הרוריקים

הרוריקים
Рюриковичи
סוגה	דוקו-דרמה
בימוי	מקסים בספאלי
ארץ מקור	רוסיה
שפות	רוסית
מספר עונות	1
מספר פרקים	8
הפקה
חברת הפקה	Star Media
אתר צילומים	מחוז מוסקבה ואודסה
אורך פרק	45 דקות
שידור
רשת שידור	ערוץ 1
תקופת שידור מקורית	4 בנובמבר 2019 – הווה
קישורים חיצוניים
	דף התוכנית ב-IMDb

"הרוריקים" (ברוסית: Рюриковичи) היא מיני-סדרת טלוויזיה, דוקו-דרמה רוסית משנת 2019, שהופקה בשיתוף פעולה עם הערוץ הראשון ברוסיה. הסדרה מגוללת את האירועים ההיסטוריים ותולדות שושלת רוריק, בית המלוכה הראשון של רוסיה. הסדרה זכתה לשבחי המבקרים בשל אופן שחזור אירועי התקופה.^[1]

פרק הבכורה שודר בערוץ הראשון ב-4 בנובמבר 2019.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זו אחת השושלות העתיקות באירופה. נסיכים ומלכים מבית רוריק שלטו במדינה ברציפות במשך 740 שנה. במהלך תקופה זו, המדינה הרוסית שנוצרה על ידם גדלה לגודל של 5.4 מיליון קמ"ר והפכה לגדולה יותר מכל אירופה. תולדות השושלת החלו במקביל להיסטוריה של המדינה. עם זאת, ההתחלה מוסתרת בערפל עבה של אגדות. לעולם לא נדע מי היה באמת ורנגיאן רוריק האגדי והאם הוא היה אדם היסטורי אמיתי. אך אנו יודעים מי היו צאצאיו. ביניהם היו משוררים ולוחמים, נזירים ושודדים, מחוקקים ואחים רוצחים. חלקם עלו על כס המלוכה בזכות, אחרים - בהזמנה, ואחרים - על חשבון גוויות אחיהם, אך הלגיטימיות שלהם על המדינה הענקית נעשתה בשל השתייכותם לבית השלטון. בתולדות השושלת היה הכל - מאבק קשה על כוח והקרבה עצמית גבוהה, רווחים והפסדים, תככים וחוקים חדשים, אסונות ויצירת יצירות מופת עולמיות, אהבה ובגידה. שושלת רוריק חיזקה, הגנה, הרחיבה את מדינתם: חלקם באש וחרב, חלקם בשלום ואמנה. בתקופת שלטונם נוצרה האומה הרוסית והתעוררה תופעת התרבות הרוסית. הרוריקים הם שיצרו את המדינה - הכוח הרב-אתני הטרנס-יבשתי שאנו מכירים כיום.

פרקי הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם – רוריק

על פי הכתבים, הוא הגיע "מעבר לים", משם הגיעו גלי שודדים צפוניים - הויקינגים - לאירופה, אך הוא לא הגיע ככובש, אלא כשכיר חרב. הוא נקרא על ידי תושבי לדוגה, מכיוון שהם היו זקוקים ללוחם מנוסה ושליט עצמאי שיכול היה למנוע מהומה בקרבם. יחד עם אנשיו, רוריק הגיע להסכם עם לדוגה ונשבע אמונים לאנשי לדוגה. ברגע זה - על פי הכתבים, זו שנת 862 - מתחילה נקודת המוצא של המדינה הרוסית.

איגור רוריקוביץ' והנסיכה אולגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – איגור, נסיך קייב, אולגה, נסיכת קייב

הנסיך הראשון מבני של רוריק, איגור הופיע על כס המלוכה כתינוק: רוריק נפטר כשבנו בקושי היה בן שנה. כמושל מהימן אולג, נשאר האפוטרופוס ועוצר. במשך כמעט ארבעים שנה ליווה אותו הנסיך איגור בכל מסעותיו. לנגד עיניו, אולג הקים את המדינה - הכניע את השבטים, אסף אדמות, נסע לקונסטנטינופול. ברם שלטונו העצמאי של איגור הסתיים באסון שעלה לו בחייו. אלמנתו, הנסיכה אולגה, עשתה את מה שבעלה לא הצליח לעשות: לחזק את המדינה המתפוררת ולכונן יחסים עם האימפריה הביזנטית.

