העור בו אני חי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העור בו אני חי
La piel que habito
מבוסס על רומן צרפתי ("Mygale") מאת תיירי ז'ונקה
בימוי פדרו אלמודובר עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי אגוסטין אלמודבר
תסריט פדרו אלמודובר
עריכה חוזה סלסדו
שחקנים ראשיים אנטוניו בנדרס, אלנה אנאיה
מוזיקה אלברטו איגלסיאס עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום חוסה לואיס אלקאין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה אל דסאו
חברה מפיצה האחים וורנר, סרטי סוני (ארצות הברית)
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה צרפתצרפתמאי 2011
ספרדספרד2 בספטמבר 2011
ישראלישראל13 באוקטובר 2011
משך הקרנה 120 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט בסוגת ספרות עלילה ספקולטיבית, body horror film, סרט המבוסס על יצירה ספרותית, סרט להט"בי, סרט אימה, סרט מדע בדיוני, סרט אונס ונקמה, מלודרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 10 מיליון אירו
הכנסות 30,842,353 דולר
הכנסות באתר מוג'ו skinilivein
פרסים
  • פרס סאטורן לסרט בינלאומי
  • פרס גויה לשחקנית הטובה ביותר (אלינה אנאיה)
  • פרס גויה לשחקן החדש הטוב ביותר (ז'אן קורנט)
  • פרס גויה למוזיקה המקורית הטובה ביותר (אלברטו איגלסיאס)
  • פרס באפט"א לסרט הזר הטוב ביותר (אוגוסטין אלמודובר, פדרו אלמודובר)
  • Goya Award for Best Makeup and Hairstyles (Karmele Soler, David Martí) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.lapielquehabito.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

העור בו אני חי (בספרדית: La piel que habito) הוא מותחן ספרדי משנת 2011 בבימויו של פדרו אלמודובר, ובכיכובם של אנטוניו בנדרס, אלנה אנאיה, מריסה פארדס, יאן קורנט ורוברטו אלאמו. הוא מבוסס בקווים כלליים על הרומן הצרפתי "מיגל" מאת תיירי ז'ונקה. אלמודובר ובנדרס חזרו לעבוד יחד בסרט זה, בפעם הראשונה לאחר הפסקה בת 21 שנה. הסרט עלה להקרנת בכורה במאי 2011 בפסטיבל הקולנוע בקאן.

הסרט, לדברי אלמודובר, הוא "סיפור אימה ללא צעקות או הפחדות".[1] הנושא המרכזי בו הוא הנקמה של המנתח הפלסטי ד"ר לדגארד (אנטוניו בנדרס) בצעיר שתקף מינית את בתו.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בטולדו בשנת 2012. המנתח רוברט לדגארד (אנטוניו בנדרס) פיתח, באמצעות הנדסה גנטית, עור בעל תכונות משופרות, כגון עמידות לאש. בכנס רפואי סיפר שניסה את העור רק על עכברים. באחוזתו, המשמשת גם כמתקן רפואי משוכלל המאפשר מחקר ועריכת ניתוחים, הוא מחזיק אישה צעירה כלואה (אלנה אנאיה), בעזרתה של מנהלת משק הבית, מריליה (מריסה פארדס). בזמן שרוברט אינו בבית, מגיע, בתחפושת של נמר (בעיר מתקיים קרנבל), סקה (רוברטו אלאמו), בנה של מריליה. הוא מבקש מאמו מחסה, משום שנמלט לאחר שוד שערך, אך היא מסרבת. הוא רואה, בטלוויזיה במעגל סגור, את האישה הכלואה, ומבקש להגיע אליה. מריליה מסרבת גם לכך, וסקה כובל אותה, מגיע לחדרה של הכלואה ואונס אותה. רוברט, שחזר הביתה, רואה את האונס, ויורה למוות בסקה.

