הפארק הלאומי רפה נוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפארק הלאומי רפה נוי
Parque Nacional Rapa Nui.jpg
אהו טאהאי
מדינה צ'ילה
שנת הכרזה 1935
שטח הפארק 71.5 קמ"ר
מבקרים בשנה 65,064[1] (נכון ל-2014)
גוף מנהל Corporación Nacional Forestal
קואורדינטות 27°04′22″S 109°20′53″W / 27.072704°S 109.348164°W / -27.072704; -109.348164קואורדינטות: 27°04′22″S 109°20′53″W / 27.072704°S 109.348164°W / -27.072704; -109.348164
parque nacional rapa nui
(למפת האוקיינוס השקט רגילה)
Pacific Ocean laea relief location map.jpg
 
הפארק הלאומי רפה נוי
הפארק הלאומי רפה נוי
הפארק הלאומי רפה נוי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
פסלי מואי
פסלי מואי
מדינה צ'ילהצ'ילה צ'ילה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 1, 3, 5
קואורדינטות 27°04′22″S 109°20′55″W / 27.072877°S 109.348579°W / -27.072877; -109.348579 
Easter Island map-HE.svgמפה מפורטת של אי הפסחא

הפארק הלאומי רפה נויספרדית: Parque Nacional Rapa Nui) הוא פארק לאומי ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו השוכן באי הפסחא, צ'ילה. רפה נוי הוא שמו הפולינזי של אי הפסחא. האי שוכן בדרום מזרח האוקיינוס השקט, בקדקוד הדרום מזרחי של המשולש הפולינזי. צ'ילה סיפחה את האי ב-1888, וב-1935 הכריזה על חלק גדול משטחו כפארק לאומי. האי נודע בשל למעלה מ-1,000 פסלי אבן גדולים המכונים מואי, שאותם גילפו התושבים הקדומים של האי ובעטיים קיבל הפארק ב-1995 מעמד של אתר מורשת עולמית. הפארק מנוהל על ידי "שירות היערות הלאומי" (Corporación Nacional Forestal, בראשי תיבות CONAF), ארגון פרטי המנהל את הפארקים הלאומיים של צ'ילה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אי הפסחא

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי הפסחא מהווה את הגבול הגאוגרפי והתרבותי המזרחי של פולינזיה. זהו האי המיושב המבודד ביותר בעולם. נקודת היישוב הקרובה אליו ביותר הוא האי פיטקרן, במרחק של 2,075 קילומטרים, והנקודה היבשתית הקרובה ביותר שוכנת בחוף אמריקה הדרומית במרכז צ'ילה במרחק של 3,512 קילומטרים.[2] אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קדקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 24.6 ק"מ ורוחבו המרבי 12.3 ק"מ. שטח האי הוא 163.6 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע פה ושם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)).

אין באי נהרות או נחלי איתן, לכל היותר זורמים פלגים עונתיים מפסגת הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה". אגמי מים מתוקים מצויים בלועות (אגמי לוע) של שלושה הרי געש כבויים: "ראנו רארקו" (Rano Raraku), "ראנו ארוי" (Rano Aroi), והאגם גדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ, מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau).

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שיטת קפן מוגדר האקלים באי הפסחא כאקלים סובטרופי גשום. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.6°C מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר שבו הטמפרטורה המרבית הממוצעת מגיעה ל-28°C מעלות, שיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי, והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט שבהם הטמפרטורה הממוצעת היא 18°C מעלות, שיא החורף בחצי הכדור הדרומי. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 ימים בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,147 מילימטרים.[3] החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעתים קרובות. בלילות חסרי גשם, נוצר בדרך כלל טל רב.

באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. כיוון שהאי קרוב לאזור לחץ האוויר הגבוה הקרוי באנגלית South Pacific High, ומחוץ לטווח של אזור ההתכנסות הבין-טרופי, לא מתחוללים באזור אי הפסחא ציקלונים או הוריקנים.[4]

הטמפרטורה הממוצעת של מי הים שסביב האי היא 18°C מעלות.

