שמירת נגיעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמירת נגיעה הוא מונח פופולרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור, המכונה גם בשם איסור נגיעה, הקיים בהלכה היהודית על מגע תאוותני[1] בין גבר ואישה האסורה עליו באיסור עריות.

על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עקב תופעת החילון שגררה את הצורך להסביר לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההלכה האוסרת מגע הבא לבטא חיבה או קרבה בין גבר ואישה. בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ"שומר נגיעה", במשקל "שומר שבת" ו"שומר כשרות".

איסורי הערווה השכיחים הם 'איסור אשת איש' - אישה נשואה אסורה לכל הגברים שאינם בעלה, 'איסור נגיעה באשה נידה' - אישה יהודייה שנטמאה בדימום מהרחם (כגון במחזור החודשי) וטרם נטהרה ממנו באמצעות טבילה, וכן איסור נגיעה באישה גויה - שאסורה בנגיעה לכל גבר יהודי בגזירת חכמים.

סוגי מגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגע האסור הוא מגע הנעשה 'דרך תאווה' שיש בו 'הנאה בקירוב בשר'. מגע שכזה עשוי להיות לדוגמה חיבוק, נישוק, ולדעת רבים גם החזקת ידיים. כאשר מדובר במגע בעריות שהינן קרובות משפחה מדרגה ראשונה, לכל הדעות אין בזה איסור תורה, אולם כתב על כך הרמב"ם:

המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל - הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו

הפוסקים נחלקו במצבים גבוליים שבהם המגע מביע קרבה אך לא תאווה, כגון לחיצת יד או נשיקה של נימוס. יש המרחיבים את איסור התורה לכל מגע שמביע חיבה כלשהי[2], ויש המצמצמים את האיסור רק למגע שמביע חיבה עמוקה של תאווה[3].

על אף שאין איסור הלכתי במגע חסר אוריינטציה מינית, כגון התחככות נוסעים בעת נסיעה בתחבורה ציבורית בעומס, יש המקפידים להימנע גם ממגע כזה (חלק מהציבור החרדי) עקב חשש ממדרון חלקלק, דוגמה לכך ניתן לראות במתכונת הנסיעה ב'קווי מהדרין'.

לגבי לחיצת יד בין גבר לאישה, נחלקו הפוסקים בשאלה האם כשהיד כבר הושטה ללחיצה אסור לקבלה מחמת חשש תאווה, או שיש לקבלה בשביל למנוע עלבון. היו שהציעו להימנע מהלחיצה אך בד בבד להסביר לצד השני בנימוס את הסיבה ואת חשיבות שמירת ההלכה, וכך לא להקל בחומרת איסור הנגיעה ואף לא בחומרת איסור הלבנת פנים.

האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם וראשונים רבים[4], מקורו של איסור זה הוא בפסוק המובא בספר ויקרא (יח, ו): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'". מכאן שמגע של תאווה אסור בין אלו שיש איסור ערוה בביאתם, אולם לשיטת הרמב"ם האיסור חל גם כשהביאה אסורה באיסור אחר, מדאורייתא או מדרבנן. מקרים יוצאי דופן שאין בהם איסור נגיעה לשיטת הרמב"ם הם בין אם לבנה ובין אב לבתו, אבל בין אחים גדולים או בין בני דודים, קיים איסור נגיעה של תאווה[5].

הרמב"ן חלק על הרמב"ם וסובר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום יחסים מיניים ממש, ולכן איסור נגיעה אינו כלול בו, אלא הוא איסור מדברי חכמים שהפסוק מהווה לו אסמכתא[6]. לפי פירוש זה האיסור נועד למנוע את הביאה האסורה.

פנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מקרובות ומאשת איש, מעיקר הדין, אישה פנויה טהורה מטומאת נידה, אינה ערוה על גבר. ולפיכך מגע תאוותני בין השניים אינו אסור כשלעצמו, אלא רק מכוח תוצאותיו האפשריות, כגון הרהורי עבירה וקרי לילה[7]. אף על פי כן, ישנן בהלכה שיטות (ראב"ד ורמב"ן) לעניין איסור יחוד. הריב"ש[8] פוסק: "ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה" וכך הביאו גם הבית יוסף והרמ"א. לפי דבריהם פנויה שאינה נידה אסורה בייחוד, וקל וחומר בתשמיש.

עם זאת, בימינו כמעט כל הנשים הפנויות הבוגרות אינן טובלות ונחשבות לנידות, והיות ויחסי אישות עם נידה אסורים גם כן באיסור כרת, ישנו איסור קריבה ונגיעה גם כלפי פנויה שהיא נידה. מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום, מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא צורך טכני, כאשר אין צורך שכזה פוחתת המוטיבציה להיטהר, ולכן הפסיקו הנשים לטבול. ובנוסף לכך בדורו של הריב"ש לפני כ-700 שנה ראו החכמים שיש צורך לתקן שנשים פנויות לא יטבלו, כדי שלא יחשבו שלאחר הטבילה אין איסור של תשמיש עימן, או שיחשבו שמפני שהאיסור קל יותר, יקלו בו ראש[9].

מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קריבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מבעלה). עם זאת, ישנן היוצאות מכלל זה, ובהן נשים פנויות הטובלות (כגון על מנת לעלות להר הבית), או כלות הטובלות לקראת חתונתן.

ברוח זו הנחה הרב הראשי לישראל, יונה מצגר את רבני הערים להקפיד על תקנת הראשונים ולמנוע מפנויות לטבול במקווה[10], אך בעקבות עתירה של מרכז צדק לנשים לבג"ץ נקבע שאסור לבלניות לשאול נשים טובלות על רווקותן[11].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל וונדי, נגיעה אישית - שמירת נגיעה בהלכה ובמחשבה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א'
  2. ^ שדי חמד מערכת חתן וכלה יב, אגרות משה חלק אבן העזר ד, סימן לב סעיף ט.
  3. ^ עזר מקודש אבן העזר סימן כ סעיף קטן א. הרב שלמה קרליבך, לדוד צבי עמ' 218, שו"ת בני בנים חלק א סימן לז.
  4. ^ ספר החינוך מצווה קפ"ח, סמ"ג לאו קכ"ו, המאירי על מסכת סנהדרין דף סו עמוד ב, ריטב"א על מסכת שבת דף יג עמוד ב, ועוד רבים.
  5. ^ "שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו" - (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א ו')
  6. ^ וכן סובר האבן עזרא בפירושו על הפסוק, ומביא ראיה מהפסוק "ואקרב אל הנביאה".
  7. ^ כפי שדורשת הגמרא (עבודה זרה כ:): "שלא תהרהר ביום ותבא לידי טומאה בלילה", וראו גם בתשובת הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר סימן ס'.
  8. ^ שו"ת הריב"ש, סימן תכה
  9. ^ שו"ת הריב"ש תכ"ה וראה עוד מקורות בספר טהרת הבית של הרב עובדיה יוסף זצ"ל עמ' לד-לה
  10. ^ אבישי בן חיים, הרבנות הראשית: אסור לפנויות לטבול במקווה, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2008
  11. ^ נטעאל בנדל, ‏בג"ץ פסק: אסור לבלניות לשאול את הנשים הטובלות על רווקותן, באתר כיפה, כ"ט אייר תשע"ג, 9 במאי 2013

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.