המועצה לביקורת סרטים ומחזות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל, מאמצע שנות התשעים תפקידו הוא בעיקר מתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927.

במועצה חברים 14 נבחרי ציבור, והיא פועלת במסגרת משרד הפנים.

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת) נאסרה הצגתו של מחזה שלא קיבל היתר מהמועצה. על המבקש היתר לפרט לפני המועצה, בין השאר, את תוכנו ותיאורו של המחזה, ולהגיש לה, עם דרישתה, את הטקסט של המחזה. בכך הוענקה למועצה סמכות למנוע מראש את הצגתו של מחזה הפוגע בסדר הציבורי.

כשעובד סיפורו של נתן שחם "שבעה מהם", שבו קבוצת חיילים מותשים מבודדים במשלט ושולחים שבויים ערבים לעלות על המוקשים כדי שהלוחמים יצליחו לצאת משם להצגה בשם "הם יגיעו מחר", תבעה הצנזורה לקצץ את הסיפור על השבויים והמוקשים, מחשש לכך שמדובר בעבירות קשות הקשורות לאמנות בינלאומיות. הקטע אכן צונזר.

בשנת 1989 הושעה לשנתיים[1] תוקפה של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), ובתום תקופה זו בוטלה הפקודה כליל[2], ובכך נשללה סמכותה של המועצה לבקר הצגות תיאטרון, והוגבלה לסרטי קולנוע בלבד.

מחזות שהמועצה פסלה או הגבילה הצגתם היו, בין היתר:

  • בשנת 1952 ביקש התיאטרון הקאמרי להעלות את מחזהו של יהושע בר-יוסף, "סערה בים", שהציג בצורה ביקורתית את מערכת היחסים בספינת חיל הים, ושרטט את דיוקן המפקד באור שלילי. המחזה נפסל בנימוק ש"הוא עלול להוות מעשה חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה". מפקד חיל הים מרדכי לימון הסתייג מהמחזה וראה בו השמצת חיל הים. בר-יוסף שכתב את המחזה כך שיתרחש בספינה של צי ניקרגואה, אך גם גרסה זו נפסלה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות.[3]
  • "חברים מספרים על ישו", מחזה מאת עמוס קינן, נפסל על ידי המועצה בשנת 1972.
  • המועצה פסלה את הרביו הסאטירי "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, אך חזרה בה כשנדרשה לנמק את החלטתה. ההצגה, שהועלתה בשנת 1970, עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים, שבעקבותיה החליטה הנהלת התיאטרון הקאמרי, חרף מחאותיו של לוין, להוריד את ההצגה לאחר 19 מופעים בלבד.
  • "הפטריוט" קברט סאטירי של חנוך לוין משנת 1982 שנכתב על רקע מלחמת לבנון הראשונה נפסל כולו על ידי המועצה, אך בסופו של דבר הוצג לאחר שהוצאו ממנו כמה קטעים.
  • "אפרים חוזר לצבא" מאת יצחק לאור נפסל על ידי המועצה, באמצע שנות השמונים, אך הצגתו הותרה על ידי בג"ץ (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות), משיקולים של חופש הביטוי. בנימוקיה של המועצה לפסילה נאמר:

ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט. קל וחומר כשמדובר בציבור צופים ערבי שיהיה רשאי, כמו כל אזרח ישראלי אחר, לצפות במחזה אשר יוכל להיות מוצג גם בגרסה ערבית ברחבי המדינה, והמועצה סבורה שקרוב לודאי כי התגובות לכך תתלוונה בהסתה והתססה ובפעילות אנטי ממשלית עוינת.

  • "החילוני האחרון" קברט סאטירי מאת שמואל הספרי שעלה ב"קאמרי" נפסל במלואו על ידי המועצה בנובמבר 1986. בנימוקי המועצה נכתב: "המחזה פוגע פגיעה גסה בערכי יסוד וברגשותיו של ציבור רחב, דתי וחילוני כאחד. זו סאטירה המסיתה והעלולה להביא לליבוי שנאה" בהמשך התירה המועצה להציג את המחזה לאחר קיצוץ מספר קטעים. במחאה על החלטת הנהלת התיאטרון להציג את ההצגה המקוצצת הסירו יוצרי ההצגה - שמואל הספרי, המוזיקאי אורי וידיסלבסקי והמעצבת יעל פרדס את שמם מההצגה. בעקבות הסערה שחוללה הפסילה עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק לביטול הצנזורה על מחזות. שר הפנים אריה דרעי העדיף למנוע את הסערות שליוו את פעולת המועצה והשעה את פעולתה בתחום ביקורת המחזות.

במקרה מסוים סירבה המועצה לפסול הצגה, והפסילה נכפתה בהחלטת בג"ץ. בשנת 1966 כתב יגאל לב מחזה בשם "זעקת השתיקה", שעלילתו מבוססת במידה רבה על פרשת מלחי - שופט שהואשם בקבלת שוחד, ומשפטו התנהל באותה עת. המועצה לביקורת סרטים ומחזות התירה את הצגתו של המחזה, ובנובמבר 1966 החלה הצגתו. כשנודע העניין ליועץ המשפטי לממשלה, פנה אל המועצה שתבטל את ההיתר שנתנה, עד לסיום המשפט, בשל דמיונו של המחזה למשפט. המועצה דחתה דרישה זו, ובשל כך עתר היועץ המשפטי לבג"ץ. בג"ץ פסק כי הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך משפט מלחי או על תוצאותיו, ולכן "המועצה חייבת הייתה לסרב לתיאטרון את מתן ההיתר המבוקש, ומשנתנה - חייבת הייתה לבטלו, ואם היא לא עשתה כן, ייעשה הדבר על ידי בית-המשפט"[4]. בהתאם לכך אסר בג"ץ את הצגת המחזה כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי במשפטו של מלחי.

סרטי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמכותה לפסול הצגתו של סרט קולנוע בשלמותו או להגביל את הצפייה בו לבני גיל מסוים ומעלה, לפי ארבעה דירוגים: מגיל 12 ומעלה, מגיל 14 ומעלה, מגיל 16 ומעלה ומגיל 18 ומעלה, אם הסרט הוא סרט תועבה (המכיל קטעי אלימות קיצונית או פורנוגרפיה) או שהוא פוגע ברגשות הציבור.

סרטים שנפסלו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ס"ח 1273 מיום 7 באפריל 1989
  2. ^ ס"ח 1366 מיום 31 ביולי 1991
  3. ^ רפי מןבין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה "סערה בים", קתדרה 158, טבת תשע"ו
  4. ^ בג"ץ מס' 381/66 היועץ המשפטי לממשלה נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פד"י כ(4) 757, ניתן ב-18 בדצמבר 1966.