LSD

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
LSD
LSD-2D, 3D.png
שם IUPAC
(6aR,9R)-N,N-diethyl-7-methyl-4,6,6a,7,8,9-hexahydroindolo-[4,3-fg]quinoline-9-carboxamide
נתונים כימיים
כתיב כימי C20H25N3O 
מסה מולרית 323.43
נתונים פרמוקוקינטיים
מטבוליזם בכבד
זמן מחצית חיים 3-6 שעות
הפרשה בשתן
בטיחות
מעמד חוקי אינו חוקי ברוב מדינות העולם. בישראל נכלל בפקודת הסמים המסוכנים.
קטגוריית סיכון בהריון קטגוריית סיכון C עריכת הנתון בוויקינתונים
סיכון לתלות נמוך
דרכי מתן דרך הפה, מתחת ללשון, או דרך הווריד
מזהים
מספר CAS 50-37-3
PubChem 5761
ChemSpider 5558
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

LSD (שם מלא: Lysergic acid diethylamide - חומצה ליסרגית דיאתילאמידית) מכונה בעברית: אל. אס. די, וידוע גם בתור אסיד או LSD-25), הוא סם פסיכדלי רב עוצמה, חצי מלאכותי, ממשפחת הארגולין (אנ')‏. LSD הוא סם לא ממכר, וידוע בעיקר בשל ההשפעה הפסיכולוגית החזקה שלו, השפעה אשר יכולה לכלול תהליכי מחשבה מוגברים, הזיות עם עיניים סגורות ופתוחות, סינסתזיה (מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים), שינוי בתחושת הזמן, ותחושה של אובדן זהות (מוות אגו - ‏אנ׳). משמש בעיקר למטרות פנאי וככלי עבור טקסים רוחניים וטיפולים פסיכדליים.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD סונתז לראשונה ב-16 בנובמבר 1938 על ידי הכימאי השווייצרי ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז בבזל, שווייץ כחלק מתוכנית מחקר גדולה שמחפשת נגזרות רפואיות שימושיות לאלקלואידים של פטריית הארגוט. אלברט הופמן ביקש לעבוד עם ארגוטמין, אלקלואיד שבודד לראשונה על ידי עמיתו לעבודה, ארתור סטול סנדוז, ונמכר כתרופה להקלת כאבי לידה וטיפול במיגרנה, אך בקשתו נידחתה מאחר שארגוטמין היה חומר רגיש שנוטה להתפרק בקלות יחסית לאלקלואידים אחרים והפקתו הייתה עניין יקר. הופמן נאלץ להשתמש בסוג זול יותר הנקרא ergotoxine אשר דרש תהליכי זיקוק נוספים, ובמהלכם גילה שהחומר הפעיל בארגוט אינו אלקלואיד אחד, אלא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. כאשר בידד אותם, זיהה את המולקולה חומצה ליסרגית דיאתילאמידית (LSD), והחל לשלב אותה עם חומרים אחרים במטרה להפיק תרופה אנלפטית שתמריץ את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב כזה נתן מספר ושם.[2]

מגלה ה-LSD, ד"ר אלברט הופמן

הופמן זנח את התרכבות לאחר שגילה שהשפעותיו של LSD על מחזור הדם והנשימה היו מזעריים. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1943, החליט לחזור על תהליך הסינתזה של LSD-25 וספג בטעות כמות לא ידועה של החומר דרך העור באצבעותיו, וכך באופן מקרי גילה את ההשפעה העוצמתית שלו. הנטילה המכוונת הראשונה דרך הפה התבצעה ב-19 באפריל 1943 בשעה 16:20, כאשר בלע 250 מיקרוגרם של LSD. הוא שיער שזו תהיה מנת הסף, בהתבססו על מינונים של אלקלואידי ארגוט אחרים. הופמן גילה שההשפעה הייתה חזקה הרבה יותר ממה שהוא ציפה.

צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות, זינקו עלי מתוכי, משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל…במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה.

ד"ר אלברט הופמן

בשנת 1947 הוצג ה-LSD במעבדות סנדוז תחת השם המסחרי Delysid כתרופה פסיכיאטרית בעלת שימושים שונים. LSD הפך במהרה לכלי טיפול פסיכואקטיבי ונראה היה כי צפויה לו הצלחה רבה.

בסמוך לכך החל ה-LSD לשמש למטרות פנאי בחוגים מסוימים, בעיקר בחוגים רפואיים, כאשר כמה אנשי מקצוע פסיכיאטריים ורפואיים הגיעו להכרות עם ה-LSD בעבודתם, החלו להשתמש בו בעצמם, ושיתפו אותו עם חברים ושותפים לעבודה. בין הראשונים לעשות זאת היה הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד, שהיה הראשון שנתן את הסם למחבר אלדוס האקסלי שטבע את המושג "פסיכדליה" כדי לתאר את השפעות ה-LSD.

בתחילת דרכו נערכו ב-LSD ניסויים כסם טיפולי במצבים רפואיים שונים, כולל במחלות נפש. אחת הנסייניות ב-LSD בישראל טרם צאתו של הסם מחוץ לחוק הייתה המשוררת יונה וולך, שתארה את המסעות שחוותה בעקבות נטילת הסם בשנת 1965 בשירתה, בין השאר בשיר "אם תלך למסע LSD".

החל משנת 1950 ה-CIA החלה תוכנית מחקר בשם פרויקט MK-ULTRA. הניסויים כללו נתינת LSD לעובדי CIA, אנשי צבא, רופאים, סוכני ממשלה, זונות, מטופלים חולי נפש ולציבור הרחב, כדי ללמוד את תגובותיהם, בדרך כלל ללא ידיעת הנבדקים. הפרויקט נחשף בדו"ח ועדת הקונגרס האמריקני רוקפלר בשנת 1975. בשנת 1963 פג הפטנט של סנדוז על ה-LSD. באותה שנה סיווג ארגון המזון והתרופות האמריקני את ה-LSD כתרופה חדשה תחת חקירה, כלומר יחולו הגבלות חדשות על השימוש הרפואי והמדעי בה. כמה דמויות מרכזיות, כולל אלדוס האקסלי וטימותי לירי, החלו להטיף לשימוש ב-LSD. ה-LSD הפך במהרה לחלק מרכזי בתרבות הנגד של שנות השישים, ובמאבק נגד מלחמת וייטנאם.

תת-התרבות הפסיכדלית הופכת לזרם מרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריון ה-LSD ג'יי סטיבנס, מחבר הספר "הסתערות על גן עדן: LSD והחלום האמריקאי", אמר כי בימים הראשונים של השימוש למטרות פנאי, המשתמשים ב-LSD (שהיו באותה תקופה בעיקר אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע רפואיים) התחלקו לשתי קבוצות רחבות תחום. הקבוצה הראשונה, אשר הייתה שמרנית בעיקרה, והובאה לדוגמה על ידי הקסלי, שהרגישה כי ה-LSD היה חזק מדי ומסוכן מכדי לאפשר לו היכרות מיידית ונרחבת עם הציבור, וכי השימוש בו צריך להיות מוגבל לחברי ה'אליטה' של החברה - אמנים, סופרים, מדענים - אלו שיכלו לתווך את הפצתו ההדרגתית ברחבי החברה. הקבוצה השנייה וקיצונית יותר, מאופיינת על ידי אלפרד האברד וטימותי לירי, הרגישה של-LSD היה הכוח לחולל מהפכה ברחבי החברה וכי ה-LSD צריך להתפשט בתפוצה רחבה ככל האפשר ולהיות זמין לכלל. במהלך שנות השישים, "הקבוצה השנייה" זו שמורכבת ממשתמשים מכלל החברה, התפתחה והתרחבה לתת-תרבות אשר שיבחה את הסמליות המיסטית והדתית שעוררו האפקטים החזקים של ה-LSD, ודגלה בשימוש בו כאמצעי להגברת מודעות. אישים הקשורים לתת-תרבות, כגון ד"ר טימותי לירי ונגני רוק פסיכדלי כמו גרייטפול דד, ג'ימי הנדריקס, חברי להקת ג'פרסון איירפליין והביטלס במהרה יצרו פרסום רב, שעורר התעניינות נוספת ב-LSD.

