הפרעות אכילה לאחר לידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הריון ולידה הם אירועי חיים מרכזיים המלווים בשינויים ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגים מעמיקים. הנוכחות של הפרעות אכילה תשפיע שלילית גם על האם וגם על התינוק. הפרעות האכילה הנפוצות הן: אנורקסיה נרובזה  AN, בולימיה נרבוזה BN, אכילה כפייתית  BED והפרעות אכילה לא ספציפית EDNOS. נשים אשר חוות הפרעות אכילה בתקופה שלאחר לידה חוות אחת מההפרעות הנפוצות האלה.[1]

מחקרים אפידמיולוגים ומחקרים קליניים מראים שההשפעות של הפרעות אכילה על האם ועל התינוק בתקופה שלאחר לידה מתגברות ככל שהסימפטומים יותר חזקים.[2][3]

למרות שלתקופת ההיריון יש בדרך כלל השפעה חיובית על ההתפתחות של הפרעות אכילה, כמו ירידה ניכרת בסימפטומים ושיפור התנהגות ואורח חיים, בהרבה מהמקרים יש סכנה של הופעה מחודשת לאחר לידה, בגלל החששות והדאגות לגבי מראה הגוף.[4]

רוב הנשים מתחילות להניק את תינוקותיהן לאחר לידה, גם אלה עם הפרעות אכילה אבל ההמשכיות שונה: נשים עם הפרעות אכילה מפסיקות את ההנקה בדרך כלל  בשלב יותר מוקדם. ההנקה מהווה אתגר משמעותי עבור נשים עם הפרעות אכילה, וזאת אחת הבעיות המרכזיות אצלן בתקופה שלאחר לידה.[3]

ההשפעות של הפרעות אכילה על האם ועל התינוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקה

יש גורמים רבים שמשפיעים על התקופה שלאחר לידה, גורמים אלה הופכים להיות יותר משמעותיים בנוכחות הפרעת אכילה וזה בתורו משפיע על תהליך ההנקה, על הרצון של האם להניק וגם על התינוק. גורמים כאלה יכולים להיות פסיכולוגיים, פסיכופתולוגיים, סוציו-תרבותיים והתנהגותיים, כגון חששות לגבי שינויים פיזיולוגיים, הסתגלות לתפקיד האימהי, רמת ההשכלה של האם, סיבות לידה, מתח ודיכאון.[5][2]

תחושות של מתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים עם הפרעות אכילה נוטות יותר לחוות רמות גבוהות של מתח כשהן מסתגלות לאורח חייהן המשתנה, אחריות של הורות ומבנה גוף אימהי. רמות המתח אצל נשים מניקות יותר נמוכות בגלל הנוכחות של oxytocin והורמונים מרגיעים אחרים המופרשים במהלך ההנקה. לכן נשים המתקשות להניק או המפסיקות להניק יחוו רמות יותר גבוהות של מתח.[6]

דיכאון אחרי לידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיכוי לדיכאון בתקופה שלאחר לידה גבוה בקרב נשים עם הפרעות אכילה בהשוואה לנשים שאין להן הפרעות אכילה. הסיכון להישנות של סימפטומים של הפרעות אכילה לאחר לידה עלול להיות מוגבר אצל נשים מדוכאות. רוב המחקרים של הפרעות אכילה דיווחו על ירידה בסימפטומטולוגיה במהלך ההיריון, אבל יש סיכון גדול לעליה לרמות טרום היריון בתקופה לאחר לידה.[1]

קשיים בהנקה וגמילה מוקדמת של הנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימהות עם הפרעות אכילה בדרך כלל גומלות את ילדיהן מוקדם יותר מאשר שאר הנשים שאינן סובלות מהפרעות אכילה, וזה עקב בעיות כמו: הפרשת חלב לא מספיקה (insufficient lactation) והאכלה איטית (slow-feeding). הסיכון של הפסקת הנקה במהלך ששת החודשים הראשונים אחרי הלידה קיים אצל כל האימהות בכל תתי הקבוצות של הפרעות אכילה AN, BN, BED ו EDNOS. אימהות עם AN ו EDNOS הן בסיכון מוגבר יותר להפסקה מוקדמת של הנקה מאשר שאר תתי הקבוצות.[3]

