הסימפוניה השמינית של מאהלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
ביצוע של הסימפוניה בווינה, 2009

הסימפוניה השמינית במי במול מז'ור מאת גוסטב מאהלר, נקראת גם סימפוניית האלף בשל כמות הנגנים והזמרים הגדולה שהיא מחייבת (לפחות 150 חברי תזמורת, 8 זמרים סולנים, שתי מקהלות מלאות (STAB) ומקהלת ילדים). ביצוע הבכורה של היצירה, שחוברה בפרץ יצירתי אחד בשנת 1906, התקיים ב-12 בספטמבר 1910 במינכן בביצוע התזמורת הפילהרמונית של מינכן בניצוחו של מאהלר עצמו. הייתה זו היצירה האחרונה של מאהלר שהמלחין זכה שתבוצע בביצוע בכורה בחייו. ביצוע טיפוסי של היצירה אורך 80 דקות (כלומר, על אף גודל הגוף המבצע, היא איננה ארוכה במיוחד). לסימפוניה שני חלקים, החלק הראשון מבוסס על המנון לטיני מן המאה ה-9 בשם Veni Creator Spiritus ("בוא, רוח בורא") ואילו החלק השני הוא הלחנה של התמונה האחרונה במחזה פאוסט מאת יוהאן וולפגנג פון גתה. שני החלקים מאוחדים תחת רעיון הגאולה באמצעות כוחה של האהבה וביטוי של אמונה ברוח האנושית. מבחינת גוף היצירה של מאהלר, מהווה היצירה חזרה לרוח הסימפוניות השנייה, השלישית והרביעית כלומר שיבה אל המילים כאמצעי להבעת רעיונות והתמקדות בגאולת הנפש הרוחנית ולא בנושאים חילוניים וארציים.[1]

חיבור היצירה והופעת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם בו בוצעה הבכורה

בשנת 1906 כיהן מאהלר מזה תשע שנים כמנהלה האמנותי של האופרה של וינה. כהרגלו, פרש מדי קיץ לוילה שלו בעיר הנופש מיירניג בדרום קרינתיה, על מנת להקדיש עצמו להלחנה. ביוני 1906 הגיע מאהלר לוילה עם תוכנית להשלים את תזמור ההסימפוניה השביעית שלו, אך נתקף פרץ יצירתיות במסגרתו חיבר במהלך אותו חודש את הסימפינייה השמינית. לפי יומניו של מאהלר ואשתו, אלמה מאהלר, כתיבת היצירה החלה ב-21 ביוני והסתיימה ב-18 באוגוסט.[1]

בראשית שנת 1910 הגיע מאהלר לסיכום עם האמרגן אמיל גוטמן, לביצוע בכורה של הסימפונייה במינכן והחל במבחנים למקהלות ממינכן, לייפציג ווינה. מקהלת הילדים הייתה מקהלת בית הספר המרכזי לזמרה במינכן (Zentral-Singschule) שמנתה 350 נערים. עוזרו של מאהלר, ברונו ולטר גייס את שמונת הזמרים הסולנים ועבד איתם במהלך האביב והקיץ של אותה שנה. לשם הבכורה נבחר אולם ה-Neue Musik-Festhalle המודרניסטי (כיום חלק מן המוזיאון הגרמני במינכן), בן 3,200 מקומות. גוטמן עסק במכירת הכרטיסים לקונצרט (שכולם נמכרו במכירה מוקדמת) ובמסגרת זו טבע את השם "סימפוניית האלף", למורת רוחו של מאהלר, שראה בכך התרברבות קרקסית, אף שמספר המופיעים אכן היה כאלף איש (157 נגנים [אף כי יש הגורסים 171] וכ-850 זמרים, כולל 350 ילדים).[2][3] בין האורחים בקונצרט נמנו המלחינים ריכרד שטראוס, קמיל סן-סאנס, פול דיקא, אנטון וברן וזיגפריד וגנר (בנו של ריכרד וגנר), הסופרים תומאס מאן, הוגו פון הופמנסתאל וארתור שניצלר, במאי התיאטרון מקס ריינהרדט וכן המנצחים הצעירים לאופולד סטוקובסקי ואוטו קלמפרר.[4]

בניגוד לביצועי בכורה קודמים של מאהלר, הקונצרט היה הצלחה כבירה ומיידית. התרועות ומחיאות הכפיים עם סיום הביצוע ארכו כעשרים דקות.[4] תשעה חודשים בלבד לאחר מכן נפטר מאהלר, בן 50.