פופולריזציה של ה-LSD מחוץ לעולם הרפואי הואצה כאשר אישים כמו קן קיזי השתתפו בניסויים ב-LSD ואהבו את מה שהם ראו. טום וולף כתב תיעוד מפורסם של אותם ימי בראשית, על הכניסה של ה-LSD לעולם הלא אקדמי בספרו The Electric Kool Aid Acid Test, שתיעד את מסעם מחוף לחוף, העתיר באסיד של קן קיזי ו-Merry Pranksters על האוטובוס הפסיכדלי "Furthur", ומאוחר יותר את מסיבות ה-LSD "אסיד טסט" של ה-Pranksters.

בשנת 1965, מעבדות סנדוז הפסיקו את המשלוחים של ה-LSD, שעדיין היו חוקיים, לארצות הברית למטרות מחקר ושימוש פסיכיאטרי, לאחר בקשה מממשלת ארצות הברית אשר החלה לדאוג מההשפעה.

עד אפריל 1966, השימוש ב-LSD הפך לכל כך נפוץ עד שמגזין טיים הזהיר מפני סכנותיו.[3]

בדצמבר 1966, יצא הסרט ניצול Hallucination Generation, אחריו The Trip ב-1967, וPsych-Out ב-1968.

הוצאתו אל מחוץ לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסות נייר ספוגות ב-LSD

בשיא המלחמה הקרה, ב -24 באוקטובר 1968, כחלק מהמאבק של ממשלת ארצות הברית בתרבות הנגד, החזקת LSD נעשתה לבלתי חוקית בארצות הברית. האישור האחרון של ה-FDA למחקר על בני האדם, לשימוש ב-LSD אצל חולי סרטן גוססים, הסתיים בשנת 1980. שימוש פסיכיאטרי חוקי ומוסדר של LSD המשיך בשווייץ עד 1993.

כיום, המחקר הרפואי מתחדש ברחבי כל העולם. מספר ארגונים, ובהם קרן Beckley, מכון המחקר הפטר, MAPS, וקרן אלברט הופמן קיימים כדי לעודד, לתאם ולממן את המחקר על השימושים הרפואיים והרוחניים של ה-LSD.

הפצה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוחרי LSD וכימאים רבים מתארים מטרה דתית או הומניטארית המניעה את פעילותם האסורה. בספרו של ניקולס שו, "אורנג' סאנשיין: אחוות האהבה הנצחית ומטרתה להפיץ שלום, אהבה, ואסיד לעולם", מספר על אחת מהקבוצות האלו, "אחוות האהבה הנצחית" (Brotherhood of Eternal Love), אשר הייתה קבוצת סחר אמריקנית דומיננטית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים.[4]

במחצית השנייה של המאה ה-20, סוחרים וכימאים היו מעורבים עם הלהקה גרייטפול דד בהפצת LSD כמו אוסלי סטנלי, ניקולס סנד, ולאונרד פיקארד.[5]

בשנת 2000, התגלתה מעבדתו של לאונרד פיקארד ליד קנזס, והוא נשפט לשני מאסרי עולם. הרשות האמריקנית לאכיפת חוקי הסמים דיווחה שזוהי הייתה תפיסת ה-LSD הגדולה בהיסטוריה, ושנתיים לאחר מכן טענה כי מעצרו של פיקארד הוביל לירידה של 95% בזמינות ה-LSD בארצות הברית.[6]

