הפסיון של ישו
הפסיון של ישוע (בלטינית: Passio Christi, על דרך היוונית: παθεῖν, "עֱנוּת, סבל")[1] הוא השם המקובל למסכת הייסורים שעבר ישוע בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישוע עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי ויה דולורוזה. תיאור הפסיון חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות.
בתיאור הבשורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסיון מתואר בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה. התיאור כולל את מאסרו של ישוע בידי היהודים לאחר הסעודה האחרונה וחקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, צליבתו, מותו על הצלב ביום שישי וקבורתו.
הברית החדשה מתארת את הניסיון של פילטוס לשכנע את ראשי היהודים לשחרר את ישוע, כיוון שהמנהג איפשר חנינה של אסיר אחד לכבוד החג (אין שום עדויות היסטוריות שאכן מנהג כזה היה קיים, וזו העמדה המקובלת במחקר בימינו), ואת סירוב היהודים לעשות כן. חלק מהבשורות מתארות את ההלקאה של ישוע על ידי החיילים הרומאים, ההשפלות שעבר עת הכתירו אותו בכתר הקוצים וקראו לו בלעג "מלך היהודים", וצליבתו לצד שני גנבים. בכל הבשורות מסופר גם על תחייתו של ישוע כעבור שלושה ימים, ביום ראשון.
בתאולוגיה הנוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]למותו ותחייתו של ישוע משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. דמותו של ישוע כמשיח נבנית בדרכים רבות בארבע הבשורות של הברית החדשה. המשיח, במסורת היהודית של ימי הבית השני, נתפס כמלך שיבוא וישחרר את עם ישראל מעולה של רומא, או כדמות בעלת מאפיינים אלוהיים (לדוגמה "בר אנש" בספר דניאל) שתבוא באחרית הימים ותגאל את העם, ובכל מקרה הוא נתפס כדמות רבת הוד ועוצמה. תפיסה מעין זו לא יכולה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב. מותו של ישוע הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי. ממשיכי דרכו של ישוע עברו בעקבות מותו מאמונה לישוע לאמונה בישוע. דווקא מותו על הצלב ותחייתו לאחר שלושה ימים הפכו לעיקרי האמונה של הנצרות. מותו של ישוע נתפס כמוות המנקה את האנושות מהחטא הקדמון של אדם וחוה. ישוע הוצג כקורבן מרצון הלוקח על עצמו את חטאי האנושות והמביא על ידי כך לאדם את החסד האלוהי ואת אפשרות הגאולה.[דרוש מקור]
בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה כבר באגרות פאולוס, הכתבים הנוצריים העתיקים ביותר שנמצאים בידנו, יש דגש על מותו ותחייתו של ישוע ולא על חייו או פועלו. מכל מעשיו של ישוע רק לידתו, צליבתו ותחייתו מופיעים ב-credo, עיקרי האמונה שנוסחו בוועידת ניקיאה ב-325 לספירה. לא פלא, אם כן, כי רגעיו האחרונים של ישוע, האתרים בהם נשפט, הובל אל הצלב, נצלב, נקבר וקם לתחייה, ריתקו את הנוצרים כבר מראשית המאה הרביעית, עת הפכה הנצרות לדת מותרת. הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, הגיעה לארץ הקודש והניחה את הבסיס לזיהוי המקומות בהם פעל ישוע, לבניית כנסיות באתרים אלו ולהפיכתם למקומות הקדושים.
הפסיון באמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסיון של ישוע (ומכאן, התחנות בוויה דולורוזה) הונצח במוזיקה, באמנות פלסטית, בספרות ואף בקולנוע.
היצירות המוזיקליות הקלאסיות המפורסמות העוסקות בנושא כוללות את המתאוס פסיון (הפסיון על פי מתי) והיוהנס פסיון (הפסיון על פי יוחנן) מאת יוהאן סבסטיאן באך, המתאוס פסיון של ג'ובאני בטיסטה פרגולזי ועוד.
נושא הפסיון ודרך הייסורים תופסים מקום נכבד באמנות הפיגורטיבית הנוצרית. החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדובה וה-Maestà של דוצ'ו (Duccio di Buoninsegna).