מבנה היצירה ותוכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדף האחרון מן הפרטיטורה המקורית של מאהלר

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הראשון, המלחין את המזמור Veni Creator Spiritus ("בוא, רוח בורא"), בנוי בצורת הסונאטה עם מבוא קצר, תצוגה (אקספוזיציה), עיבוד (פיתוח), חזרה (רפריזה) וסיום (קודה).

הסימפוניה נפתחת באקורד במי במול לעוגב, כלי נשיפה מעץ וכלי הקשת הנמוכים ומיד לאחריו פרץ עוצמתי של שירת מקהלה (אלגרו אימפטואוזו) בשלוש קריאות נשגבות של "בוא" (Veni). לאחר חלק אמצעי מהורהר ברה מינור בו מבצעות שתי המקהלות דיאלוג על הבית הראשון של המזמור, מגיע נושא במי מז'ור הפותח במילים "הָאֶר אור מבורך" (accende lumen sensibus) ולאחריו שיר לכת במבנה של פוגה כפולה. הסיום, המתחיל במילה "תהילה" (Gloria) בפי מקהלת הילדים, אנרגטי ואקסטזי ומוביל לקרשנדו המסיים את החלק הראשון.

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק השני שונה למדי מהראשון. החומר המולחן הוא התמונה האחרונה במחזה פאוסט מאת יוהאן וולפגנג פון גתה והדגש בו הוא על תזמור עדין של התזמורת, התופסת מקום מרכזי יותר מאשר בחלק הראשון.

חלק זה נפתח בלחן קודר לכלי נשיפה מעץ וקונטרבס בודד, המתאר נקיק-סלע פראי בהרים. מיד לאחר מכן חוזר הד לנושא ה"הָאֶר" מן החלק הראשון בשלושה תווים עולים המושרים בפי נזירים מתבודדים הנענים בלחש. המוזיקה הופעת עשירה יותר עם כניסתם של הבריטון "אב נלהב" (פאטר אקסטטיקוס", Pater Ecstaticus) והבס "אב מעמיק" (פאטר פרופונדוס, Pater Profundus) על רקע מוזיקה המתארת סערת רעמים.

החלק הבא נפתח במקהלת מלאכים "צעירים ומושלמים" עד לכניסתו של דוקטור מרטינוס (Doctor Marianus, רוחו של פאוסט, טנור) בשיר-תחינה למריה הקדושה שתתגלה בפני העולם המלווה בנבלים והרמוניום. לאחר מכן מופיעות שלוש הנשים, מרים המגדלית, מריה המצרית (Maria Aegyptiaca) ו"אשה שומרונית" (Mulier Samaritana, אשה המוזכרת בבשורה על-פי יוחנן, פרק רביעי) - כולן בקול קונטרה אלט - המתחננות על הצלת נשמתו של פאוסט יחד עם גרטכן, אהובתו של פאוסט, הנישאת מעל כולן בקול סופרן צלול. שיא היצירה מגיע בדיאלוג בין דוקטור מרטינוס לבין הבתולה עצמה (Mater Gloriosa) שלאחריו מקהלה מהוסה ("מקהלה מיסטית", Chorus Mysticus) שנשברת אל קודה תזמורתית שבה שב וחוזר הנושא המוזיקלי של "בוא, רוח בורא" בחצוצרות וטרומבונים עם תופי דוד וגונג "המגיעים אל הכוכבים".

תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מייקל קנדי, מאהלר עמ' 103
  2. ^ מייקל קנדי, מאהלר עמ' 145
  3. ^ Symphony No. 8 (Mahler)
  4. ^ 4.0 4.1 Gustav Mahler: Eighth Symphony: Part One