הרחקות הנידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרחקות הנידה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ח
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א'.
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ה
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה קפ"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרחקות הנידה הן חלק מדיני טהרת המשפחה שבהלכות נידה, המגדירים את ההרחקות שאיש ואישה צריכים לנהוג בהם כל זמן שהאישה נידה. סיבת ההרחקות הם על מנת למנוע מצב של קרבה שיכול לגרום למשכב עם הנידה, דבר האסור מהתורה.

רק מקצת מהרחקות נאסרו מהתורה, אך חז"ל בתלמוד הוסיפו וגזרו איסורים נוספים שיכולים לגרום לקרבה ולהגיע למצב של קיום יחסי מין עם אשתו בזמן שהיא נידה. כמו כן בראשונים ובאחרונים הוסיפו אף הם הרחקות שונות.

עיקר ההרחקות, הם להרחיק את האיש והאישה זה מזה ממעשים שיש בהם חיבה או קרבה, או חשש נגיעה של אחד בשני, מחשש שמא הדבר יגרום להם להיכשל בתשמיש בזמן שהאישה נידה.

חיוב ההרחקות, הם כל זמן שהאישה טמאה בטומאת נידה, היינו משעה שראתה דם או אפילו כתם, ועד לאחר שתספור שבעה ימים נקיים שלא תראה בהם דם ותטבול במקווה. אך כל זמן שלא טבלה, אסורה בכל ההרחקות הנזכרות, אף שעבר זמן רב משעת ראייתה, כיון שאינה נטהרת מטומאתה עד שתספור ותטבול.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתורה נאסר במפורש רק קיום יחסי מין עם אישה בזמן נידתה: ”וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.” העונש לעובר על איסור זה (במזיד) הוא כרת: ”וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.” (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ח).

בתורה מבואר כי מלבד איסור ביאה בזמן שהאישה נידה, ישנה אף טומאה הנוצרת על ידי מגע בין הגבר לאישה הנידה אשר מטמאת את הגבר.

אך מהמילים ”לֹא תִקְרַב” למדו חז"ל שלא רק אסור לאיש ולאשתו לקיים יחסי אישות בזמן שהאישה נידה, אלא גם אסור לאיש לגעת "נגיעה של חיבה" באישה נידה. הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בגדר האיסור זה של חיבוק ונישוק לנידה, לדעת הרמב"ם האיסור הוא מהתורה וחייבים עליו מלקות[1], אך לדעת הרמב"ן איסור זה הוא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא[2].

סוגי ההרחקות ודיניהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לדעת ראשונים רבים מהתורה נאסרו רק קיום יחסי אישות עם אשה נידה, אך לדעת הרמב"ם אף חיבוק ונישוק נאסר מהתורה. מוסכם ששאר ההרחקות אסורות רק מדרבנן.

בתלמוד הוסיפו איסורים וסייגים נוספים על מנת להרחיק ולמנוע מצב של קרבה שיכולה לגרום לקיום יחסים האסורים מדאורייתא, איסורים אלו נקראים בפוסקים 'הרחקות הנידה'. חלק מהאיסורים הם רק על הבעל, וחלקם אף על האישה.

לפי ספר החינוך, על אף שחז"ל פירטו מהם ההרחקות הנדרשות, כל אדם צריך לראות בעצמו האם ישנם מצבים או מעשים מסוימים שגורמים לו לקרוב הדעת ולהרגל דבר, ובאם ישנם כאלו - עליו להימנע מהם, כדין שאר דיני הרחקות. אמנם אותם הרחקות שמנו חז"ל אין להקל בהם אף אם לדעתו אין הדבר גורם לו לקרבה, מאחר שהדבר נאסר באופן מוחלט על כולם[3].

נגיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שמירת נגיעה

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל יש שכתבו שנגיעה של חיבה כגון חיבוק ונישוק אסור מהתורה. בכל מקרה אסרו חכמים לגעת באשתו נידה אפילו באצבע קטנה, אפילו במגע שאינו לשם חיבה[4].

על בסיס איסור מסירה מיד ליד מחשש שתגרם נגיעה בטעות, יש מהאחרונים שהרחיבו חשש זה לעוד מקרים:

  • מגע בגדי בני הזוג זה בזה.
  • נשיקת תינוק או לשחק עימו בשעה שהוא מוחזק בידי הנידה[5].
  • הדלקת סיגריה מנר שבידיה.
  • קריאה משותפת בספר אחד[6].

מסירה מיד ליד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור מסירה מיד ליד נזכר לראשונה בשמם של תלמידי רש"י כדוגמת רבי שמעיה ורבי שמחה מוויטרי, שהעידו שכך היה מנהגו של רש"י שלא מסר מפתח מידו ליד אשתו. בראשונים האריכו לבאר מהו המקור התלמודי לאסור זה. בראשונים נחלקו על איסור זה ולדעתם יש לאסור רק מסירת כוס יין - הדבר הגורם חיבה.

להלכה נפסק האיסור בשולחן ערוך:

ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה

בטעם איסור מסירה, כתב השולחן ערוך שהוא משום חשש שמא יבוא לגעת בטעות זה בזה. אמנם לדעת הרשב"א[7] שכתבו שהוא מטעם 'הרגל דבר' - שמא הדבר יגרום לחיבה ולביאה אסורה בזמן נידותה.

בספרי ההלכה נדונה השאלה כאשר בני הזוג אסורים ונמצאים במקום ציבורי - האם ניתן להקל בכך ולמסור מיד ליד. יש שהקלו בזה, מפני שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הראשונים הסוברים שאין איסור בהושטה[8][9]. ויש שהחמירו אף במקום בושה ואי נעימות[10].

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש שכתבו שאף בחפץ ארוך יש להחמיר[11]. ויש שהקלו[12].
  • אף אם מוסר את החפץ בשינוי כגון ביד שמאל אסור[13].
  • יש שכתבו להתיר להושיט תינוק שיוצא מעצמו מחיקה ונמשך לאביו[14]. אך בתינוק קטן אסור. ומטעם זה כתבו האחרונים שיש לאסור לאיש ואישה להיות קוואטר בברית מילה בזמן שהאישה נידה[15].

אכילה על שולחן אחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הרחקה זו נכתב בתלמוד לעניין הרחקת זב וזבה בזמן אכילתם:

לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים נחלקו מהם המקרים הכלולים באיסור אכילה על שולחן אחד:

  • לדעת הרמב"ם איסור זה הוא רק כאשר בני הזוג אוכלים מתוך קערה אחת[16].
  • לדעת הרא"ש האיסור הוא אף כאשר אוכלים על שולחן אחד, אך רק בזמן התלמוד, שהדרך שלכל אדם ישנו שולחן בנפרד, במקרה כזה כאשר יושבים שני בני הזוג יחדיו גורם הדבר לחיבה ולחשש שהדבר יגרום לביאה אסורה, אך בשולחנות של ימינו לא נאסר לאכול יחד.
  • ראשונים אחרים סבורים שאיסור אכילה על שולחן אחד הוא גם בשלחנות גדולים הנוהגים בזמנינו.

חז"ל התירו אכילה משותפת על שולחן אחד כאשר נעשה היכר בזמן אכילתם, שיזכיר להם שהם אסורים בביאה, בפוסקים נמנו אפשריות שונות של היכר:

  • להניח ביניהם חפץ שאין דרכו להיות מונח שם בדרך כלל. בדינים אלו ישנם פרטים שונים כגון זהות החפץ, מקומו וגובהו, וכן האם על שני בני הזוג להכיר בשינוי או שדי באחד מהם.
  • אפשרות נוספת היא שאחד מבני הזוג יפרוש מפה מתחת לצלחתו.
  • אכילה בחברת אנשים - בראשונים נחלקו האם אף במקרה שאיש ואישה אוכלים בשולחן עליו מסובים אנשים נוספים מחייב היכר או לא. לדעת הרשב"א תמיד נצרך היכר, לדעת הרא"ה יש להקל כאשר אותם אנשים יושבים ביניהם. ויש שכתבו להקל אף במקרה שאינם יושבים ביניהם.

קערה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איסור אכילה בשולחן אחד, ישנו איסור נוסף לאכול מקערה או צלחת אחת, אף כאשר אינם יושבים ואוכלים בשולחן אחד, או אפילו במקרה שהותר להם לאכול על שולחן אחד כגון שעשו היכר או בחברת אנשים.

איסור אכילה מקערה אחת הוא למנוע מצב של 'הרגל דבר' שיבואו לידי איסור. איסור זה הוא הן על הבעל והן על האישה.

בפוסקים כתבו מספר אופני היתר לאכול מקערה אחת:

  • אם לוקחים מהקערה ומניחים לפניהם בצלחת, מותר.
  • דברים גדולים, כגון פרוסת לחם, מותר לאכול מאותה קערה.
  • מותרים שניהם לקחת מאותו ממרח, ולא נחשב קערה אחת.

שיירי מאכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נוסף הנזכר בפוסקים, הא איסור אכילה ממאכל ששיירה אשתו הנידה. איסור זה הוא רק על הבעל, אך לאישה מותר לאכול משייריה בעלה.

בפוסקים כתבו כמה אופנים שבהם מותר לאכול משייריה, מאחר שבמקרים אלו אין חשש חיבה והרגל דבר:

  • אם היה לפניה כמה חתיכות גדולות, ואכלה רק אחת מהם, רק אותה שאכלה נחשבת שייריה.
  • מאכל שמיועד לאנשים רבים כגון ככר לחם, אף אם לקחה ממנו, אין השאר נחשב כשייריה.
  • טעימה אינה נחשבת לאסור את שאר התבשיל כדין שיריים.
  • כאשר אוכל את מה ששיירה שלא בפניה מותר, ויכול אף לבקש ממנה שתצא מהחדר.
  • אם העביר את המאכל והמשקה אל כלי אחר מותר, אפילו אם לאחר מכן החזירו לכלי הראשון שהונח בו.
  • כאשר הבעל אינו יודע שאכלה מאותו מאכל, אין האישה צריכה להודיעו.
  • במקרה שאדם אחר אכל מהמאכל אחריה, מותר לבעל לאוכלו לאחר מכן.

שלוש מלאכות שאישה עושה לבעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נאמר שאף אישה שיש לה שפחות רבות, ישנם שלוש מלאכות שהיא חייבת לעשות בעצמה לבעלה: "הצעת המיטה מזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו", משום שמלאכות אלו נועדו להגביר את החיבה שבין בני הזוג[17]. אמנם במקרה והאישה נידה ישנו איסור לעשות אף פעולות אלו:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה

מזיגת הכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור על האישה בזמן נידתה למזוג כוס לבעלה כוס, מאחר שהדבר יכול לגרום להרגל דבר, איסור זה הוא אף על הבעל למזוג לאשתו בזמן נידתה.

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרטי דיני איסור מזגית הכוס רבו הפרטים והמחלוקות. להלן הובאו עיקרי השיטות שנאמרו להלכה.

להלכה נקטו רבים מהפוסקים שאיסור מזיגת הכוס נאמר לא רק על יין אלא הוא הדין על כל שאר המשקים מלבד מים, וכל כל המאכלים.

אסור לאישה נידה למזוג לבעלה בכוס שמונחת לפניו, או להגיש לו כוס שנמזגה זה מכבר[18]. אמנם מותרת למלאות כוסו כשאינה לפניו ובלבד שלא תגיש לו.

גם בהרחקה זו ישנם מקרים בהם הותרה מזיגת הכוס:

  • כאשר הדבר מיועד לאנשים נוספים, ולא לבעל בלבד.
  • כאשר נעשה הדבר שלא בפניו - מותר.
  • כאשר נעשה שינוי או היכר:
    • ביד שמאל - בתלמוד הוזכר שאשתו של שמואל הגישה לו כוס יין ביד שמאל.
    • להניח במקום רחוק - כאשר אינה מניחה את המשקה או המאכל סמוך אליו במקום הרגיל, מותר.
שילוח כוס יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איסור מזיגת הכוס, ישנו איסור נוסף על הבעל לשלוח לאשתו כוס יין, אפילו הוא כוס של מצווה כגון של קידוש וכדומה. בהרחקה זו לא מועיל שינוי בהגשה, ואפילו שלא בפניה כל זמן שיודעת שנשלח מבעלה. אמנם יכול להניח הכוס ותיקח בעצמה. כאמור איסור זה הוא רק על הבעל, אך האישה מותרת לשלוח לאיש כוס יין.