הפארק הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מואי באהו טאהאי שעיניו שוחזרו על ידי הארכאולוג האמריקני ויליאם מלוי (William Mulloy)
המדרון של ראנו רארקו ועליו מואי בלתי גמורים
הקלדרה של ראנו קאו
הבתים המשוחזרים באורונגו

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי הוקם ב-16 בינואר 1935 בצו של משרד האדמות וההתיישבות (Ministerio de Tierras y Colonización) של ממשלת צ'ילה, וב-23 ביולי של אותה שנה הוא הוכרז כאתר היסטורי לאומי (Monumento Histórico Nacional). תושבי האי הוגבלו לאזור סביב האנגה רואה ויתרת השטח הושכרה לחוואי כבשים. ב-1964 החלה תנועה שדרשה יותר עצמאות לתושבי אי. ביוני 1966 הכריז משרד החקלאות של צ'ילה על הפארק הלאומי של אי הפסחא כאתר תיירות. ב-20 בדצמבר 1973 העביר משרד האדמות הצ'יליאני את הפארק לניהול של שירות היערות הלאומי. ב-1976 הכריז משרד החינוך הצ'יליאני (Ministerio de Educación Pública) על שמורה ימית הכוללת את האיונים מול ראנו קאו והשטח הימי סביבם. בהדרגה צומצמה רעיית הכבשים והיא הופסקה באמצע שנות ה-80. השטח הנוכחי של הפארק ושמו ("הפארק הלאומי רפה נוי") נקבעו בצו מ-20 במרץ 1955, וב-8 בדצמבר אותה שנה הוכרז הפארק אתר מורשת עולמית תרבותית.[5]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי רפה נוי משתרע על שטח של 71.5 קילומטרים רבועים, כ-43% משטח האי, בעיקר לאורך חופי האי (למעט היישוב האנגה רואה), וכולל בתוכו את כל האתרים המכילים במות (אהו), פסלי מואי, המחצבה בראנו רארקו שבה גילפו את הפסלים, המחצה בפונה פאו שבה חצבו את הסקוריה האדומה ששימשה כפאה לפסלים, הר הגעש הרדום ראנו קאו והכפר הטקסי אורונגו שעל שולי הקלדרה שלו, והאיונים הקטנים שמול ראנו קאו.[6]

הפארק מחולק לתשעה אזורים והכניסה אליהם כרוכה בתשלום.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על האי זוהו 166 מיני צמחים מיובאים, 46 מינים של צמחים מקומיים, תשעה מתוכם אנדמיים. מרבית האי מכוסה בעשב הכולל שלושה מינים אנדמיים. באי היו עצים רבים, דוגמת מין הדקל האנדמי Paschalococos disperta שהיה קרוב לדקל היין הצ'יליאני (''Jubaea chilensis), ותיארוך פחמן-14 הוכיח כי היו באי עד אמצע המאה ה-17, וילידי האי יצרו מהם כלים לשנע את פסלי הענק. עץ נוסף היה טורומירו, ממשפחת הקטניות, אך כל העצים נכרתו על ידי הילידים, ומעט העצים (אקליפטוס ודקלים) הגדלים כיום באי יובאו מבחוץ. בערבות הדשא הצמחייה כוללת בעיקר מינים של הסוגים Stipa ו-Nassella. בין השיחים באי נמצא עדיין שיח ה"האו האו" (Triumfetta semitriloba), שנחשב כי נכחד עד שנתגלה מחדש באי ב-1988, אבל מין ה-Coprosma נכחד.[2] כל מיני השרכים באי מקומיים, וארבעה מתוך 15 המינים אנדמיים לאי: Doodia paschalis‏, Polystichum fuentesii‏, Elaphoglossum skottsbergii‏ ו-Thelypteris espinosae.[2]

באגמי המים המתוקים בתוך הקלדרה של ראנו קאו וראנו רארקו צומח מין אגמון Schoenoplectus californicus ssp. Tatora הדומה למין המכונה טוטרה הצומח בחופי אגם טיטיקקה בגבול שבין פרו לבוליביה. עקב כך הועלתה הטענה כי מתיישבים מאמריקה הדרומית הביאו את הצמח לאי. אך תיארוך של אבקה מקרקעית האגם העלה כי הצמח גדל במקום כבר לפני 30,000 שנים, הרבה לפני שכף רגלו של האדם דרכה על האי.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היונקים היחידים על האי הם מכרסמים וטורפים. מיני הזוחלים כוללים שלושה מינים של צבי ים ושתי לטאות יבשתיות, מין של שממית: Lepidodactylus lugubris ומין חומט: Ablepharus boutoui poecilopleurus. שבעה מיני עופות, ארבעה יבשתיים ושלושה ימיים נמצאים על האי,[2] ובהם מין של פרגטה: Fregata nubor, פתון אדום-זנב (Phaethon rubricauda) ומין היסעור Pterodroma neglecta. שלושה מיני פרפרים קטנים נתגלו בשטח הפארק שאין להם קשר למינים מאמריקה הדרומית. אחד מהם הוא Asymphorodes trichogramma.[2]

אתרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסלי המואי - הפסלים מפוזרים ברחבי הפארק, חלקם הוצבו מחדש על הבמות, חלקם שוכבים לאחר שהופלו בין המאה ה-17 למאה ה-19, ורובם בשלבי הכנה במחצבה בראנו רארקו. גובהם משתנה בין שני מטרים ל-20 מטרים. כמעט כל (כ-95%) המואי נחצבו מטוף בזלתי חום-צהבהב שקל יחסית לעבד אותו, המצוי באתר אחד בצד החרוט הגעשי הרדום ראנו רארקו.[7] חלק קטן מהפסלים גולפו בבזלת, בטרכיט ובסקוריה אדומה שבירה. ילידי האי חצבו את הפסלים תוך שימוש בנקרים מאבן קשה (בעיקר בזלת) המכונים "טוקי" (toki), שכמה אלפים מהם מפוזרים במחצבה. מהמחצבה הילידים העבירו את הפסלים למקומות הפולחן, שהיו במות אבן המכונות אהו שנבנו קרוב לחופים ובמקביל אליהם.
    • שינוע הפסלים: במשך שנים רבות הייתה זו חידה איך הצליחו הילידים לשנע את הפסלים הללו מהמחצבה למקומות הפולחן. הכלים שהיו ברשותם היו פרמיטיביים ביותר, ללא כלי מתכות וללא גלגלים, כאשר משקל הפסלים מגיע עד ל82 טונות. היו תאוריות רבות, וכדי להוכיח חלק מהתאוריות התבצעו מספר ניסיונות לשחזור השינוע. הארכאולוגים של אוניברסיטת קליפורניה הצליחו לשנע את הפסל בשכיבה בעזרת חבלים וגזעים של עצי דקל. הם השכיבו את הפסל על "מגלשה" מעץ והיא התקדמה על גזעים שהיו תחתיה. התאוריה כי השינוע התבצע בשכיבה מתעלמת מהעובדה כי יש עשרות פסלי מואי פזורים בין המחצבה למקומות הפולחן, שמישום מה לא הצליחו להגיע ליעדם. האריכולוגים טרי הנט (Terry Hunt) וקרל ליפו חקרו את נושא השינוע לעומק. הם למדו יותר מ50 פסלים שלא הגיעו ליעדם וגילו כי בירידות הפסלים היו על פניהם, בעליות הם היו על גבם, ובמישורים חצי חצי. הם גם מצאו שפסלים שלא הגיעו ליעדם היו יותר רחבים למטה, ולכן גם מרכז המסה שלהם היה יותר נמוך, ואילו הפסלים שהגיעו ליעדם היו צרים יותר מלמטה. למעשה ממצאים אלו מחזקים את ההשערה כי השינוע של הפסלים התבצע במאונך, כאשר הם עומדים, ונראה כי הם עברו גילוף סופי כשהגיעו ליעדם. על פי התאוריה הזו, כל הפסלים הפזורים, הינם פסלים שנפלו במהלך השינוע. כדי לחזק את התאוריה שלהם הם שיחזרו שינוע של פסל. השינוע שלהם התברר כפשוט ביותר, הדורש את האנרגיה הקטנה ביותר מבין כל שאר ניסיונות שחזור השינוע, זאת הודות למבנה המיוחד של הפסל (לפני הגילוף הסופי) שנוטה קדימה. הם גילו שכדי לשנע את הפסל במאונך רק צריך "לנדנד" אותו מצד לצד, בעזרם חבלים הקשורים לראשו, והפסל מתקדם "לבד" ללא כל משיכה מקדימה או דחיפה מאחורה. כל הפסלים הופלו על ידי הילידים עד אמצע המאה ה-19, ובתקופה המודרנית הוצבו מחדש כ-50 פסלים.
    • מטרת הפסלים: משערים שהמואי ייצגו את האבות הקדמונים ושהילידים האמינו שבין התושבים החיים לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים.
    • אתרי הפסלים: פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים. בין האתרים המרכזיים:
      • אהו טונגריקי (Ahu Tongariki), קילומטר מ"ראנו רארקו" - במה באורך 220 מטרים (הבמה הארוכה ביותר באי) שעליה עומדים 15 מואי, המספר הרב ביותר של מואי על במה אחת.
      • אהו אקיווי (Ahu Akivi) – שבעה מואי, המקום היחיד באי שבו הוצבו מואי כשפניהם אל הים.
      • אהו נאו נאו (Ahu Nau Nau) – שבעה מואי, על חוף אנקנה, המקום שלפי האגדה יושב לראשונה.
      • אהו טהאי (Ahu Tahai) – מכלול של שלושה אהו, סמוך להאנגה רואה
  • ראנו רארקו – הר געש רדום שבקלדרה שלו יש אגם מים מתוקים קטן. האתר ממנו נחצבו מרבית המואי. באתר עדיין מפוזרים מאות מואי בשלבים שונים של גימור.
  • ראנו קאו – הר געש רדום שבו הקלדרה הגדולה ביותר באי. בתחתיתו אגם מים שבו גדלים צמחי הטוטרה. על השוליים הצפון מערביים של הקלדרה בגובה 250 מטרים מעל פני הים שוכנים שרידיו של הכפר הקרוי אורונגו. כ-50 בתים שימשו לטקס איש הציפור השנתי, שבו נבחר השבט שישלוט באי באמצעות נציג שהיה צריך לשחות לאיון מוטו נוי ולהביא משם ביצה של שחפית כהה. על הצוקים יש ריכוז גדול של פטרוגליפים שבהם הדמויות המרכזיות הם איש הציפור והאל הבורא מאקה-מאקה.