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD רגיש לחמצן, אור אולטרה סגול וכלור (במיוחד בתמיסה), אולם אם הוא מאוחסן הרחק מאור, לחות ובטמפרטורה נמוכה הפוטנציאל שלו עשוי להישמר שנים. בצורתו הטהורה הוא חסר צבע, ריח, ומוצק חלקית. LSD נצרך בדרך כלל דרך הפה על מצע כגון נייר סופג, קוביית סוכר, ג'לטין או מומס במי שתייה. במקרים נדירים הוא יכול להיות מוזרק לתוך שריר או תוך וריד. מנה אחת של LSD מכילה כ-100 מיקרוגרם בלבד (0.0001 גרם), מינון הנמוך פי 5,000 מבסמים פסיכדלים אחרים, כגון מסקלין (0.5 גרם).

LSD מסונתז בדרך כלל על ידי תגובה כימית בין דיאתילאמין לחומצה ליסרגית, אשר מופקת בהידרוליזה מאלקלואידים של פטריית הארגוט כמו ארגוטמין.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופני[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD גורם לערנות, התרחבות אישונים, הפחתת תיאבון. תגובות פיזיות אחרות ל-LSD משתנות מאוד, לא ספציפיות ואינדיבידואליות, חלק מתגובות הללו עשויות להיות משניות להשפעות הפסיכולוגיות החזקות של LSD. בין השאר נפוצים הסימפטומים הבאים: צמרמורות, עלייה בקצב הלב, תחושה של "זרמי חשמל" חזקים בכל הגוף, הידוק לסתות, זיעה, ייצור רוק, נדודי שינה, רפלקסים מוגברים, חוסר תחושה, רעד בקצות הידיים, חולשה, בחילות, היפותרמיה או היפרתרמיה (ירידת או עליית חום הגוף), ועליה ברמת הסוכר בדם. בניסויים על בעלי חיים דווח על התכווצויות רחם. כמה מהמשתמשים, כולל הופמן עצמו, דיווחו על טעם מתכתי חזק למשך ההשפעה.

LSD נחשב ללא ממכר על ידי הקהילה הרפואית. יצירת עמידות מהירה לסם מונעת שימוש יום יומי, וישנה עמידות צולבת (כשסמים מסוימים גורמים לעמידות גם לסמים אחרים, ולהפך) בין LSD, מסקלין ופסילוסיבין. עמידות זו מתמעטת לאחר מספר ימים ללא שימוש ונגרמת כנראה על ידי ירידה בויסות קולטני ה-5HT2A במוח לצד רתיעה פסיכולוגית.

פסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות פסיכדלית מנסה לתעד את החזיונות בטריפ פסיכדלי