מריליה מספרת לאישה הכלואה שהיא אמם של רוברט ושל סקה, משני גברים שונים, אך הם אינם יודעים זאת. היא מספרת שאשתו של רוברט נכוותה אנושות בתאונת דרכים 12 שנים קודם לכן, ורוברט הצילה וניסה לשקם אותה, אך כשהיא ראתה את מראה פניה המעוות התאבדה בקפיצה מהחלון. בתם נורמה (ביאנקה סוארס), שהייתה עדה להתאבדות, נזקקה עקב כך לטיפול פסיכיאטרי.

בפלאשבק של שש שנים לאחור, ויסנטה (ז'אן קורנט), הוא גבר צעיר המועסק בחנות הבגדים של אמו. נורמה מגיעה עם אביה למסיבת חתונה. היא יוצאת עם ויסנטה לחצר, ושם הוא מנסה לאנוס אותה, וכשהיא מתנגדת – סוטר לה בחוזקה והיא מתעלפת. רוברט, שרואה את ויסנטה נמלט על אופנועו, מוצא את נורמה בחצר ומעיר אותה, והיא מדמה שהוא האנס. מצבה הנפשי מחמיר, והיא מאושפזת וכעבור זמן מה - מתאבדת. רוברט מחליט לנקום באנס. הוא חוטף אותו, עורך בו ניתוח לשינוי מין, ומעניק לו את תווי פניה של אשתו המנוחה.

בחזרה להווה (שנת 2012), ויסנטה, שלאחר שינוי מינו קרוי ורה, הוא האישה הכלואה באחוזתו של רוברט. בעקבות האונס על ידי סקה, ורה רוכשת את אמונו של רוברט, והוא מאשר לה לצאת לקניות עם מריליה. פולחנסיו (אדוארד פרננדס), עמיתו של רוברט שהשתתף איתו בניתוח לשינוי מין של ויסנטה, מגלה את ויסנטה בידיעה בעיתון על נעדרים, ומאשים את רוברט שהניתוח נעשה במסמכים מזויפים, לשם מחקר בלתי חוקי. ורה מגיעה, ואומרת שהניתוח נעשה לפי רצונה. צעד זה מחזק את אמונו של רוברט, המאפשר לוורה חופש תנועה בבית. ורה מוצאת אקדח, ויורה ברוברט. מריליה, ששמה לב לכך, יוצאת לעזרת רוברט, אך ורה יורה גם בה.

ורה יוצאת מהאחוזה ומגיעה לחנות הבגדים של אמהּ, שם היא מוכיחה לכריסטינה, העובדת בחנות, ולאחר מכן גם לאמהּ, שהיא הבן האובד, ויסנטה.

שחקנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות הסרט בהצגת הבכורה בפסטיבל קאן. מימין לשמאל: מעצב התלבושות ז'אן פול גוטיה, מריסה פארדס, אנטוניו בנדרס, הבמאי פדרו אלמודובר, אלנה אנאיה, ז'אן קורנט וביאנקה סוארס. מאחור: ז'יל ז'קוב, נשיא פסטיבל קאן.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמודובר קרא את "מיגל" מאת תיירי ז'ונקה כעשר שנים לפני עליית הסרט לאקרנים. מה שמשך אותו ברומן הייתה לדבריו "עצמת הנקמה של דוקטור לדגארד", וזה הפך לגרעין התסריט המעובד שבמרוצת הזמן הלך והתרחק מהעלילה המקורית. בנוסף, אלמודובר קיבל השראה לכתיבת התסריט מסרטו של ז'ורז' פראנז'ו (Franju) "עיניים ללא פנים" וכן מסרטי המתח של פריץ לאנג.

הבמאי הכריז על פרויקט הסרט בשנת 2002, והתכוון לגייס את אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז לתפקידים הראשיים, אולם בסופו של דבר לוהקו אלנה אנאיה ובנדרס.[2] העור בו אני חי הוא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים מאז "קשור אותי! אהוב אותי!" משנת 1990, ושהחל בשנת 1980. הסרט הופק על ידי "אל דסאו" בתקציב של עשרה מיליון אירו.

