הסטורי של אווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסטורי של אווה
eva.stories
מבוסס על יומנה של אווה היימאן עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי מתי כוכבי
מאיה כוכבי
הופק בידי מתי כוכבי
מאיה כוכבי
שחקנים ראשיים מיה קוויני
הקרנת בכורה 1 במאי 2019
משך הקרנה 30 דקות (מחולק ל-15 שניות של כל סטורי)
שפת הסרט

אנגלית
גרמנית
עברית (כתוביות)

האינסטגרם של הסרט
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסטורי של אווה הוא מיזם להנצחת זכר השואה, שבוצע ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשע"ט 2019. במסגרת המיזם סופר סיפורה של אווה היימן באמצעות משתמשת בשם "eva.stories" ברשת החברתית אינסטגרם. היומן מוצג כסדרת סרטונים קצרים, כשלושים דקות אורכם הכולל, שאותם כביכול צילמה אווה היימן (מיה קוויני) בטלפון נייד, בדומה למקובל בקרב צעירים ב-2019. הסרט צולם בשפה האנגלית. איש העסקים מתי כוכבי ובתו מאיה כוכבי הפיקו וביימו את המיזם.

אווה היימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אווה היימן

אווה היימן נולדה ב-13 בפברואר 1931 בנאג'ווארד שברומניה. היא כתבה יומן שיצא לאור בהונגריה ב-1948 ובשנת 1964 בהוצאת "יד ושם" בתרגום לעברית. היומן נפתח ביום הולדתה ה-13, כחודש לפני שנכנסו הגרמנים להונגריה. לאחר הכניסה לגטו נאג'ווארד, אמה של אווה (אגי) הצליחה לאשפז את בעלה (אביה החורג של אווה) בבית חולים. שם, באמצעות חברים נוצרים, הם הצליחו להשיג תעודות נוצריות. ביום גשום אחד ביוני יצאו אביה החורג של אווה עם אמה. אווה נותרה עם סבה וסבתה בתחומי הגטו. אווה כתבה ביומנה בפעם האחרונה ב-30 במאי 1944, שלושה ימים לפני שגורשה לאושוויץ, שם נרצחה. אנשים שהכירו את אמה של אווה מספרים כי היא לא התאוששה מהאובדן, ולבסוף שמה קץ לחייה. ביומנה מתארת אווה את חיי היומיום שלה:

”לכבוד יום ההולדת שלי קיבלתי מאבי זוג נעלי עקב. עד עכשיו נעלתי רק נעליים שטוחות. מסבתא לואיזה קיבלתי שלוש פיז'אמות, ממחטות צבעוניות וממתקים. מדודה לילי, שרשרת זהב קטנה יפה. יומני היקר, בשרשרת זו אשא מכאן ואילך את המפתח הקטן, שבו אסגור אותך, שלעולם לא ייוודעו לאיש סודותיי” (מתוך היומן של אווה היימן, הוצאת יד ושם).

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפיקי ובמאיי המיזם הם מתי כוכבי ובתו מאיה כוכבי. סיפורה של אווה נבחר מבין היומנים של בני נוער מתקופת השואה משום שהתפרס לאורך זמן קצר (שלושה חודשים) ואינו מכיל מעשי זוועות קיצוניים. הליהוק נעשה על ידי חברה באנגליה. את אווה מגלמת השחקנית הבריטית מיה קוויני. הסדרה עצמה צולמה בלבוב שבאוקראינה, על הגבול עם פולין, בהשתתפות כ-400 שחקנים וניצבים. עבור הצילומים הובאו קומנדקרים, טנקים, אופנועים תקופתיים, קרונות רכבת ישנים, כלי נשק ומדים צבאיים שהגיעו ממחסנים ואוספים פרטיים.

הסרט צולם באמצעות טלפון נייד, כדי לדמות לסרטי ה"סטורי" שבני נוער נוהגים להעלות לאינסטגרם. למרות המדיה המודרנית והאנכרוניסטית, הדמויות לבושות בלבוש המאפיין את תקופתן.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתאר את הסיפור שהתרחש בשנת 1944 מנקודת מבטה של היימן עצמה אשר כביכול מצלמת ומספרת את סיפור חייה, ומעלה אותו כסדרת "סטוריז": סרטונים קצרים שנהוג להעלות ברשת חברתית בעשור השני של המאה ה-21. הקטעים מכילים אימוג'י, כותרות, האשטאגים ופילטרים שמדמים את דרך ההצגה המקובלת לסטוריז באינסטגרם. קולה של המספרת נשמע לעיתים כאשר היא עצמה מחוץ לפריים ולעיתים הדוברת מדברת ישירות אל המצלמה. חלק מהדמויות האחרות יוצרות קשר עין עם המצלמה. המצלמה עצמה לרוב לא יציבה ורועדת כמו בצילום לא מקצועי, כמקובל בסרטי Found Footage.

פרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטורי הראשון עלה ב-1 במאי 2019, ערב יום השואה, והאחרון עלה ביום למחרת, 2 במאי 2019. במהלך הימים הללו עלה מדי שעה "סטורי" המתעד את חייה. ב-70 הסרטונים שעלו הומחשה האכזריות שבה התנהלו הגרמנים מול היהודים, לקיחת זכויות היהודים, הכרחת ענידת "טלאי צהוב", לקיחת הרכוש לקראת המעבר למחנה הריכוז, וכן האווירה והמתח שנוצרים בבית.

14 שעות לאחר שפורסמו הסטוריז באינסטגרם הצטברו בהם יחד כ-100 מיליון צפיות מרחבי העולם.[1] יום אחד בלבד לאחר שפורסם הסטורי הראשון, הצטברו בעמוד למעלה ממיליון עוקבים.

מסע הפרסום וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת המיזם הוצבו שלטי חוצות ברחבי ישראל, וכוכבי רשת רבים פרסמו בחשבונות המדיה שלהם את העמוד של אווה ובהם אף ראש הממשלה בנימין נתניהו, שצילם סרטון בו קרא לקהל לעקוב אחרי אווה, וכן הבית הלבן, שפרסם שנכון לצפות במיזם.[2].

התגובות למיזם היו חלוקות, היו שטענו שהשימוש במדיה הזו גורם לזילות השואה, אך היו שסברו כי זהו מדיום נוסף להעברת הזיכרון ההיסטורי של השואה.[3][4]

השימוש בשפה האנגלית ספג ביקורת מכיוון ששפה זו לא הייתה שפת היומן ולא שפת הדיבור באירוע ההיסטורי. כמו כן, האנכרוניזם בשימוש בטלפון נייד וחוסר אותנטיות שיוצרים הזרה לא רצויה ספגו ביקורת.[5].

במאי 2020 פורסם כי הסטורי של אווה זכה בפרס ובי (המכונה "האוסקר של האינטרנט"). המיזם נבחר על ידי השופטים בקטגוריית השימוש הטוב ביותר בסטורי.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]