ההשפעות הפסיכולוגיות של ה-LSD (בלשון מדוברת נקרא "טריפ" - מסע) משתנות מאוד מאדם לאדם ותלויות בגורמים שונים כגון: התנסויות קודמות, מצב נפשי, הסביבה בה נמצאים (Set and Setting) ובמינון הנלקח. ההשפעה של LSD נמשכת בין 8 עד 12 שעות, ומתחילה בדרך כלל בתוך 30 עד 90 דקות לאחר הנטילה.[7]ההשפעות משתנות מטריפ אחד למשנהו, וכן בחלוף הזמן במהלך טריפ אחד - ההשפעה יכולה לחזור בעוצמה רבה ולהפתיע את המשתמש לאחר שנדמה היה שהיא כבר נרגעה. לטריפ LSD יכולות להיות תופעות פסיכואמוציאונאליות לטווח ארוך; חלק מהמשתמשים מציינים את חוויית ה-LSD כחוויה שגרמה לשינויים משמעותיים באישיותם ובנקודת מבטם על החיים. מתקבלות השפעות שונות באופן נרחב בהתבסס על מה שהפסיכולוג טימותי לירי הגדיר בשם: "Set and Setting": כאשר ה-Set הוא מצב הרוח הכללי של המשתמש וה-Setting היא הסביבה הפיזית והחברתית בה חווים את השפעות הסם. המחבר קן קיזי סיפר ש-LSD שינה את חייו לנצח: שההשפעה הפסיכולוגית העוצמתית שלו הייתה ההשראה לרומן "קן הקוקייה", ומייסד אפל, סטיב ג'ובס, טען ש-LSD היה אחד משני או שלושת הדברים החשובים ביותר שעשה בחייו.[8] חלק מההשפעות הפסיכולוגיות עשויות לכלול חוויה של צבעים בוהקים, חפצים זוהרים ומשטחים שנעים כמו גלים או נראים כאילו "נושמים", מאחורי עיניים סגורות נראות תבניות ססגוניות, עיוות תחושת הזמן (זמן נראה נמתח, חוזר על עצמו, משנה קצב, עוצר או נחדל להתקיים), תבניות גאומטריות זוחלות מכסות את הקירות ופריטים אחרים, חפצים משתנים לחפצים אחרים (מקל שהופך לנחש), תחושה כאילו המחשבות מתפתלות לתוך עצמן, אובדן תחושת ה'אני' (זהות או אגו, ידוע כ"מוות אגו"), ועוד תגובות פסיכו-פיסיאולוגיות עוצמתיות. משתמשים רבים חווים הבדלה בינם לבין "העולם החיצוני", תכונה ייחודית זו מאפשרת למשתמש לצפות בעצמו ובחייו מהצד, מעין לצאת מהבועה שחיי בה כל חייו. חלק מהמשתמשים מדווחים כי מצב זה מאפשר להם לקבל יותר שליטה לגבי אופייה וטיבה של אישיותם. מצב זה נקרא "תודעה מורחבת" ועשוי להוות תפקיד גם בהיבטים רוחניים ודתיים של ה-LSD. נוספים חווים אחדות מוחלטת עם הכל, ללא גבולות והפרדות. אם המשתמש נמצא בסביבה עוינת או לא נעימה, או אם אינו מוכן נפשית לשינויים העוצמתיים בתפיסת העולם והמחשבה שהסם גורם, החוויה נוטה להיות פחות נעימה מאשר אם המשתמש נמצא בסביבה נעימה, במצב נפשי רגוע, מאוזן ופתוח לחוויות.

תחושה ותודעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

LSD גורם לחווית הרחבה והעצמת חושים, רגשות, זכרונות, זמן, ומודעות. המשתמש עשוי לחוות החל משינויים עדינים בתפיסה ועד לשינויים קוגניטיביים מרחיקי לכת. שינויים בתפיסה השמיעתית והחזותית הם מאוד אופייניים. אפקטים חזותיים כוללים אשלית תנועה של משטחים סטטיים ("קירות נושמים"), שבילים נוצרים מחפצים נעים ("שבלים"), הופעת תבניות גאומטריות צבעוניות בתנועה (בעיקר בעיניים עצומות), העצמת צבעים ובהירות (הצבעים נראים בוהקים וססגוניים), מרקמים חדשים על אובייקטים קיימים, טשטוש ראייה, וסוגסטיביות צורה. משתמשים בדרך כלל מדווחים שהעולם הדומם נראה מונפש בצורה בלתי מוסברת, לדוגמה, אובייקטים נייחים בשלושה ממדים יכולים להראות כאילו נעים באופן יחסי למימד מרחבי נוסף אחד או יותר. רבים מהאפקטים החזותיים הבסיסיים דומים לפוספנים הנראים לאחר הפעלת לחץ על רשתית העין, האפקטים הללו נחקרו גם תחת השם פורם קונסטנט. אפקטים שמיעתיים של LSD עשויים לכלול עיוותי קול דמוי הד, העצמת היכולת להבחין בין גירויים שמיעתיים, וכמו כן התגברות כללית של החוויה המוזיקלית.