השמנה היא אחת התוצאות של הפרעות אכילה גם לאחר לידה. נשים שמנות גם הן נתקלות בקשיים בזמן הנקה. שיעורי ההנקה אצלן נמוכים יותר, והן מניקות לתקופות קצרות יותר בהשוואה עם נשים במשקל גוף נורמאלי.[5]

הקשר בין האם לתינוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שהזנה מוצלחת דורשת הכרה בצרכים של התינוק וגישה מותאמת של האם להרגיע את הרעב של התינוק, נשים עם הפרעות אכילה מתקשות לבצע את המשימה הזאת. הן מניקות באופן בלתי סדיר ונראות מוטרדות ממשקל התינוק וממראהו. הקשר ההדדי בין אימהות עם הפרעות אכילה לבין תינוקותיהן אינו קשר נורמלי אלא חלש ופגיע. הן פחות רגישות בזמן ההנקה בהשוואה עם נשים נורמליות. נשים עם הפרעות אכילה נוטות למקם את התינוק בעת ההנקה בצורה לא נוחה, כלומר לא משעינות אותו על החזה בצורה נוחה ונכונה, מראות חוסר רגישות וחוסר מיומנויות להתייחס לתינוקותיהן, ונראות עצובות ומנותקות מהתפקיד שהן עושות, בעוד שהתינוק נראה פחות עליז ולא מחייך. הנקה דורשת שילוב מורכב של פעילות רפלקס של התינוק ומיקומו בעמדה נוחה. התינוק זקוק לנחמה מספקת ולחופשיות על מנת לפעול ולהגיב  כמו שצריך, וגם כדי להסדיר את צרכיו. כלומר לווסת את צרכיו מהחלב שמניק, לאפשר לו להפסיק לפי החושים שלו. אם תהליך ההנקה היה נורמאלי ומוצלח הדבר משביע רצון לשני הצדדים, האם והתינוק. הרבה מחקרים מראים יחס גומלין והדדי חזק בין האם לתינוק, לא רק מבחינה ביולוגית אלא גם מבחינה פסיכולוגית ורגשית. במקרים של הפרעות רגשיות, תנועות ותגובות לא מתאימות עלולות להתרחש בזמן ההנקה כמו חיפזון להאכיל, אי נוחות וגישה שאיננה נוחה לתינוק. אימהות כאלה לא מחכות לתגובות של התינוק, ובגלל שהן תמיד מודאגות לגבי אוכל, יש להן את החשק לרגורגיטציה ולכן מרגישות שהן לא סיפקו את תינוקן וזה גורם להן להיות עצבניות אפילו בזמן שמניקות. בנוסף נשים עם הפרעות אכילה יש להן קשיים בזיהוי סימני רעב של התינוק. הן מבחינות שהתינוק רעב רק כשהוא כבר בוכה ולא מכירות שהתינוק גם בוכה בגלל שהוא צריך מגע עדין מאמו. הן גם נכשלות לזהות מתי הוא כבר שבע ומרוצה.[7][2]

הערכה עצמית ירודה/ דימוי גוף ירוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

AN היא הפרעת אכילה המאופיינת על ידי סירוב חזק לשמור על משקל גוף נורמאלי ופחד אינטנסיבי מעליה במשקל אשר נמשך גם עם הירידה במשקל. הסיבוכים הרפואיים הן חמורים יותר בקרב חולות עם AN  מאשר עם BN, בגלל הסיבוכים של מצב הרעב. נשים עם EDNOS יש להן דחף גבוה יותר לקלישות, אי שביעת רצון ורמות נמוכות של הערכה עצמית, כל זה יעודד הפסקה מוקדמת של הנקה.[3]

עבור הרבה נשים, מה שמאפיין את התקופה אחרי הלידה שהיא קשורה בהתעסקויות להיפטר מהמשקל שצברו במהלך ההיריון. אובססיה לא בריאה עם ירידה במשקל כבר קשורה לחוסר כוונה ורצון להניק.[6]

ההשלכות העתידיות של הפרעות אכילה של האם על התינוק בגיל הילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשיים אשר אימהות עם הפרעות אכילה פוגשות בתקופת ההנקה יוצרים תגובות פיזיות והתנהגותיות שליליות אצל התינוק, שזה ייסחב וימשך עם התינוק בתקופת הילדות. כתוצאה מכך התינוק עלול לפתח רגשות עזים כלפי אוכל אשר יימסכו התחושה של הרעב, וזה ישפיע על היכולת של הילדים הקטנים להבחין בתחושת הרעב.[2]

