למגעים בין האגודה לוותיקן (בפרט המועצה לדוקטרינה של האמונה), לשם מציאת הסדר לאיחוי הקרע[17]. במרץ 2017 הודיע הארכיבישוף גואידו פוזו, ראש נציבות Ecclesia Dei בוותיקן, שקרב היום בו ייחתם הסדר עם האגודה[18]. באפריל אותה שנה הודיע האפיפיור פרנציסקוס שטקסי נישואין שייערכו על ידי כמרי האגודה יוכרו על ידי הכנסייה[19]. בינואר 2019 נציבות Ecclesia Dei בוותיקן סופחה לתוך הקונגרגציה לדוקטרינה של האמונה, הלא היא האינקוויזיציה[20].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Monsignor E. Canon Schmitz (1907). Life of Pius X. New York: The American Catholic Publication Society
- Thornton, Father Francis Beauchesne (1952). The Burning Flame: The Life of Pius X. Benziger Brothers
- Martini, Teri (1954). The Fisherman's Ring: The Life of Giuseppe Sarto, The Children's Pope. St Anthony Guild Press
כתביו של פיוס העשירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Pius X. (1908), Catechismo della Dottrina Cristiana (Catechism of the Christian doctrine), Vatican official press
- Pius X. & Benedict XV (1917), Codex Iuris Canonici (Code of Canon Law), Vatican official press
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיוס העשירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פיוס העשירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Franciscan Media, Saint Pius X | Franciscan Media, www.franciscanmedia.org (באנגלית)
- ^ Memorial of Saint Pius X, Pope, My Catholic Life! (באנגלית אמריקאית)
- ^ Biography of St. Pius X – Church of Saint Pius X (באנגלית אמריקאית)
- ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Pope Pius X, www.newadvent.org
- ^ Saint Pius X | Biography, Legacy, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Pius X (Guiseppe Melchior Sarto), Pope | Saints Resource, saintsresource.com
- ^ Saint Pius X, Loyola Press
- ^ canon law - The Codex Juris Canonici (1917) | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Vehementer Nos (February 11, 1906) | PIUS X, www.vatican.va
- ^ World War I and Vatican Espionage, The History Reader, 2011-07-28 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Pope Pius X dies, World History Project (באנגלית)
- ^ אילון, עמ' 432–434
- ^ A Canonical History of the Lefebvrite Schism
- ^ Pope lifts excommunications of Lefebvrite bishops, שירות הידיעות הקתולי, 27 בינואר 2009
- ^ אמיר שילה, למה פרש האפיפיור? בין תככי הוותיקן לזהות היורש, באתר וואלה!, 11 בפברואר 2013
- ^ הודעה על הדחתו של ויליאמסון מהאגודה
- ^ הודעה בדבר אגודת פיוס העשירי, רדיו הוותיקן
- ^ Vatican official confirms: agreement with SSPX is close, Catholic World News, 20 במרץ 2017
- ^ New pastoral provisions for Sacrament of Marriage for SSPX, רדיו ותיקן, 4 באפריל 2017
- ^ פרנציסקוס, הכרזה על פירוק הנציבות, באתר לשכת העיתונות של הוותיקן, 19 בינואר 2019
| הקודם: לאו השלושה עשר |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: בנדיקטוס החמישה עשר |