מינונים גבוהים יותר גורמים לשינויים עזים ויסודיים של התפיסה החושית כמו סינסתזיה (עירוב חוש אחד בחוש אחר, למשל לריח יש צליל, לרגשות יש טעם, ובעיקר קול, מוזיקה וצלילים סביבתיים שונים נראים כמו צבעים וצורות שמופיעות, עולות ומסתובבות סביב, ואז מתפוגגות כאשר גירוי השמע מסתיים), חווית ממדים מרחביים או ממדי זמן נוספים, ולפעמים דיסוציאציה זמנית. במינונים גבוהים עשויה להתרחש תופעה של הזיות ממש - תחושות דמיוניות שאין להם כל קשר למציאות (לדוגמה: תחושה של עכבישים מטפסים על הגוף, שמיעת קולות של אנשים שלא נמצאים בסביבה, דמויות דמיוניות).

בשנת 1964 הפסיכיאטר מלוס אנג'לס סידני כהן פרסם את ספרו "המעבר שבתוכנו: סיפורו של ה-LSD.[9] בראיון עם כהן בנוגע לפרסום, דיווח טיים מגזין:

ההשפעה [של ה-LSD] על הדעת... היא כה פנטסטית, עד שרוב הנסיינים מתעקשים כי מילים הן לא הפלטפורמה לתאר אותה

הפסיכיאטר סידני כהן

סכנות בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודה אופקית מהווה את היחס בין מנה פעילה לבין מנה קטלנית, עמודה אנכית מהווה את פוטנציאל ההתמכרות[10][11]

מבחינה בריאותית החששות העיקריים לגבי שימוש ב-LSD מתייחסים יותר לרפואה פסיכיאטרית מאשר לסיכון של נזק פיזי לגוף או למוח. חוקר ה-LSD הבכיר, ד"ר דוד ניקולס, יו"ר פרמקולוגיה באוניברסיטת פרדו וראש אחת המעבדות המובילות בעולם בחקר LSD, ציין במאמרו משנת 2004 הסוקר הלוצינוגנים, "אין שום ראיה כי איזשהו הלוצינוגן, אפילו ההצילוגן החצי מלאכותי ומאוד עוצמתי כמו ה-LSD, אי פעם גרם לנזק כלשהו לאיזשהו איבר בגוף האדם. [...] הצילוגנים לא גורמים לשינויים מסכניי חיים בתפקוד הלב וכלי הדם, הכליות או הכבד כיוון שאין להם זיקה לרצפטורים ולמטרות הביולוגיות האחראיות על תפקוד חיוני בסיסי". מוות כתוצאה מההשפעות הפרמקולוגיות של ה-LSD לא תועדו בבני אדם.

עם זאת, כמו כל הסמים הפסיכואקטיביים, LSD יכול לגרום לשינויים קוגניטיביים ורגשיים, אשר יכולים להשפיע רבות על ההתנהגות. עם סמים פסיכדליים כמו LSD, יכולים להיות שינויים עוצמתיים ובלתי צפויים בחשיבה ובתפיסה. בזמן השפעת סמים אלו, אדם יכול להפגין כושר שיפוט לקוי והתנהגות הזייתית העלולה להוביל לתאונות או למצבים מסוכנים. סמי הזיה עשויים לזרז תגובות פסיכוטיות או דיכאון אצל אנשים בעלי נטייה למצבים פסיכיאטריים אלו. אצל אנשים מסוימים, חרדה לטווח ארוך או דיכאון עשויים לנבוע מחוויות לא נעימות או חזיונות מפחידים שהתרחשו במהלך החוויה הפסיכדלית.