כאשר התינוקות נכנסים לגיל הרך, תוכניות כמו הגבלת קלוריות וקשיחות בכללי אכילה מתחילות להופיע. כאשר חושפים ילדים לתוכניות אוכל כאלה הם מראים סירוב להישמע לכללים האלה ומסרבים לאכול, זאת מאופיינת כהתנהגות מנוגדת ועקשנית כשמתקשרים עם הוריהם. כתוצאה מכך, הגדילה וההתפתחות של הילד עלולים להיות מושפעים על ידי קונפליקטים במהלך הארוחות. לדוגמה: ילדים של אימהות עם הפרעות אכילה AN  ו BN מראים יותר הפרעות רגשיות, הפרעות בהתנהגות והיפראקטיביות.[2]

בשל קשיים בהנקה או בכלל הפסקת הנקה, אימהות נוטות להשתמש בחלב נוסחה, מחקרים מראים כי שימוש רב בחלב נוסחה יוביל לסיכון גדול יותר של השמנת יתר בילדות.[5]

טיפולים ודרכי התערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מראים כי תקופת ההיריון היא תקופה שבה יש שיפור במצבן של נשים עם הפרעות אכילה, והרבה נשים מאמינות בזה כיוון שזו תקופה שמעודדת אותן לאכול טוב ובריא למען העובר. לכן תקופת ההיריון חשובה והזדמנותית כדי להתערב עם תוכניות בריאות על מנת לעזור לנשים אלה, התערבות מתאימה על ידי מומחים תקל מאוד על התקופה שלאחר לידה.[2][4]

נשים לעיתים קרובות מסרבות להודיע לצוות הרפואי על הבעיות שלהן עם הפרעות אכילה בגלל שהן מרגישות מודאגות ואשמות בגלל פגיעתן בעובר.[2] מומחי בריאות אשר עובדים עם נשים בתקופת ההיריון צריכים לשים לב לסימפטומים ולהתנהגויות של הפרעות אכילה. זיהוי מוקדם מאפשר התערבויות מוקדמות ויעילות.[1]

צריך לספק שירות בריאותי מתקדם על ידי צוות רפואי מתמחה. הספקים של שירותי הבריאות צריכים לתת תשומת לב מוגברת לאכילה מופרעת במהלך היריון ואחריו. זה יכול להיעשות על ידי העלאת המודעות לבעיות אכילה מופרעת לפני הלידה ואחריה, פיתוח והרחבה של שירותי מומחים כמו גם לעזור לצוות העובדים כמו מיילדות ואחיות להתמודד עם הבעיות האלה באמצעות תוכניות חינוכיות, הכשרה וגם תקציב מספיק. צריך לראיין בצורה נעימה את הנשים ההרות המגיעות למרפאות לפני הלידה ואחריה.  אם עושים את זה באופן ברור, ישר ונחוץ זה יעזור לנשים להתגבר על הבושה והחרדה שלהן ולהשתתף בדיונים על בריאות והתנהגויות אוכל. אינפורמציה זאת נחוצה לספקי השירות על מנת לדעת איך להתמודד איתן.[7][4][6]

צריך לעודד את הנשים האלה להמשיך להניק, התחייבות להנקה יכולה לעזור לנשים עם הפרעות אכילה לפתח אסוציאציות גוף חיוביות ולהכיר כי גופן עוזר להזין את תינוקותיהן. יש ראיות לירידה במשקל בקרב נשים שמניקות באופן בלעדי למשך שישה חודשים ומעלה.[6]

הרבה מהנשים עם הפרעות אכילה דוחות את הפסקת ההנקה על מנת לקיים את האמונה ביכולתן לספק כראוי את הצורך של התינוק שגדל, הן גם דיווחו כי תהליך ההנקה היה הגנתי בפני ההרגלים אשר מחזקים את הפרעות האכילה שלהן, והאמונה כי ההנקה תאיץ את הירידה במשקל.[3]

טיפול תרופתי על ידי תרופות פסיכו-תרפיות עשוי להפחית חריגות הסימפטומים של הפרעות אכילה. התוצאות עשויות להיות מועילות יותר מאשר מזיקות, כתלות במידת החומרה של המחלה. במצבים של בינוני עד חמור, טיפול תרופתי עשוי להיות נחוץ.[8]

