העיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העיט
פוסטר הסרט
פוסטר הסרט
בימוי יקי יושע
הופק בידי דורית יושע
תסריט יקי יושע
שחקנים ראשיים שרגא הרפז
ניצה שאול
שמעון פינקל
חנה מרון
אנדי ריצ'מן
ענת עצמון
מוזיקה דורון סלומון
יענקל'ה רוטבליט
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה יקי יושע בע"מ
הקרנת בכורה 1981 (ישראל)
משך הקרנה 92 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"העיט" הוא סרט קולנוע ישראלי מאת הבמאי יקי יושע. הוא יצא לאקרנים באפריל 1981, עסק במפעלי הנצחת חללי צה"ל ועורר סערה ציבורית. התסריט של הסרט מבוסס על הספר "היהודי האחרון" מאת יורם קניוק. הסרט הוקרן בישראל כחודש, אך לאחר תלונות של הורים שכולים, החליטה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לצנזר קטעים ממנו[1]. הסרט השתתף בפסטיבל קאן[2], והוקרן בגרסתו המלאה בפסטיבלים נוספים ברחבי העולם[3].

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בועז, קצין צעיר בצה"ל, שב הביתה בתום מלחמת יום הכיפורים. אל המלחמה יצא בועז עם שני חברים: האחד נפל והשני נפצע. תלוש ובודד, בועז חי לבדו, מסתובב לבדו, אינו מוצא שפה משותפת עם אלו שלא חוו, כמותו, את המלחמה. מתוך תחושת חובה, הוא הולך לנחם את הורי חברו המת ומבלי להתכוון שוקע במערכת יחסים סבוכה עם האב השכול. תחילה בנימוס ואחר כך בציניות, מגיש בועז לאבא את אשר ביקש: שיר שבנו כתב, כביכול. סיפורי גבורה על הבן המת, וקטעי צילומים באים בהמשך. בועז בורא, יש מאין, משהו לזכור לפיו ילד שלא הספיק להשאיר אחריו דבר. זו תחילתה של תעשיית זיכרון והנצחה אליה מתגלגל בועז מבלי להתכוון. לכל הורה שכול "מייצר" בועז בן יוצר, רגיש, משורר שנגדע בדמי ימיו. בועז מתקרב אל נגה, החברה לשעבר של חברו המת, ואל ירדנה, פקידה במחלקת ההנצחה של משרד הביטחון. ביום הם מהווים שילוש קדוש שעיסוקו הנצחת הנופלים ובלילה - משולש רומנטי. המלחמה הבאה פורצת. בועז נקרא למילואים, עדיין קצין, כבר לא כל כך צעיר.

צינזור הסרט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופק בסיוע הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים שאישרה את הפקתו ביוני 1980[4]. צילומי הסרט החלו באוגוסט 1980[5], והושלמו כעבור חודשיים[6]. המועצה לביקורת סרטים ומחזות אישרה את הקרנתו ללא צנזורה, במרץ 1981, ברוב קולות. ואף נערכה הקרנה חגיגית שלו בחסות ארגון "יד לבנים" ועיריית תל אביב-יפו[1]. בנוסף הוזמן הסרט להשתתף, מיד עם צאתו לאקרנים בישראל, בפסטיבל הסרטים בקאן[2].

אולם כחודש לאחר צאתו לאקרנים, בעקבות מחאה ציבורית ופניית סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, לשר הפנים, יוסף בורג, התכנסה המועצה לביקורת סרטים ומחזות[1], והחליטה על השמטתן של שתי סצינות ושני משפטים מסוימים ובהם המשפט אותו אומר גיבור הסרט לאמו: "עיט הוא עוף הניזון מפגרים".

בדיון השני שהתקיים בפני המועצה בטרם הוחלט לצנזר את הסרט אמר יושע בין השאר את הדברים הבאים: "אין לי שום יכולת למנוע את הכאב של ההורים השכולים שיראו את הסרט, אלא אם כן נוריד את הסרט כולו, אני לא יכול להגיד שכאבם מחמיא לי, אני לא יכול להגיד שאני ישן טוב בלילה, כאשר אני יודע שיש הורים שכולים שנפגעים מהסרט, לא בשביל זה עשיתי את הסרט, אך כאמן אני יודע שכאשר אתה מתבטא בצורה ברורה, אתה זוכה להתקפות ממישהו ואם לא תוכל לעמוד בלחץ, אל תהיה אמן"[דרוש מקור].