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיומים המרכזיים על שטח הפארק הם מיני הצמחים הפולשים שהובאו לאי לשם מרעה, שריפות שהן אירוע נפוץ, המאיימות על מיני הצמחייה המקומיים, ופעילות התיירים.[2]

אף שהאזור הוכרז פארק לאומי ב-1935, רק בשנות ה-80 החלו מאמצי הניהול והשימור הראשונים. עקב מימון בלתי מספיק, היו מאמצי השימור ברמה נמוכה ולכן סוכנויות שימור בינלאומיות מובילות נרתמו וסייעו במימון ובעזרה טכנית. צ'ילה הגיבה בהקמת ועד המונומנטים של רפה נוי, שאפשר פעילויות שאינן תלויות בממשל. קרן המונומנטים הבינלאומית (World Monument Fund) החלה לפעול באי ב-1968 וארגון אונסק"ו הכיר בפארק כאתר מורשת עולמית בעלת חשיבות תרבותית. פתיחת הקו האווירי בין צ'ילה לאי (שדה התעופה נבנה ב-1965 והורחב ב-1985) אפשרה גישה למדענים שהתעניינו במורשת האי לעסוק במחקר של היבטים שונים של התרבות שנכחדה. כיוון שאין לאי הפסחא משאבים מספיקים לשימור המורשת הטבעית, תורמים ממשלת צ'ילה והמועצה הלאומית למונומנטים (Consejo de Monumentos Nacionales) את התמיכה הכספית למאמצי השימור.

הפארק מנוהל על ידי שירות היער הלאומי (Corporación Nacional Forestal בראשי תיבות CONAF), שאחראי על השימור בכל האי.

תהליך השימור של הפארק מוכתב מתוצאת המחקרים הארכאולוגיים של מורשתו התרבותית. תוכנית הניהול שהותוותה על ידי מנהלת הפארק מוכוונת על ידי מחקרים אלו. חלוקת הפארק לאזורים נעשתה בהתאם לאזור מופשט, אזור פרימיטיבי, אזור לשימוש נרחב, אזור שירות ואזור לשימוש מיוחד. כך התפתח המיזוג ההרמוני בין מאמצי שימור בשטחי השמורה (כולל הפסלים והמבנים) לבין פעילות חקלאית, מרעה, מטעים ואתרי דיג מסורתיים.

פארק תאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפארק הלאומי רפה נוי יש ברית פארקים תאומים והסכם שיתוף פעולה עם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]