להלן מספר דוגמאות מני רבות, לעיסוק בנושא ייסורי ישוע באמנות הפלסטית לאורך הדורות:
- ההכחשה של פטרוס בעת משפטו של ישוע בסנהדריון מופיעה בציור מפורסם של רמברנדט (Rembrandt)
- הלקאת ישוע בידי החיילים הרומיים (התחנה השנייה בדרך הייסורים) מתוארת אצל אל גרקו (El Greco)
- ההכתרה בכתר הקוצים (התחנה השנייה בדרך הייסורים) מונצחת בציור ידוע של פרה אנג'ליקו (Fra Angelico)
- ההורדה מהצלב (התחנה השלוש עשרה בדרך הייסורים) מופיעה אף היא בציור של רמברנדט
- פסל הפייטה (מריה עם גופת בנה על ברכיה) המפורסם של מיכלאנג'לו, והפייטה של בליני (Bellini), מתארים את התחנה השלוש עשרה בדרך הייסורים
- קבורת ישוע של טיציאן (Titian) (התחנה הארבע עשרה בדרך הייסורים).
מחזות פסיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
למן ימי הביניים רווח באירופה המנהג של העלאת "מחזות פסיון" - המחשה דרמטית של יסורי השעות האחרונות בחייו של ישוע, בהשתתפות שחקנים ולעיני קהל. מחזות אלה הציגו בהבלטה את חלקם של היהודים במסירת ישוע לידי הרומאים ואת אחריותם לגורלו המר, ובכך ביססו וחיזקו תפיסות אנטישמיות חריפות. במקומות רבים רווח עד היום המנהג של "מחזות פסיון", במיוחד סביב אירועי חג הפסחא.
מחזה הפסיון הגדול והמפורסם ביותר הוא זה המתקיים בכפר אובראמרגאו שבבוואריה. מחזה זה, שאורכו שבע שעות ומשתתפים בו כ-2,000 שחקנים, מועלה בהפקת ענק פעם בעשר שנים (בשנה הראשונה של כל עשור) מאז שנת 1634, לאחר שתושבי הכפר נדרו שאם יינצלו ממגפת הדבר יעלו מדי עשור את המחזה בהפקה מרשימה. על פני חודשים אחדים בהם מוצג המחזה צופים בו כחצי מיליון איש, המגיעים לאוברמרגאו מכל רחבי העולם הנוצרי. לקראת מופע המילניום של מחזה הפסיון של אוברמרגאו בשנת 2000 הגיעה הליגה נגד השמצה להידברות עם מארגני המחזה על שכתוב קטעים ממנו למיתון הטונים האנטי-יהודיים שבו[2].
התפתחות הקולנוע והטלוויזיה במאה ה-20 הביאה את ההמחזה הדרמטית של הפסיון למדיום זה. הפסיון הוצג באינספור סרטים ותוכניות טלוויזיה אודות ישוע (בעיקר ברצועות השידור סביב הפסחא), מ"מחזה הפסיון של הוריץ" שהוסרט בסינמטוגרף ב-1897 והוא הראשון המתועד, עבור בקלאסיקות הוליוודיות כמו "בן חור" וכלה בגילומו הקומי של הומר סימפסון ב-2012. אחד הנודעים והשערורייתיים ביניהם היה "הפסיון של ישוע", סרטו הגרפי של הבמאי האמריקאי מל גיבסון משנת 2004.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בתרגום דעליטש למעשי השליחים א' ג': "עֻנּוֹתוֹ". ביוונית: παθεῖν αὐτὸν, בלטינית: passionem suam.
- ^ [1]
| חייו, מותו, ותחייתו של ישו | ||
|---|---|---|
| ילדותו | הבשורה למרים • הביקור • הולדת ישו • סגידת הרועים • שלושת האמגושים • הבריחה למצרים • טבח החפים מפשע • ישו בין המורים | 
|
| בגרותו | טבילת ישו • פיתויו של ישו • החתונה בקנה • הדרשה על ההר • הדרשה על המישור • השומרוני הטוב • ההשתנות | |
| השבוע הקדוש | הכניסה לירושלים • הסעודה האחרונה • הייסורים בגן • מאסרו של ישו • חקירת ישו בידי הסנהדרין • משפטו של ישו בפני פונטיוס פילאטוס • צליבת ישו | |
| תחייתו | קבורת ישו • תחיית ישו • נס הדגים השני וההבטחה לפטרוס • הפגישה באמאוס • העלייה השמיימה • הביאה השנייה | |