צילומי הסרט החלו ב-23 אוגוסט 2010 והסתיימו כארבעה חודשים מאוחר יותר.[3] אתרי הצילומים כללו את סנטיאגו דה קומפוסטלה, מדריד, ובית אחוזה על יד טולדו.[4]

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ההתפתחויות בענף ההפצה, החליטה אל דסאו לנטוש את האסטרטגיה הרגילה שלהם להפצת יצירותיו של אלמודובר, ולהפיץ את הסרט ברחבי העולם בסתיו. סרטי הבמאי הועלו בעבר בבתי הקולנוע הספרדיים באביב ולאחר מכן בעולם במהלך הרבעון האחרון של השנה. הקרנת הבכורה בספרד הייתה ב-2 בספטמבר 2011. בישראל ובארצות הברית הסרט עלה בחודש אוקטובר אותה שנה (בארצות הברית בהפצה מוגבלת בלבד).

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לשבחי הביקורת. המבקר פיטר בראדשו שהעניק לסרט 4 כוכבים מתוך 5, כינה אותו "מעוות בצורה פנטסטית" ו "מותחן מקאברי באמת". כתב הגארדיאן תיאר את המחצית הראשונה של הסרט כ"התגרות ארוכה ומאורגנת היטב בצופה". "הקהל הולך על כורחו אחרי העלילה, מגשש באפלה. ואז, בהפתעה מוחלטת, המלכודת נפרשת והעלילה מוסטת לכיוון בלתי צפוי. בבת אחת מתפשט המותחן של אלמודובר מבגדיו, מסיר את עורו ויוצא במחול עם עצמותיו בלבד." אנדרו אוהייר מ"סלון. קום" כתב כי "זה פחות סרט שתוכל להתאהב בו ויותר סרט שתגיד לחברים שלך שהם ממש חייבים לראות, וזה אמור להספיק כדי להפוך אותו ללהיט ברחבי העולם".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי הקולנוע זיהו סרטי קולנוע אחדים מהם הושפע "העור בו אני חי":

זהות מינית ושינוי מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלות של זהות מינית, ובפרט שאלות של טרנסקסואליות העסיקו את אלמודובר באחדים מסרטיו. ("חוק התשוקה" ו"הכל אודות אמא"). בשני מקרים (טינה ב"חוק התשוקה" ואגראדו ב"הכל אודות אמא") מוצגת הטרנסקסואליות באור חיובי, ובשלישי (לולה ב"הכל אודות אמא") - באור שלילי. בכל המקרים הללו, שינוי המין היה בחירתו של האדם שעבר שינוי זה. בסרט שלפנינו, שינוי מינו של ויסנטה מזכר לנקבה נעשה בכפייה, כנקמה של רוברט. ויסנטה, שהפך לוורה, השלים עם שינוי זה, אך לא איבד את זהותו, וברגע שהתאפשר לוורה להימלט מכלאה ולחזור למשפחתה הקודמת – היא עשתה זאת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעם טראוב, חלומות באספמיא: פענוח צפונות בשלושה סרטים של הבמאי פדרו אלמודובר, הוצאת גוונים, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Álmodovar, Bayona make “ambitious, high-quality European films from Spain”
  2. ^ Almodovar adds Anaya to 'La piel'
  3. ^ Shooting starts on Almodóvar’s The Skin I Live In
  4. ^ Almodóvar wraps shooting on “intense drama” The Skin I Live In


סרטי פדרו אלמודובר
פפי, לוסי, בום (1980) • מבוך התשוקות (1982) • הרגלים מגונים (1983) • מה עשיתי שזה מגיע לי? (1984) • מטדור (1986) • חוק התשוקה (1987) • נשים על סף התמוטטות עצבים (1988) • קשור אותי! אהוב אותי! (1990) • עקבים גבוהים (1991) • קיקה (1993) • פרח הסוד שלי (1995) • אהבת בשר ודם (1997) • הכל אודות אמא (1999) • דבר אליה (2002) • חינוך רע (2004) • לחזור (2006) • חיבוקים שבורים (2009) • העור בו אני חי (2011) • לעוף מהתרגשות (2013) • חולייטה (2016) • כאב ותהילה (2019) • הקול האנושי (2020) • אמהות מקבילות (2022)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העור_בו_אני_חי&oldid=37309818"