בעבר דווחו השפעות חיוביות של LSD על הבריאות, כולל שיפורים בתחום בריאות הנפש; חיבור לרוחניות; תובנות על העולם ותובנות אישיות; טיפול בכאבי ראש מקבצים; שימוש בהתגברות על התמכרות לסמים אחרים; הפחתת השימוש בתרופות לשיכוך כאבים והפחתת רמות חרדה בקרב אנשים בעלי מחלות סופניות. אף על פי שמחקרים קליניים בקנה מידה קטן על ידי מעבדות מדעיות לגיטימיות הציעו כי טענות אלו עשויות להיות ראויות לחקירה נוספת, מחקרים קליניים רחבי היקף מצאו מתאם גבוה בין השפעות חיוביות ארוכות טווח לשימוש בפסילוסיבין, ש-LSD הוא הלוצינגן סיננטי שלו.[12]

פסיכוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מצביעים על האפשרות כי ל-LSD יש יכולת לעורר סימפטומים פסיכוטיים אצל אנשים בעלי נטייה לפסיכוזה. מאחר שהפרעות פסיכוטיות או סכיזופרניות מתבטאות בעיקר בקרב אנשים בשנות העשרה המאוחרות שלהם או בתחילת שנות העשרים, באותו גיל שבו השימוש ב-LSD הוא הנפוץ ביותר, הבחנה זאת איננה ברורה לחלוטין. אנשים עם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה או התפרצות מוקדמת של מחלת נפש, עלולים להיות תחת יתר סיכון, כיוון ש-LSD ידוע כי עלול להקדים בעיות פסיכולוגית עתידיות. עם זאת, טוענים חוקרים כי "למרבה המזל, סמים אלו נראים כי אינם מסוגלים לייצר מחלות נפש מכלום אצל אותם אנשים בריאים מבחינה נפשית, מצד שני עלולים לזרז מחלות כאלו אצל אנשים בעלי נטייה."[13] תופעת לוואי זו כנראה נדירה למדי: כמו שד"ר דוד ניקולס צפה בשנת 2004: "בחיפוש במדליין שבוצע בתחילת שנת 2003 עבור דו"ח על מקרה שבו LSD גרם לפסיכוזה, נמצאו רק שלושה דוחות ב-20 השנים הקודמות."

פלאשבקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פלאשבקים" מדווחים כתופעה פסיכולוגית שבה הפרט חווה אפיזודה של כמה מההשפעות הסובייקטיבית של ה-LSD זמן ארוך לאחר שהשפעת הסם פגה, בדרך כלל בימים שלאחר מנה טיפוסית. בכמה מקרים נדירים, פלאשבקים דווחו כי נמשכו זמן רב יותר, אך בדרך כלל הם נמשכים זמן קצר, ומאוד מתונים בהשוואה ל"טריפ" ה-LSD עצמו. פלאשבק יכול לשלב היבטים חיוביים ושליליים של טריפ LSD, ובדרך כלל נגרם/מוער על ידי שימוש בסמים אחרים כגון אלכוהול או בקנביס, על ידי מתח נפשי, או על ידי עייפות. פלאשבקים הוכיחו את עצמם כקשים למחקר, והם כבר לא מוכרים רשמית כתסמונת פסיכיאטרית אמיתית. עם זאת, השימוש במונח בשפה המדוברת נמשך, ובדרך מתייחס לכל חוויה ללא סמים המזכירה השפעה של סם פסיכדלי, עם הקונוטציה הטיפוסית כי האפיזודה של החוויה היא למשך זמן קצר. אין הסבר מוחלט עבור החוויות האלה. כל ניסיון להסביר חייב לשקף מספר תצפיות: הראשונה, מעל 85 אחוז מן המשתמשים ב-LSD טוענים כי מעולם לא חוו "פלאשבק"; השנייה, התופעה נראית כי קשורה לשימוש ב-LSD, אם כי קשר סיבתי לא בוסס; והשלישית, שיעור גבוה יותר של חולים פסיכיאטריים דיווחו כי חוו פלאשבק מאשר משתמשים אחרים.[14] מספר מחקרים ניסו לברר מה הסיכוי למשתמש ב-LSD, אשר לא סובל מבעיה פסיכיאטרית ידועה, לחוות פלאשבק. מחקרים גדולים יותר כללו את בלומנפלד בשנת 1971[15] נאדיצ' ופאנוויק בשנת 1977,[16] אשר הגיעו לתוצאה של 20% ו 28%, בהתאמה.

