שמעון פינקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמעון פינקל, לבוש בתלבושת מהמחזה "האנוסים" על פי מקס צווייג בתרגום אביגדור המאירי, תיאטרון הבימה, 1938
לוחית זיכרון על ביתם של שמעון פינקל ואשתו הראשונה בת עמי פוגצ'וב ברח' דב הוז 28 בתל אביב

שמעון פינקל (8 בדצמבר 19055 באוקטובר 1999) היה שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי. מגדולי שחקני תיאטרון הבימה ומייסדיו, שימש גם כמנהלו האמנותי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקל נולד בגרודנה, אז באימפריה הרוסית, והחל לשחק שם כנער. לאחר מכן הצטרף לקבוצת שחקני יידיש. בשנת 1923 למד פינקל בברלין והצטרף לקבוצת שחקנים עבריים שבאה ללימודים על מנת להקים תיאטרון בישראל. עלה לישראל בשנת 1924 ושיחק בתיאטרון הארץ ישראלי שייסדו בני הקבוצה מברלין. בשנת 1927 הצטרף לתיאטרון "הבימה".

שיחק במחזות רבים, מודרניים וקלסיים, בהם: "הדיבוק", "המלך ליר", "אותלו", "אדיפוס המלך", "פר גינט", "הנרי הרביעי", "האב", "עמק", "יומנה של אנה פרנק", "פרופסור מנהיים", ועוד. פינקל עסק גם בבימוי מחזות, כמו "בערבות הנגב" (1949). בשנים 19701974 שימש כמנהל האמנותי של "הבימה". התיאטרון התמודד אז עם קשיים רבים עקב פירוק הקולקטיב של שחקניו. פינקל שיפר את מעמדו של התיאטרון בעזרת העלאת הפקות מודרניות רבות בנות התקופה.

בשנת 1932 שיחק פינקל בסרט העלילתי העברי הראשון עודד הנודד.

בשנת 1946 זכה בפרס יהושע גורדון מטעם הסוכנות היהודית על עיצוב הדמות הראשית במחזה "המלך ליר". בשנת 1956 זכה בפרס רמח"ל לאמנות הבמה מטעם עיריית תל אביב על גילומו את דמותו של "המלך ליר" בבימוי יוליוס גלנר ב"הבימה".[1] בשנת 1960 זכה בפרס מנחם גנסין על משחקו ב"ניצוץ של משורר" וב"העצים מתים זקופים".[2] בשנת 1969 זכה בפרס ישראל לתיאטרון.[3] בשנת תשמ"ה זכה בפרס מאיר מרגלית לאמנות התיאטרון על מפעל חייו.

בשנת 1994 העלה תיאטרון הבימה את ההצגה "קערת העץ" כמחווה לשמעון פינקל, ששיחק בהצגה זו סבא זקן שמשפחתו רוצה להעבירו לבית אבות.[4] מחזה זה הועלה קודם בהצלחה בתיאטרון הספרייה ברמת גן.

בגיל 90 העלה הצגת יחיד בשם "וידויו של שחקן".

פינקל כתב ספרים רבים על תולדות התיאטרון העברי וכן ‬את האוטוביוגרפיה "במה וקלעים".

פינקל היה נשוי שלוש פעמים. לו ולרעייתו הראשונה, שחקנית הבימה בת עמי אלישיב לבית פוגצ'וב, נולדה הבת מרית. לאחר גירושיו נישא לזמרת האופרה יוספה שוקן, ממנה התאלמן ב-1958. אשתו השלישית הייתה מוניקה לבית שרייבר, ממנה התאלמן ב-1992.

פינקל נפטר ב-1999, ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

רחובות בתל אביב ובבאר שבע נקראו על שמו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במה וקלעים: חיי שחקן ומאבקו לעצמותו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ח.[5]
  • במבוך תפקידי: חוויות מסדנת הבמה, תל אביב: תרבות וחינוך, 1971.[6]
  • בשולי סך הכל: לבטי שליחות אמנותית, תל אביב: עקד, תשל"ו.[7]
  • גלגולים: לקט מ"נוף הקרשים", תל אביב: עקד, תשל"ז.
  • חנה רובינא: מונוגרפיה על רקע זכרונות, תל אביב: עקד, 1978.[8]
  • אהרון מסקין ואגדת "הגולם": פרקים לזכרו, תל אביב: עקד, תש"ם 1980.[9]
  • תיאטרון תיאטרון: סיפורים, תל אביב: עקד, תשמ"א 1981.
  • "סופמשחק": ראשית חדשה, תל אביב: עקד, תשמ"ד 1984.
  • ניצוצות: דיוקן ודמויות, תל אביב: עקד, תשמ"ה 1985.[10]
  • בצל מאבקים: רשמים ורשימות, תל אביב: עקד, תש"ן 1990.
  • השלמות: אוטוביוגראפיה – המשך, תל אביב: עקד, תשנ"ד 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ששה שחקנים יזכו בפרס רמח"ל: הזוכים: ד. ורדי, מ. מרגלית, א. מסקין, ח. מרון, א. פורת, וש. פינקל, דבר, 1 ביולי 1956; פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956; הוענק "פרס רמח"ל לאמנות הבמה", חרות, 8 ביולי 1956 .
  2. ^ שמעון פינקל ופיטר פריי חתני פרס גנסין צ'מרינסקי, דבר, 22 באפריל 1960.
  3. ^ פרסי ישראל חולקו בירושלים, מעריב, 24 באפריל 1969; שמעון פינקל – חתן פרס ישראל, מעריב, 2 במאי 1969.
  4. ^ קערת העץ, באתר "הבימה".
  5. ^ רחל אורן, ספרים וקלעים, דבר, 26 בינואר 1968.
  6. ^ יורם קניוקמבט שני: במבוך תפקידי פינקל, דבר, 9 באפריל 1971; ביקורת: רן זאב, ספר חדש: אישיות עשירה ומפוצלת, דבר, 9 במאי 1971.
  7. ^ ביקורות: מיכאל הנדלזלץ"בשולי סך הכל", דבר, 28 במאי 1976; אנדה עמירספר חדש: סיפורו של שחקן־לוחם, דבר, 16 ביוני 1976.
  8. ^ פינקל כותב על רובינא, מעריב, 19 באוקטובר 1978; ביקורות: אליהו אגרס, ספר חדש: שחקנית שהיתה לאגדה, דבר, 3 בינואר 1979; מיכאל הנדלזלץרובינא של פינקל, דבר, 12 בינואר 1979; ספרים חדשים עיון ראשון: הגברת הראשונה של הבמה העברית, מעריב, טורים 1–2, 15 בדצמבר 1978.
  9. ^ ביקורת: מיכאל הנדלזלץמסקין של פינקל, דבר, 20 ביוני 1980, המשך.
  10. ^ מ. משבספרים חדשים עיון ראשון: דיוקן אחד ודמויות הרבה, מעריב, טור 2, 11 באוקטובר 1985.