לדלג לתוכן

הרגלים מגונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרגלים מגונים
Entre tinieblas
עטיפת ה-DVD הישראלי של הסרט
עטיפת ה-DVD הישראלי של הסרט
בימוי פדרו אלמודובר עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי לואיס קלבו עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט פדרו אלמודובר עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה חוזה סלסדו עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים כריסטינה סנצ'ז פסקואל, חולייטה סראנו, צ'וס למפראבה, מריסה פארדס, כרמן מאורה
מוזיקה צ'או פליסיאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום אנחל לואיס פרננדס
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Tesauro
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 10 במרץ 1983
משך הקרנה 114 דקות
שפת הסרט ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרגלים מגונים (ספרדית: Entre tinieblas) הוא סרט קומדיה שחורה משנת 1983, שנכתב ובוים בידי פדרו אלמודובר. עלילת הסרט עוסקת בזמרת הנמלטת מהמשטרה ומוצאת מקלט במנזר שבו נזירות לא שגרתיות, הצורכות סמים ומגדלות נמר.

עלילת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוֹלנדה בל (כריסטינה סנצ'ז פסקואל), זמרת בקברט, מביאה הרואין לבן זוגה, המחכה לה בקוצר רוח בביתם. הוא נוטל מנה מההרואין ומת מיד. יולנדה חוששת מהמשטרה, ומסתלקת מהבית. כאשר המשטרה מחפשת אותה בבניין הקברט, היא נמלטת ומחליטה להסתתר ב"מנזר המושיעות המושפלות", שבו אם המנזר (חולייטה סראנו) מעריצה אותה.

במקביל מתברר שאת המנזר פוקד משבר כספי. מקור הכנסה עיקרי של המנזר היה תורם נדיב, אך משזה מת מודיעה אלמנתו, המרקיזה, על הפסקת התרומות למנזר, בניגוד לצוואתו. בתם של התורם והמרקיזה, וירחיניה, הייתה נזירה במנזר, אך ברחה לאפריקה ושם נאכלה בידי קניבלים.

הנזירה הראשית מוטלת על ערש דווי, ובמנזר יש שישה חברים בלבד: אם המנזר, ארבע נזירות וכומר. שמותיהן של הנזירות, להדגשת שפלותן: עכברוש ביבים (צ'וס למפראבה), גללים (מריסה פארדס), ארורה (כרמן מאורה) ונחש (לינה קנלחס). הנזירה ארורה עוסקת באובססיביות בניקוי המנזר ובפינוק בעלי החיים שבו, מתרנגול ועד נמר. הנזירה גללים, שרצחה אדם, עוסקת בבישול תוך כדי הזיות LSD וייסורי מצפון. הנזירה עכברוש ביבים עוסקת בגינון, ובסתר, תחת שם העט קונצ'ה טורס, מפרסמת, בעזרת אחותה המבקרת אצלה במנזר, ספרות זולה שגיבוריה הם אורחות המנזר. הנזירה נחש, בעזרתו של הכומר, תופרת בגדים מהודרים לפסליה של מרים, אם ישו. פעילות זו היא מסווה לאהבתה לכומר. אם המנזר היא צרכנית סמים, לסבית שפעילות הצדקה שלה נותנת לה הזדמנות לפגוש נשים צעירות במצוקה.

המנזר נועד להוות מקלט לנשים הרוצות לחזור לדרך הישר, ובעבר התארחו בו זונות, רוצחות ומסוממות, אך כעת יולנדה היא האורחת היחידה בו. אם המנזר שמחה לבואה של יולנדה, ומעניקה לה את החדר הנאה ביותר במנזר, ששימש בעבר את וירחיניה. יולנדה מבלה את זמנה בשיחות עם הנזירות ובקריאת יומנו של בן זוגה המנוח. אם המנזר מתאהבת ביולנדה. יחד הן מזריקות הרואין ומסניפות קוקאין. ספקית הסמים מספרת לאם המנזר על גורל יולנדה, הזמרת שאותה אם המנזר מעריצה, מבלי לדעת שיולנדה מסתתרת במנזר. יולנדה מחליטה להתנתק מעברה ולהיגמל מהסמים. היא מתרחקת מאם המנזר, שהביעה באזניה את אהבתה, ומתיידדת עם הנזירה עכברוש ביבים.

מכתב מאפריקה ובו מידע חשוב על וירחיניה, בתהּ של המרקיזה, נותן לאם המנזר רעיון להתמודדות עם המשבר הכספי שפקד את המנזר, והיא מנסה למכור למרקיזה את המכתב במחיר גבוה. לאחר שהמרקיזה דוחה אותה, אם המנזר נענית להצעה לעסוק בהברחת סמים לשם מימון פעילות המנזר.

הנזירות מארגנות מסיבת יום הולדת לאם המנזר, ואליה מגיעות גם המרקיזה ונזירות ממנזרים אחרים. יולנדה, בליווי שלוש מהנזירות, שרה לכבודה של אם המנזר. יולנדה והנזירה עכברוש ביבים מסייעות למרקיזה להניח ידה על המכתב מאפריקה, המבשר למרקיזה על קיומו של נכדהּ, בנהּ של וירחיניה, שגודל בידי קופים.

בסוף המסיבה מודיעה הנזירה הראשית החדשה על סגירת המנזר. הנזירה ארורה מחליטה לחזור לכפר הולדתה, ומשאירה את הנמר לנזירה נחש ולכומר, המאוהבים זה בזה ורוצים להקים משפחה. הנזירה עכברוש ביבים ויולנדה עוברות להתגורר עם המרקיזה. רק הנזירה גללים נותרת כדי לנחם את אם המנזר על שברון הלב שנגרם לה מעזיבתה של יולנדה.

בסרט משתתפות בעיקר נשים, ונוכחות הגברים בו דלה ביותר (זה המצב גם בסרט מאוחר יותר של אלמודובר, "לחזור", משנת 2006.

דבר הביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מציג את המנזר, הנוצרי-קתולי, כמוסד מושחת ונלעג, שבו הנזירות מדקלמות את השיח הדתי השבלוני, תוך שהן מתמכרות לסמים. הסרט נדחה מפסטיבל קאן עקב פגיעתו בדת. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים של ונציה, אך חברים בוועדה המארגנת ראו אותו כאנטי-קתולי, והוא לא נכלל בהקרנות הרשמיות של הפסטיבל.

באיטליה היו דעות המבקרים חלוקות. מבקר הקולנוע של העיתון הוונציאני תיאר את הסרט כשערורייתי, אך המבקר של העיתון "קוריירה דלה סרה" שיבח את מתקפתו של אלמודובר על הדת, והכתירו כיורש של הבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני.

הקרנת הסרט במדריד עוררה מחלוקת דומה.

אלמודובר דחה את הטענה שהסרט הוא אנטי-דתי, וציין שהנזירות עזבו את האל והן מפנות את מרצן אל האומללים, פעילות שהיא, לשיטתו, הדת האמיתית: לאהוב את החוטאים ולהידמות להם[1], משום שרק במצב זה ניתן להבין את טבע החטא.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בסרט מביעה אם המנזר רעיון זה.