פרק 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – סוויאטוסלב, נסיך קייב, ולדימיר הראשון, נסיך קייב, יארוסלאב הראשון, נסיך קייב

סוויאטוסלב איגורייביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדבר היחיד שעניין אותו בחיים היה מלחמה. אך לא בשל הצורך בהגנה על גבולות, אלא הרחבה אינסופית של השטח שעליו שלט. הוא התעלם מהופעתם של נוודים חדשים שוחרי מלחמה - הפצ'נגים, ותוך כמה שנים הביס את ממלכת הכוזרים, בזז את בולגריה של הוולגה ויצא דרומה לגבולות האימפריה הביזנטית. כדי לעצור אותו, נדרש כמעט כל כוחה הצבאי. סוויאטוסלב נאלץ לחזור לרוסיה ובדרך חזרה הוא נלכד על ידי הפצ'נגים במפלי הדנייפר, שמעולם לא התייחס אליהם ברצינות.

ולדימיר סוויאטוסלבוביץ' (הקדוש)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוסיה כינו אותו "השמש האדומה" וחיברו עליו אפוסים ששרדו במשך מאות שנים. באירופה, הוא נודע כעובד אלילים פראי, שאכזריותו ורשלנותו היו אגדיים. הוא זה שהביא את ה[[נצרות אורתודוקסית |אורתודוקסיה]] לרוסיה שקבעה את כל ההיסטוריה של ארצו בשנים הבאות. ולדימיר איחד את ארצות רוסיה תחת שלטונו ויצר כוח גדול, כשהוא מחזיק אותה יחד עם אמונה משותפת באל אחד. במאה ה-14 הוא הוכתר על ידי הכנסייה כקדוש וזכה להערצת הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית כאחד.

יארוסלאב ולדימירוביץ' (החכם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו לשלטון לאחר מלחמת האחים, תוך זמן קצר הוא שיקם את המדינה הרוסית הכמעט מתפוררת, ריסק את הפצ'נגים והפך את רוס של קייב לאחת המדינות החזקות והיציבות באירופה. היו לו קשרים שושלתיים נרחבים: אשתו הייתה בתו של המלך השוודי, כלתו - הייתה קשורה בקשרי משפחה לנסיכויות הפולניות, האוסטריות והביזנטיות, חתניו - מלכי נורווגיה, הונגריה וצרפת. ביוזמתו נוצרה מערכת החוקים הראשונה ברוסיה - מה שמכונה "אמת ירוסלב". יחד עמה ועם תורתו של ולדימיר מונומך, נקרא קוד זה בשם "האמת הרוסית" והוא קיים ברוסיה כבר כמה מאות שנים. פרק זה מגולל את סיפורה של קנוניזציה אל מול המיתוס.

פרק 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר וסבולודוביץ' (מונומאך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם – ולדימיר השני, נסיך קייב

הוא נקרא אל ממלכת קייב הגדולה על ידי תושבי קייב עצמם שעייפו מהסערה האינסופית ומשינוי הנסיכים. במשך זמן מה הוא הצליח "לכבות" את אש הסכסוך. כמפקד מוכשר, הוא ניצח את הלוחמים הפולשים ויצר מערכת הגנת גבולות. הוא היחיד מבין כל הנסיכים הרוסים, שהשאיר תווים אוטוביוגרפיים המכונים "הנחיותיו של ולדימיר מונומאך." דווקא עם שמו, כתבו סופרי המוסקבה במאה החמש עשרה את אגדת הופעתה ברוסיה של המסורות המלכותיות, כאילו התקבלו מידי הקיסר הביזנטי, כולל מה שמכונה "כובע המונומך". מכל בני שושלת רוריק, ולדימיר מונומאך היה זה שנשאר בזיכרון ההיסטורי והפופולרי כשליט אידיאלי. הוא הותיר לנסיכים הרוסים את הדרך לשימור רוסיה כיחידת שלמה יחידה, המוחזקת יחד לא רק באמצעים מדיניים, אלא גם על ידי קשרים רוחניים. כדי לצאת לדרך זו, נדרשה לא רק רצון פוליטי אלא גם היכולת להקריב את הרווח האישי למען מטרה נעלה והיכולת לשמור על אדיקות דתו.

פרק 4[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – יורי דולגורוקי, נסיך קייב, אנדרי בוגולובסקי, נסיך ולדימיר, נסיכות ולדימיר

יורי ולדימירוביץ' (דולגורוקי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא ידוע בהיסטוריה כמייסד הבירה העתידית של המדינה הרוסית, כנסיך שהניח את התשתית לשושלת ולדימיר-סוזדל ושליטי מוסקבה, מארגן צפון-מזרח רוסיה, שהפך לגרעין העתיד של רוסיה הגדולה. בתקופת שלטונו של יורי, המים הרחוקים החלו להפוך בהדרגה לאחד האזורים המפותחים ביותר ברוסיה. אך דולגורוקי כל חייו נלחם על כס קייב וכשקיבל אותו, תושבי קייב ראו בו אדם זר וסוער ובמהרה הוא מת מהרעלה.

אנדריי יורייביץ' (אוהב האל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונו, הנסיכות החזקה ביותר ברוסיה הייתה נסיכותו שלו - ולדימיר-סוזדל. הוא שינה את המערכת הפוליטית והפך את המלכות הגדולה לא קייב, אלא ולדימיר. בהסתמך לא על נערים שבטיים, אלא על לוחמים צעירים יותר ובכך הניח את יסודות האצולה העתידית. תחתיו נבנו כנסיות ולדימיר המפורסמות, שהפכו ליצירות מופת של אדריכלות עולמית במאה ה-18.

פרק 5[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר ירוסלביץ' נבסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם – אלכסנדר נבסקי

כשהיה בן 16 החלה הפלישה המונגולית-טטרית לרוסיה הצפון-מזרחית, שנתפשה על ידי בני זמנו כסוף העולם. אביו, יארוסלאב וסבולודוביץ', היה הראשון מבין הנסיכים הרוסים שהלך אל "האורדה" והראשון שקיבל תווית למלכותו הגדולה של ולדימיר מידיו של באטו חאן. אך הוא התנגד בעקשנות לניסיונות לחדור לארצות נובגורוד של אבירי הצלבנים במערב אירופה. אלכסנדר ירוסלביץ' המשיך במדיניות אביו. הוא זכה לתהילת כמפקד גדול בצעירותו, כשהביס את האבירים השוודים בקרב על הנייבה, וכך קיבל את הכינוי נבסקי. הוא הביס את הצלבנים הגרמנים בקרב על אגם פיפסי, המכונה "קרב הקרח".

הוא סירב בנחישות לברית עם האפיפיור - אולי הבין שעצמאותה האתנית והמדינית של רוסיה עומדת על כף המאזניים. הוא השפיל את הגאווה הנסיכותית והכיר בתלות ארצו באורדה, מכיוון שהיא הגנה במידה מסוימת על ארצות רוסיה ויצרה לפחות איזשהו מראה של יציבות. הישג זה של ענווה הוא שייתן לאחר מכן את הבסיס של הכנסייה הרוסית להאדיר את אלכסנדר נבסקי כקדוש. האדמות התלויות באורדה יישארו רוסיות ואורתודוקסיות. השאר יהיו חלק ממדינות מערב אירופה הקתולית ומהדוכסות הגדולה של ליטא. הבחירה הטקטית של אלכסנדר ירוסלאביץ' קבעו מראש את המשך ההיסטוריה של רוסיה.

פרק 6[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – איוואן הראשון, נסיך מוסקבה, דמיטרי דונסקוי

איוואן דנילוביץ' קאליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא המשיך במדיניות של אחיו הבכור יורי, אך השתמש בשיטות מתוחכמות יותר. על פי גרסה אחת, קאליטה ("ארנק") זכתה לכינוי על כך שניסה בכל דרך להעשיר את אוצר מוסקבה, בו הצליח מאוד. הוא השיג את העברת מרכזו של המטרופוליט מוולדימיר למוסקבה, שהפכה אותה לבירה הרוחנית של רוסיה. הוא הניח את היסוד של ההרכב האדריכלי של הקרמלין במוסקבה ובנה את הקתדרלות הראשונות מאבן לבנה וקירות עץ אלון. בזכות מאמציו נסיכות מוסקבה הביסה את טבר ובמהלך כל שלטונו של איוואן קאליטה, לא נערכה אף פשיטה אחת על אדמות מוסקבה. במהלך 40 שנות "השקט הגדול" הזה צמח דור חדש ברוסיה שייצא אל שדה קוליקובו.

דמיטרי איוואנוביץ' דונסקוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמיטרי הפך לדוכס הגדול בגיל 9: האפוטרופוס שלו היה המטרופוליט אלכסיי ממוסקבה. בשלב זה עברה אורדת הזהב תקופה של סערה וריקבון, אך הדוכסות הגדולה של ליטא התחזקה משמעותית. הנסיך הצעיר נלחם כדי לחזק את נסיכותו, לחם נגד ליטא והוביל את התנועה נגד האורדה בארצות רוסיה. תחתיו התחולל שלטונו הגדול במוסקבה והתחיל תהליך איחוד ארצות רוסיה ושחרורם מכוח אורדת הזהב. בעזרת הסמכות הרוחנית העיקרית של רוסיה, ההגמון סרגיוס רדונז', הצליח דמיטרי לראשונה לאחד את כוחותיהם של האדמות השונות ולהכניע את האורדה בקרב בשדה קוליקובו, בסמוך לדון, עבורו קיבל את הכינוי דון (דונסקוי).