יושע וחברת ההפקה שלו עתרו לבג"ץ (מס' 243/81) כנגד החלטת המועצה לצנזר את הסרט אך עתירה זו נדחתה, בהרכב שופטים בראשות נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי[7]. במהלך הדיון העיר השופט מאיר שמגר ליוצר הסרט, כי מוטב היה אילו לא השתמש בשם "העיט", ויכול היה "להסתפק בשמו של הספר 'היהודי האחרון', שעליו מבוסס הסרט"[8].

בתגובה לסערה הציבורית אמר יורם קניוק[9]:

הסרט אינו שופט הורים שכולים ואיני עוסק בהם. הוא דן במה שקורה לצעיר אחרי מלחמה. חשוב שנזכור, כי בתרבות היהודית, בניגוד לתרבות הישראלית, היה תמיד אומץ לגעת בדברים הכאובים והרגישים ביותר ולהתמודד אתם, כין אם מצא הדבר חן בעיני חלק מהציבור, בין אם לאו. סיפורים כמו זה, הדן באברהם המוכר את שרה פעמיים כאחותו או סיפור פילגש בגבעה בוודאי לא הותירו את העם אדיש. אצלנו חוששים לגעת בבעיות מכאיבות. וברגע שאתה נוגע בדברים הרגישים הללו מתחילים אגשים להתנהג בצורה לא רציונאלית. משה רבנו, למשל, מקום קבורתו לא נודע, ולא היה סביבו שום פולחן הנצחה ביהדות. השאלה היא מדוע קיים פולחן כזה בתרבות הישראלית. הסרט אינו עונה, ואינו מתיימר לענות על שאלה זו, אלא, רק מבקש להציג תמונת־מצב. המצב הוא שיש לנו רומן אכזרי עם המוות. הסרט עוסק בהורים השכולים בצורה הגונה ומתחשבת, וכואב את כאבם. הצעיר הנקלע למצב, שבו חוא מחחיל למסחר את השכול — הוא המואשם, ולא ההורים

.

בסך הכל קוצצו 40 שניות מהסרט, והוא המשיך להציג בבתי הקולנוע במהלך החודשים הבאים[10]. במאי 1983 יצא הסרט על גבי קלטת וידאו והופץ על ידי רשת ספריות הווידאו "אימפריה של קולנוע"[11]. בריאיון לעיתון "הארץ" ב-2007 אמר יושע שבפועל לא קוצץ הסרט כשהמשיך להציג, ורק בירושלים הוחרם עותק שלו על ידי המשטרה. באותה שנה יצא הסרט גם כחלק ממארז DVD[12].

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנ/ית דמות
שרגא הרפז בועז
שמעון פינקל הנקין
חנה מרון הסיה
ניצה שאול ירדנה
עמי וינברג צביקה
ענת עצמון יסמין
אופליה שטראל אימו של אורי
יואל שר זאביק
אברהם רונאי
שיש קולר
אורלי זילברשץ
יורם קניוק

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 דיון חוזר על הקרנת " העיט", דבר, 22 באפריל 1981
  2. ^ 1 2 "העיט" לפסטיבל קאן, דבר, 8 באפריל 1981
  3. ^ "העיט" לפסטיבלים בחו"ל, דבר, 4 באוגוסט 1981
  4. ^ גידי אורשר, העיט על תחנת דלק, מעריב, 18 ביוני 1980
  5. ^ גידי אורשר, העיט, ומסתורי המומיה באולפנים, מעריב, 13 באוגוסט 1980
  6. ^ טלילה בן זכאי, לא רק מיליונרים, מעריב, 17 באוקטובר 1980
  7. ^ בג"ץ דחה עתירת במאי "העיט": "הזהירות ברגשות בני משפחות הנופלים שקולה כנגד הסלידה מכל צורת צנזורה", דבר, 11 במאי 1981
  8. ^ השופט שמגר בדיון על הקיצוצים בסרט: דרושה אטימות מיוחדת במינה לעמוד על השם "העיט", דבר, 10 במאי 1981
  9. ^ טלי נתיב, העיט אינו חיה רעה, דבר, 24 באפריל 1981
  10. ^ הרצל ארליך, כמה גיחות על "העיט", דבר, 15 במאי 1981
  11. ^ יוסי חרסונסקי, הנצחה כעסק מסחרי, מעריב, 6 במאי 1983
  12. ^ נירית אנדרמן, כאשר היפי מתבגר, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2007
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העיט&oldid=38303807"