תרופות פסיכו-תרפיות, במיוחד נוגדי דיכאון (Antidepressants) הן בשימוש נרחב על ידי נשים עם הפרעות אכילה גם בתקופה לאחר לידה. נשים עם הפרעות אכילה, AN ו EDNOS הן הכי הרבה שמשתמשות בתרופות פסיכו-תרפיות וזה בגלל התחלואה הפסיכיאטרית הגבוהה שיש להן. נשים אלה משתמשות בתרופות הרגעה (sedatives) ותרופות נגד חרדה (anxiolytics) במהלך 6 חודשים אחרי לידה. נשים עם BED מאופיינות על ידי שימוש רחב של משככי כאבים. נשים אלה משתמשות גם בתרופות שמשפיעות על מערכת העיכול כמו נוגדי חומצה, בנוסף לחומרים משלשלים שהם בשימוש גם עבור שאר הקבוצות של הפרעות אכילה גם אחרי לידה.[8]

השימוש בתרופה fluoxetine עשוי להיות יעיל בשיפור התוצאה ומניעת הישנות של מטופלות עם אנורקסיה נרווזה ואחרי שיקום משקל, כי לנשים אלה תמיד יש את הפחד לעליה במשקל והתפיסה המעוותת לגבי צורת הגוף. תרופה זו שימושית גם לנשים עם בולימיה נרווזה. הראו גם שלתרופות נוגדי דיכאון יש השפעות בהפחתת הקאות ואכילה מופרזת.[8]

נשים עם הפרעות אכילה צריכות להתייעץ עם המומחים או הרופאים שלהן לפני שהן מחליטות לקחת תרופות פסיכו-תרפיות, גם בתקופת ההיריון וגם אחרי לידה. שימוש לא מבוקר עלול לגרום להשלכות חמורות  גם על האם וגם על התינוק.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Sohail R., Muazzam But A., "Disordered Eating Behavior In Pregnancy", Lap Lambert Academic Puplishing, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Knoph, C., Von Holle, A., Zerwas, S., Torgersen, L., Tambs, K., Stoltenberg, C., & Reichborn‐Kjennerud, T. (2013). Course and predictors of maternal eating disorders in the postpartum period. International Journal of Eating Disorders, 46(4), 355-368
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 Squires, C., Lalanne, C., Murday, N., Simoglou, V., & Vaivre-Douret, L. (2014). The influence of eating disorders on mothers’ sensitivity and adaptation during feeding: a longitudinal observational study. BMC pregnancy and childbirth, 14(1), 274.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Torgersen, L., Ystrom, E., Haugen, M., Meltzer, H. M., Von Holle, A., Berg, C. K., & Bulik, C. M. (2010). Breastfeeding practice in mothers with eating disorders. Maternal & child nutrition, 6(3), 243-252.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Pettersson, C. B., Zandian, M., & Clinton, D. (2016). Eating disorder symptoms pre-and postpartum. Archives of women's mental health, 19(4), 675-680. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Zanardo, V., Straface, G., Benevento, B., Gambina, I., Cavallin, F., & Trevisanuto, D. (2014). Symptoms of eating disorders and feeding practices in obese mothers. Early human development, 90(2), 93-96.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Carwell, M. L., & Spatz, D. L. (2011). Eating disorders & breastfeeding. MCN: The American Journal of Maternal/Child Nursing, 36(2), 112-117.
  7. ^ 7.0 7.1 Watson, H. J., Torgersen, L., Zerwas, S., Reichborn-Kjennerud, T., Knoph, C., Stoltenberg, C., & Ferguson, E. H. (2014). Eating disorders, pregnancy, and the postpartum period: Findings from the Norwegian Mother and Child Cohort Study (MoBa). Norsk epidemiologi=Norwegian journal of epidemiology, 24(1-2), 51.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Lupattelli, A., Spigset, O., Torgersen, L., Zerwas, S., Hatle, M., Reichborn-Kjennerud, T., & Nordeng, H. (2015). Medication use before, during, and after pregnancy among women with eating disorders: A study from the Norwegian Mother and Child Cohort Study. PloS one, 10(7), e0133045.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.