HPPD[עריכת קוד מקור | עריכה]

HPPD (שם מלא: Hallucinogen persisting perception disorder) מוגדרת במהדורה הרביעית של DSM בתור הפרעה שמתבטאת בהזיות קבועות, בעיקר ויזואליות, גם זמן רב לאחת סיום ה"טריפ". סקירה שנערכה לאחרונה מצביעה על כך ש-HDPPD (כפי שמוגדר ב-DSM) אינה שכיחה ומשפיעה על אוכלוסיית משנה פגיעה של משתמשים.[17][18]

מעמד חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה. כך גם ברוב מדינות העולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ EMCDDA, דף פרופיל עבור LSD (הרכב כימי, השפעות, שמות נוספים, סינתזה, שימוש פרמקולוגי, רפואי, וסטטוס חוקי)., ‏14 ביולי, 2018
  2. ^ Hofmann, Albert, 1906-2008., LSD, my problem child, New York: McGraw-Hill, 1980
  3. ^ Friday, Apr. 22, 1966 (22 באפריל 1966). "Drugs: The Dangers of LSD". TIME. בדיקה אחרונה ב-20 באפריל 2010. 
  4. ^ Schou, Nicholas, Orange Sunshine: The Brotherhood of Eternal Love and Its Quest to Spread Peace, Thomas Dunne Books, 2010
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Jarnow, Jesse,, Heads : a biography of psychedelic America, Philadelphia, PA: {{{מו"ל}}}
  6. ^ DEA, News from DEA, Domestic Field Divisions, San Franciso News Releases, 11/24/03, www.dea.gov, ‏נובמבר 25, 2003
  7. ^ HARRIET B. LINTON, Subjective Reactions to Lysergic Acid Diethylamide (LSD-25), Archives of General Psychiatry, 6, 1962-05-01, עמ' 352 doi: 10.1001/archpsyc.1962.01710230020003
  8. ^ Bosker, Bianca, "The Steve Jobs Reading List: The Books And Artists That Made The Man", The Huffington Post, ‏אוקטובר 23, 2011
  9. ^ Friday, Dec. 18, 1964 (18 בדצמבר 1964). "Drugs: The Pros & Cons of LSD". TIME. בדיקה אחרונה ב-20 באפריל 2010. 
  10. ^ Fish, Jefferson M. (2006). Drugs and Society: U.S. Public Policy. Lanham, MD: Rowman & Littlefield. עמ' 149–162. ISBN 0742542459. 
  11. ^ Recreational Drug Toxicity, באתר Claremont Graduate University
  12. ^ Arran Frood,‏ Benefits of 'magic mushroom' therapy long lasting, באתר nature,‏ 3 ביולי 2008
  13. ^ Nichols DE. "Hallucinogens". Pharmacol Therapeut. 2004;101:131-81.
  14. ^ David Abrahart (1998). "A Critical Review of Theories and Research Concerning Lysergic Acid Diethylamide (LSD) and Mental Health". בדיקה אחרונה ב-2 בפברואר 2007. 
  15. ^ Blumenfield M (1971). "Flashback phenomena in basic trainees who enter the US Air Force". Military Medicine 136 (1): 39–41. PMID 5005369. 
  16. ^ Naditch MP, Fenwick S (1977). "LSD flashbacks and ego functioning". Journal of Abnormal Psychology 86 (4): 352–9. PMID 757972. doi:10.1037/0021-843X.86.4.352. 
  17. ^ John H. Halpern, Hallucinogens: an update, Current Psychiatry Reports, 5, 2003-10, עמ' 347–354
  18. ^ John H. Halpern, Harrison G. Pope, Hallucinogen persisting perception disorder: what do we know after 50 years?, Drug and Alcohol Dependence, 69, 2003-03-01, עמ' 109–119

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי