כתם (נידה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכות נידה כתם הוא מראה של דם שאישה מצאה על אחד מבגדיה או מצעיה, אך לא נתלוותה אליו הרגשת יציאת דם.

מדין התורה, דם שהופך את האישה לנידה ולאסורה על בעלה, הוא רק דם היוצא מן הרחם בליווי הרגשה אופיינית. דם שהופיע ללא הרגשה זו, אינו אוסר את האישה.

חז"ל תיקנו כי בגד שנמצא עליו כתם שניתן לחשוש שהגיע מרחם האישה מטמא את האשה לבעלה, ועליה לשבת שבעה נקיים כדין כל אשה שהגיע ווסתה[1]. הטעם לכך הוא שחכמים השוו את דין האשה לדין החפץ עליו נמצא הדם, שכמו שהוא טמא כך גם האשה טמאה[2]. ולכן, במקרה בו החפץ עשוי באופן שאיננו מקבל טומאה, או בצבע שלא ניכר עליו דם - גם האשה טהורה.

תקנת כתמים נתקנה מעיקרה כתקנה קלה, וכל שיש אפשרות סבירה, אף אם היא נמוכה, לכך שמקור הדם איננו מרחמה של האשה - האשה לא נטמאת[3]. לכן למעשה ישנן הקלות רבות בדיני הכתמים, ובסופו של דבר רק מעט מאוד כתמים אכן יטמאו את האישה.

גודל הכתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת רבי חנינא בן אנטיגנס[4] היא שכאשר הכתם עד גודל גריס (19 מ"מ), יכולה לתלות שמקורו בכינה שנמעכה על הבגד. וכך נפסק להלכה[5].

בימינו, שלא מצויות כינים, ונוסף על כך הכינים אינן בגודל בו דיברו חכמים, יש אומרים שאין לתלות בכינה כתם שגדול מ-5 מ"מ[6]. אולם החתם סופר[7] מסביר שהואיל ותקנת כתמים נועדה כדי שלא לחלק בין נידה לטהרות, וכיום נמשכת רק משום שתקנה זו נאסרה במנין, יש להשאיר את התקנה לפי גודל ושכיחות הכינים שהייתה בזמן התקנה. דהיינו, תקנת כתמים איננה חלה מעיקרה על כתם הקטן מגודל גריס. וכך פסקו רוב האחרונים ורוב הרבנים בני זמננו[8].

מתי נחשב כתם טמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתם ייחשב כטמא רק אם יימצאו בו מספר תנאים:

  • הוא נמצא על דבר שמקבל טומאה. כלומר, בגד העשוי מבד. אם נמצא על מגן תחתון[9] או תחבושת היגיינית או מושב של אסלה מפלסטיק או על האדמה או על בגד ניילון העשוי מיריעה אחת - לא יחשב ככתם טמא.
  • הוא נמצא על בגד לבן. (לפי הרבה פוסקים גם קרוב ללבן כגון בז') אם ימצא כתם על בגד צבעוני, אין הוא טמא. אם ימצא כתם על בגד שחלקו לבן, יחשבו רק חלקי הכתם שהופיעו על החלק הלבן, ורק אם יש בהם גודל מינימלי- יהיה הכתם טמא.
  • גודלו לפחות כגודל גריס. כלומר, אם נהפוך את הכתם לצורת עיגול, יצא עיגול בקוטר 19 מ"מ לפחות.
  • הוא נמצא במקום בבגד שיש סבירות שהגיע אל מתחת לפתח הנרתיק של האישה.
  • אין לאישה פצעים חיצוניים או חתיכות צבע דבוקות לגוף שהיו יכולים לגרום לכתם. אם יש סיבה אחרת שהייתה יכולה לגרום להופעת הכתם תולים את הכתם בסיבה זו והאישה לא תטמא.
  • צבעו של הכתם הוא מן הצבעים המוגדרים בהלכה כטמאים (ישנם רבנים המקבלים הדרכה מדור לדור אילו צבעים נחשבים טמאים).[10]

בחישוב גודלו של הכתם סופרים רק טיפות המחוברות אחת אל השנייה. אולם, אם הכתם נמצא על גוף האישה ולא על בגדיה, סופרים גם את הטיפות שאינן מחוברות.

כתם שנמצא על עד בדיקה- בד לבן שהאישה החדירה לנרתיק כדי לבדוק את נקיונו, לא יחשב ככתם אלא כדם ממש (ולכן אף טיפה קטנה תטמא), מפני שיש חשש שמא הרגישה הרגשה של יציאה דם בעת שהחדירה את הבד לנרתיק, והרגשת החדירה טשטשה את הרגשת יציאת הדם. מפני כך, נוהגות הנשים שלא לבדוק בדיקה פנימית של הנרתיק אלא אם הם מחויבות בכך.

כאשר נמצא כתם על הנייר בו ניקתה את עצמה לאחר הטלת שתן הסתפקו הפוסקים האם דינו ככתם או כדם ממש, שהרגשת הטלת השתן טשטשה את הרגשתו. לכן מוצע כי האישה לא תעיין בנייר בו ניקתה את עצמה, אלא תשליכו לאסלה מיד.

דינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אישה מוצאת בבגדיה או על גופה כתם טמא (לעיתים יש לשאול שאלת חכם כדי לוודא את טומאתו) דינה כנידה והיא צריכה להיטהר. אולם, ישנם כמה פרטי דינים באשה המוצאת כתם, הקלים יותר מאשה שראתה דם בוודאי.

במקרה של אשה הרואה כתמים פעמים רבות יש לעשות שאלת חכם, שיבחן את הכתם ויפסוק בו להיתר או לאיסור.

נפסק להלכה כי "כתמים אין בהם משום וסת". כלומר, אישה שנאסרה מחמת שראתה כתם, אינה צריכה לחשב יום זה כיום וסת ולהתחייב בפרישה סמוך לווסת בחודש שלאחר מכן. לעומת זאת, אישה הרואה כתמים באופן קבוע לפני הגעת המחזור יכולה להפוך על ידי כך לבעלת "וסת קבוע". 

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך היא דעת רוב הראשונים, וכך פסק השו"ע (יו"ד קצ, א). אולם לדעת הרמב"ם סופרת שישה ימים כדין תקנת רבי.
  2. ^ חוות דעת, סימן קצ סעיף קטן ח; שו"ת חת"ס ב, קנ.
  3. ^ משנה נידה דף נח עמוד ב, שו"ע יו"ד קצ, יח.
  4. ^ בבלי נידה דף נח עמוד ב.
  5. ^ שו"ע יו"ד קצ, ה.
  6. ^ יראים סימן כו; רב פעלים א, יו"ד לו.
  7. ^ שו"ת חתם סופר ב, קנ.
  8. ^ בשיעורי שבט הלוי סימן קצ כתב שככה משמע ברוב האחרונים. וכך פסק הרב אליהו בדרכי טהרה.
  9. ^ לדעת רוב הפוסקים, ויש אומרים שמגן תחתון וכן תחבושת הגיינית הם כלי קיבול, שהרי מטרתם לספוג דם ולכן מקבלים טומאה
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ט, עמוד א' עד דף כ.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.