התענית הגדולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התענית הגדולה, או הצום הגדול,יוונית: Μεγάλη Τεσσαρακοστή או Μεγάλη Νηστεία, המשמעות בהתאמה היא "40 הימים הגדולים" או "הצום הגדול") היא תקופת הצום בעלת החשיבות הרבה ביותר בשנה הליטורגית של הנצרות האורתודוקסית (כולל בפולחן הביזנטי והנצרות האורתודוקסית המערבית), הפולחן הביזנטי של הכנסייה הלוטרנית וכנסיות קתוליות מזרחיות, המכינה את הנוצרים לחג המשמעותי ביותר של השנה הליטורגית, הפסחא.[1]

במובנים רבים התענית הגדולה דומה לתענית של הנצרות המערבית. ישנם מספר הבדלים בחישוב משך התענית (מלבד חישוב תאריך הפסחא) וכיצד מציינים אותה, גם ליטורגית בפולחן הציבורי של הכנסייה וגם אישית.

הבדל אחד בין הנצרות המזרחית לנצרות המערבית הוא חישוב תאריך הפסחא. ברוב השנים, הפסחא המזרחית מתרחשת אחרי הפסחא המערבית, ולפעמים הפער בינן יכול להיות אפילו חמישה שבועות, ולפעמים שני התאריכים חופפים. כמו התענית המערבית, התענית הגדולה נמשכת ארבעים יום, אך בניגוד למערבית, ימי ראשון נכללים בספירה.

התענית הגדולה מתחילה רשמית ביום שני הנקי, שבעה שבועות לפני פסחא (יום רביעי של האפר לא מצוין בנצרות המזרחית) ונמשכת 40 ימים רצופים, ומסתיימת עם ליטורגיה מקודשת ביום שישי של השבוע השישי. היום הבא נקרא שבת לזרוס, היום לפני יום ראשון של הדקלים (כך, שאם תאריכי הפסחא חופפים, יום שני הנקי מתקיים יומיים לפני יום רביעי של האפר).

הצום נמשך לאורך השבוע הבא, הנודע כשבוע הפסיון או השבוע הקדוש, ולא מסתיים עד אחרי תפילת הפסחא בשעות הבוקר המוקדמות של הפסחא.

תכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה של התענית הגדולה היא להכין את המאמינים, לא רק לזכור, אלא גם להיכנס לפסיון ותחייתו של ישו. מכלול החיים בפולחן הביזנטי סובב סביב התחייה.[2] הכוונה של התענית הגדולה היא להיות סוג של "מפעל" היכן שאופיו של המאמין מורם ומחוזק רוחנית, היכן שהחיים שלו מוקדשים לעקרונות ורעיונות של הבשורות, היכן שהצום והתפילות מגיעים לשיא בהבנה עמוקה של החיים, היכן שאדישות וחוסר רצון הופכים לפעולות נמרצות של אמונה ומעשים טובים.

התענית היא אינה רק בשביל התענית עצמה, כמו שלא צמים רק בשביל הצום עצמו. להפך, אלו הם אמצעים שבעזרתם ובאמצעותם מכין עצמו המאמין כדי להגיע, לקבל ולהשיג את קריאתו של מושיעו. לכן חשיבותה של התענית הגדולה מוערכת מאוד, לא רק בידי הנזירים, שאם הזמן האריכו את זמן הצום עוד ועוד, אבל גם בידי האנשים הפשוטים שאינם אנשי דת. כללי התענית האורתודוקסית הם כללי הנזירות. כללים אלו קיימים לא כחוק פרושי "משאות כבדים מסבל", לוקאס 46:11, אלא כאידיאל לשאוף אליו. לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי לטיהור הלב, להארת הנפש, לשחרור הנפש והגוף מחטא, והשלמות הרוחנית שהוכתרה בזכות האהבה לאלוהים ולאדם.