פרק 7[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסילי הראשון דמיטרייביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – וסילי הראשון, נסיך מוסקבה

במהלך שלטונו של וסילי הוא התמודד נגד שני כוחות שביקשו לכבוש את ארצו: האורדה וליטא. במדיניותו המיומנת הוא הגן על עצמאות מוסקבה בתנאים אלה. המצב במדיניות החוץ השתנה לא פעם, הצלחותיו של הנסיך הוחלפו בכישלונות, אך השנים האחרונות למלכותו היו יחסית רגועות ומוסקבה הצליחה לחזק את הפוטנציאל הכלכלי שלה. תקופתו של וסילי הראשון הייתה בסימן העלייה הגבוהה ביותר של התרבות הרוסית העתיקה: בתקופתו נוצר הקאנון של האדריכלות, ציורי הכנסייה וציירי האייקונים הרוסיים.

וסילי השני ואסילייביץ' (האפל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – וסילי השני, נסיך מוסקבה

מרבית שלטונו לוותה במלחמה ארוכה בתקופה המאה העשירית בין שתי משפחות שבט הקאליטה. וסילי איבד את כסאו מספר פעמים, נלכד וסונוור, לכן קיבל את הכינוי "האפל". עם זאת, בסופו של דבר הוא הצליח לצאת מכל הסכסוך האזרחי כמנצח, לחזק את מדינת מוסקבה וכמעט לחסל את התלות באורדה. תחתיו קיבלה הכנסייה הרוסית עצמאות יחסית מן הפטריארכיה של קונסטנטינופול. אחרי נפילת האימפריה הביזנטית נותרה המדינה הרוסית המעצמה האורתודוקסית היחידה.

איוואן ואסילייביץ' (הגדול)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – איוואן השלישי

איוון השלישי השלים את תהליך איחוד הארצות הרוסיות בחסות נסיכות מוסקבה, וחיסל את התלות באורדה. רוסיה נכנסה לזירה הבינלאומית כמעצמה אירופית גדולה, הפכה ליורשת האימפריה הביזנטית והייתה לעמוד התווך של האורתודוקסיה. איוואן השלישי יזם את יצירת ספר החוקים הראשון - קוד החוקים הרוסי הראשון אחרי "האמת הרוסית". הוא בנה מחדש את הקרמלין במוסקבה עם חומות לבנות וקתדרלות אבן. סיפח את נובגורוד לנסיכות מוסקבה. כבש את אדמות פרם והפיץ את השפעתו עד להרי אורל. הנשר הדו-ראשי הפך לסמל המדינה של רוסיה והופיע תואר חדש - הדוכס הגדול של מוסקבה הפך לריבון רוסיה כולה.

פרק 8[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן ואסילייביץ' הרביעי (האיום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – איוואן הרביעי

השליט הרוסי הראשון, הנושא את התואר "צאר", איוואן הרביעי הרחיב משמעותית את גבולות המדינה, לאחר שסיפח את אדמות קאזאן וח'אנות אסטרחאן לרוסיה, כמו גם את מערב סיביר. תחתיו, כונס הזמסקי סובור הראשון, נוצר קוד חוקים חדש, בוצעו רפורמות בשירות הצבאי ובמערכת המשפט של הממשל הציבורי. הוא החל במלחמה על הגישה לים הבלטי, הביס את המסדר הליבוני וכבש חלק מהמדינות הבלטיות, אך מדינות אחרות בצפון אירופה טענו גם לאדמות הללו, ובסופו של דבר, המלחמה בלבון הסתיימה בתבוסה. כישלונות במדיניות החוץ עוררו שינוי בפוליטיקה הפנימית של איוואן הרביעי: הוא הציג את האופריצ'נינה, הביס את חמולות הנערים הישנות, הפך את כוחו האוטוקרטי של הצאר לעריצות גלויה ולקראת סוף שלטונו, המדינה ששגשגה והייתה חזקה בעבר, נפגעה משלטון הטרור והמלחמה והייתה על סף אסון. הריגתו של המלך את בנו הבכור איוואן שללה גם את עתידה של השושלת כולה.

פיודור יוהאנוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פיודור הראשון

הבכור מבניו שנשארו בחיים של איוואן האיום, היה ההפך הגמור מאביו: הוא היה מאוזן, טוב לב ואדוק מאוד. פיודור סלח על חטאי אביו כל חייו. הוא כמעט לא התערב בענייני המדינה, והפקיד אותם לגיסו - הבויאר בוריס גודונוב. פיודור מת בגיל צעיר ולא הותיר אחריו יורש. אחיו הצעיר, הצארביץ' דמיטרי, מת בנסיבות מעורפלות. שושלת רוריק נקטעה. בוריס גודונוב תפס את השלטון, לאחר שהבטיח כי הזמסקי סובור בחר בו להיות למלך. כעבור כמה שנים החלה סערה במדינה, שכמעט הרסה כליל את המדינה הרוסית.