הצעת המיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאסר על האישה או על הבעל להציע את המיטה לבן הזוג, מאחר שהדבר יכול גרום ל'הרגל דבר' היינו לגרור לתשמיש, שאסור עליהם בזמן נידותה.

מקרים בהן אין איסור זה:

  • שלא בפניו - מותר להציע את המיטה כאשר אין הבעל או האישה רואים, אף אם לאחר מכן ידעו שהדבר נעשה על ידם.
  • פעולות שיש בהן טורח - רק פעולות שהן של חיבה נאסרו, אך פעולות שיש בהם טורח כגון בהזזת המיטה או סידור המזרן, מותר.

רחיצת פניו ידיו ורגליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאסר על האיש או האישה לרחוץ את פניו ידיו ורגליו של הבן זוג, בראשונים מבואר שאיסור זה כולל שפיכת מים על ידיו ורגליו או להביא לפניו כלי עם מים לצורך רחיצה, שהרי נגיעה אסורה אף ללא רחיצה.

שכיבה וישיבה על מיטתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאסר על האיש לשכב או לשבת על מיטתה אפילו שאין אשתו רואה.

אמנם לאישה אסור לשכב על מיטתו רק בפני בעלה, אך לשבת על מיטתו מותר אפילו בפניו.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור זה לא נזכר בתלמוד, אך בראשונים למדו כן מק"ו מאיסור הצעת המיטה שגורם הרהור, וודאי שישיבה או שכיבה על מיטת האישה יגרום הרהור.

שכיבה על מיטה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הסתפקו מהו לישן איש ואישה על בזמן נידותה על מיטה אחת. למסקנת הסוגיה הדבר אסור אפילו שניהם לבושים בבגדיהם.

בזמן שהאישה אינה במיטתה מותר לאיש לשכב על מיטתו אף כשהיא מחוברת למיטתה.

לדעת הרמ"א שכשם שאסור לישן במיטה אחת, כמו כן נאסר לישון כשהמיטות נוגעות זו בזו. לא נתבאר בפוסקים האם יש מרחק מסוים שצריך להפריד, ומעיקר הדין נראה שדי בכך שהמיטות אינן נוגעות[19]. ויש שכתבו שיש צורך להרחיק כמרחק הושטת יד[20]. בתקנה שנעשתה בעיר לבוב תיקנו שהמרחק בין המיטות יהיה לפחות אמה (60 ס"מ).[דרוש מקור]

המנהג היום הוא שלכל אחד מבני הזוג מיטה משלו (מיטה יהודית), כך שניתן להרחיקן כשהאישה נידה.

איסורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שישנו איסור ייחוד עם כל העריות, מכל מקום באשתו נידה דרשו בתלמוד להתיר ייחוד:

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות

בטעם הדבר שלא נאסר ייחוד בנידה מהתורה, אף שהיא אסורה לו כעת בביאה, כתבו התוספות, שלא נאסר ייחוד אלא רק בערווה שאסורה לו לעולם ואין היתר לאיסורה, אבל בנידה מאחר שהיא תהיה מותרת לו לאחר זמן אינה אסורה בייחוד.

על אף שמדאורייתא לא נאסר ייחוד, תהו הראשונים מדוע חז"ל לא מצאו לנכון לאסור ייחוד כשם שאסרו את שאר ההרחקות. יש שכתבו שחז"ל העדיפו לא לאסור יחוד של איש עם אשתו, ובמקום זאת העדיפו לתקן ולחייב 'דיני הרחקות', דבר שיזכיר להם כל העת שהם אסורים בביאה.

אמנם מבואר בבגמרא, שכל ההיתר להתייחד עם אשתו כשהיא נידה, הוא רק במקרה שכבר קיימו יחסי אישות פעם אחת, אבל במקרה שעדיין לא בעל אותה כלל, אסורים בייחוד מאחר שיצרו תוקפו.