בפולחן הביזנטי, הסיגוף הוא לא בלעדי רק לדתיים "המקצועיים" אלא גם לכל מי שאינו איש דת, לפי כוחו. ככזו, התענית הגדולה היא מוסד מקודש של הכנסייה שנועד לשרת את המאמין בהשתתפותו כשותף בגופו המיסטי של ישו. היא מספקת אפשרות שנתית לכל אדם לבחינה עצמית ושיפור רמת האמונה והמוסר בחייו הנוצרים. הכוונה העמוקה של המאמין במהלך התענית הגדולה מקופלת במילותיו של פאולוס: כִּי־שֹׁכֵחַ אֲנִי אֶת־אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְאֶשְׁתַּטֵּחַ אֶל־אֲשֶׁר לְפָנָי׃ וְאֶל־הַמַּטָּרָה אֶרְדֹּף אֶת־שְׂכַר הַנִּצָּחוֹן אֲשֶׁר הוּא בַּקְּרִיאָה שֶׁל־מַעְלָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ׃(האיגרת אל הפיליפים, 14-13:3).

באמצעות הקדשת זמן רב יותר מן הרגיל לתפילה והגות בכתבי הקודש והמסורת הקדושה של הכנסייה, המאמין בישו באמצעות חסדו של אלוהים נהיה יותר נעלה. היחס כלפי התקופה הזו הוא מאוד חיובי, זו לא כל כך תקופה של חרטה, כפי שנהוג לחשוב בנצרות המערבית, אלא זה יותר ניסיון לשוב למצב האמיתי שלנו כפי שהוא היה אצל אדם וחווה לפני הנפילה - לחיות חיים טהורים.

קיום מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעת עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום מצוות התענית הגדולה מאופיינות בצום והתנזרות ממזונות מסוימים, העצמת תפילה פרטית וציבורית, בחינה עצמית, וידוי, שיפור אישי, חרטה ופיצוי על חטאים שבוצעו, ונתינת צדקה.

המזונות מהם מתנזרים הם בשר, דגים, ביצים ומוצרי חלב, יין ושמן. לפי כמה מהמסורות מתנזרים רק משמן זית, באחרות כל מכל שמן העשוי מירקות.[3] בעוד שיין ושמן מותרים בשבתות, ימי ראשון וימי חג מעטים, ודגים מותרים ביום ראשון של הדקלים כמו גם בחג הבשורה אם הוא מתרחש לפני יום ראשון של הדקלים, ביצי דגים מותרים בשבת לזרוס, בשר ומוצרי חלב אסורים לחלוטין עד שהצום נשבר בפסחא.[4]

נוצרים צפויים להקדיש תשומת לב רבה יותר להגדלת התפילה הפרטית שלהם. על פי התאולוגיה הפולחנית הביזנטית, כאשר גדלה הסגפנות, יש להגדיל גם את התפילה. אבות הכנסייה התייחסו לצום בלי תפילה כ"צום השדים", משום שהשדים אינם אוכלים בשל אופיים הלא-גשמי, אך הם גם אינם מתפללים.

קיום מצוות ליטורגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התענית הגדולה מיוחדת בכך, שליטורגית, השבועות לא נערכים מיום ראשון ליום ראשון, אלא במקום זאת מתחילים ביום שני ומסתיימים ביום ראשון, ורוב השבועות נקראים על שם שיעורים מהבשורה שתקרא במהלך הליטורגיה הקדושה ביום ראשון. זאת על מנת להמחיש שכל עונת התענית היא הקדמה המובילה ליום ראשון שהוא הגדול מכולם: הפסחא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Moroz, Vladimir, ЛЮТЕРАНИ СХІДНОГО ОБРЯДУ: ТАКІ Є ЛИШЕ В УКРАЇНІ, ‏10 May 2016
  2. ^ Kallistos (Ware), Bishop; Mary, Mother,, "The Meaning of the Great Fast", The Lenten Triodion, 1977
  3. ^ The Fasting Rule of the Orthodox Church, www.abbamoses.com
  4. ^ The Fasting Rule of the Church, http://www.abbamoses.com