הסתכלות ושמיעת קול[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהראשונים אוסרים להסתכל באיברים מוצנעים שבגוף האישה שבדרך כלל מכוסים בבגדים, בשעה שהיא נידה. אמנם באבריה המגולים מותר, על אף שנהנה בראייתה[21]. יש אחרונים שסוברים שההגדרה של מקומות המכוסים היא כמו בדיני צניעות הכלליים, ולכן האישה צריכה להתלבש בביתה בעת שהיא נידה כמו שהיא מתלבשת ברשות הרבים, כולל כיסוי השיער[22]. ויש אחרונים שסוברים שרק איברים שהיא רגילה לכסות בביתה בימי טהרתה אסורים בהסתכלות, אבל איברים שהיא רגילה לגלות בעת שהיא בביתה בימי טהרתה - מותר לה לגלות גם כשהיא נידה, ולכן אינה צריכה לכסות שיערה וכדומה, כל אישה כפי הרגלה[23][24].

יש מהאחרונים שכתבו שאין לשמוע קול זמר של אשתו בזמן שהיא נידה[25]. ויש מקילים, כי האדם רגיל בזמר אשתו, ואין זה בכלל מקומות המכוסים[26][27].

לבישת בגדים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים כתבו להוכיח מהתלמוד שבזמנם נהגו שאישה נידה תלבש בגדים שיהיו מיוחדים רק לימי נידותה, על מנת שהבעל יזכור כל העת שהיא נידה ואסורה בביאה. לדעת הט"ז די בלבישת בגד אחד שמיוחד לימי נידותה[28].

כיום רבים אינם נוהגים לייחד בגדים לימי נידות, וכתבו בפוסקים שיש להם על מה לסמוך[29].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א'.
  2. ^ השגות על ספר המצוות, מצווה שנג.
  3. ^ ספר החינוך, מצווה קפ"ח.
  4. ^ שולחן ערוך יורה דעה קצה – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  5. ^ דרכי תשובה.
  6. ^ מראה כהן ה יג.
  7. ^ תורת הבית הקצר.
  8. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה פרק ה
  9. ^ הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה טהרת המשפחה ג,ז
  10. ^ הרב עובדיה יוסף, טהרת הבית ב,צא הערה 8
  11. ^ ש"ך קצה ג.
  12. ^ הרב אליעזר וולדינברג, צי"א יב,נח
  13. ^ ב"ח.
  14. ^ שו"ת התשב"ץ, מובא בפתחי תשובה קצ"ה ג, בתשב"ץ הזכיר בדבריו שטעם ההיתר הוא משום ש'החי נושא את עצמו', ובאחרונים האריכו בביאור כוונתו.
  15. ^ מראה כהן ה ח.
  16. ^ יש שכתבו שבמקרה זה לא מועיל לעשות הכיר ושינוי, עיין ספר סדרי טהרה.
  17. ^ כתובות סא א – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  18. ^ אמנם יש מהראשונים שנקטו שכל האיסור הוא האישה היא זו שמזגה את הכוס, וכעת מוסרת לו אותה, אך אין איסור במזיגת הכוס או בהגשת הכוס לחוד.
  19. ^ הרב עובדיה יוסף, חלק ב עמוד קנד
  20. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה ה,ז
  21. ^ על פי התלמוד במסכת תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'.
  22. ^ הרב ניסים קרליץ, חוט שני קצה, ט
  23. ^ הרב משה פיינשטיין, אג”מ יו”ד ב, עה
  24. ^ ג – הסתכלות ושירה – פניני הלכה
  25. ^ שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב עה.
  26. ^ פרדס רימונים, סימן קצה, משב"ז סוף אות ח. וכן פסק הרב עובדיה יוסף בספרו טהרת הבית
  27. ^ הרב אברהם שיף, תועפות רא"ם סימן כו אות קל
  28. ^ ט"ז שולחן ערוך יורה דעה א כב.
  29. ^ ראו שיעורי טהרה, רבי מרדכי גרוס, פרק ז, עמ' קפח