פולחן ביזנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פולחן ביזנטילטינית:Ritus Byzantinus, ברוסית:Візанті́йський обря́д, ברומנית:Rit bizantin' אוקראינית:Візантійський обряд) הוא פולחן ליטורגי בשימוש באופן שוטף בנצרות האורתודוקסית ובכמה כנסיות קתוליות מזרחיות. הוא ידוע גם כ"פולחן יווני" או "פולחן קונסטנטינופול", אך אינו משתמש בשפה היוונית מחוץ לקהילות הדתיות היווניות.

פולחן זה התפתח במהלך המאה השלישית בקונסטנטינופול ובימינו הוא הפולחן הנפוץ ביותר בעולם אחרי זה הפולחן הרומי.

הפולחן מורכב מההליטורגיה הקדושה, השעות הקנוניות, סדרי הסקרמנטים, תפילות רבות, ובסנוף הברכות וטקסי גירוש השדים שפותחו בכנסיית קונסטנטינופול.

הפולחן הביזנטי מתאפיין גם בצביון אדריכלי, אמנותי - אינונין, מוזיקלי - המוזיקה הביזנטית הליטורגית, תלבושות כהני הדת ומסורות אחרות שהתפתחו במהלך מאות השנים של קיומוץ באופן מסורתי קהל המתפתללים עומד לאורך כל עבודת הקודש כשאיקונוסטאזיס מפריד בין ארון הקודש לבין ספינת הכנסייה. הקהל פעיל מאוד בפולחן, כורע ברכיים ומשתחווה תכופות, ומרגיש חופשי להתנועע בתוך הכנסייה במהלך עבודת הקודש. באופן מסורתי הכמרים הבכירים והנזירים אינם מגלחים את שיערם ואת זקניהם.

כתבי הקודש - הביבליה הנוצרית - משחקים תפקיד חשוב בפולחן, לא רק על ידי קריאה יומית אלא גם באמצעות ציטוטים מתוכם במהלך התפילה. כל שבוע נקראים כל מחוזר התהלים, בעת הצום הגדול פעמיים בשבוע.

הצום הוא מחמיר לעומת המנהגים במערב. בימי הצום המאמין מוותר לא רק על אכילת בשר, אלא גם על דברי חלב ובימי צום רבים אינו אוכל אף דגים ויין ואינו משתמש בשמן בבישול. הפולחן הביזנטי מקיים ארבע תקופות של צום: הצום הגדול, צום המולד, צום השליחים וצום הדורמיציון או של הבטולה הקדושה. בנוסף במהלך השנה רוב ימי הרביעי והשישי הם ימי צום ובהרבה מנזרים מוסיפים גם את היום השני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולחן המזרחי (וגם הפולחן הגאליקני במערב) התפתחו מתוך שתי מסורות ליטורגיות קדומות:הפולחן האלכסנדריני במצרים והפולחן האנטיוכי בסוריה. באשר לשני פולחנים אלה הם התפתחו מהפרקטיקה של הכנסייה המוקדמת. שורשי הפולחן הקונסטנטינופולוי הם בפולחן האנטיוכי.

לפני שבישופות קונסטנטינופול הועלת למעמד פרטריארכיה בוועידה האקומנית השנייה בשנת 381, הייתה מקובלת בקרב נוצרי האסיה הקטנה הבכורה המשפטית של פטריארכית אנטיוכיה.

עם הכתרתה של קונסטנטינופול על ידי הוועידה כראשונה במזרח, באמצעות ההצהרה "בישוף קונסטנטינופול יזכה במעמד הכבוד אחרי בישוף רומא; מכיוון שקונסטנטינופול היא רומא החדשה", הפולחן הקונסטנטינופולי הפך בהדרגה לתקן הזהב בכל מקום שנמצא תחת חסותה.

היות שהפולחן הקונסטנטינופולי התפתח כסינתזה של שני פולחנים נבדלים:הפולחן הקתדרלי של קונסטנטינופול, הקרוי "אסתמטיקי אקולותיה" (סדרי השירה) מחד והטיפיקון המנזרי של מר סבא שעל יד ירושלים מאידך, עבודת האל בו היא מפותחת ביותר ודי מורכבת.

בהמשך התחוללו התפתחויות נוספות, קשורות בעיקר בקונסנטינופול והר אתוס. הנזירות שיחקה תפקיד חשוב בהתפתחות הפולחנים. בקונסטנטינופול המסורות הליטורגיות הועשרו במידה רבה על ידי מנזר סטודיון, במיוחד במה שנוגע לשמירת הצום הגדול. התפתחה בעיר איקונוגרפיה וקאנון של דפוסים מסורתיים המשפיעים על האמנות הדתית של הנוצרים המזרחיים עד לימינו.

התפתחות הליטורגיה הושפעה גם על ידי אירועים היסטוריים. הפולמוסים בכריסטולוגי וה"טריניטרי" (בנוגע להשילוש) שבשלהי העת העתיקה משתקפים בשירי ההלל לשילוש הקדוש המושמעים באקפוניות במהלך עבודת הקודש. כתגובה להתקפה של נסטוריוס על תואר "יולדת האלהים" שניתנה לבתולה מרים, הגבירו הביזנטים את השימוש במונח זה בליטורגיה ובימינן כמעט כל סדרת הימנונים מסתימת באחד המוקדש לכבודה, הקרוי "תיאוטוקיון".

כל הפולחנים הליטורגיים השתנו והתפתחו לאורך זמן. כשהולשמה הקנוניזציה של קדושים חדשים, נכתבו המנונים חדשים; כשהתעוררו צרכים חדשים, הומצאו תפילות חדשות. הפולחן ניצל את העובדה שהמזרח הנוצרי אינו ריכוזי כל כך כמו המבנה הכנסייתי המערבי. נותר משום כך יותר מקום לגיוון, וביקורים של מאמיני כנסייה אחת בכנסייה אחרת הביא להפריה הדדית ועל ידי כך להעשרה של שני הצדדים. למרות הדגש על המסורת, כולל הפולחן הביזנטי יסוד של צמיחה והתפתחות פולחנית, המשאיר מרחב לפרקטיקות מקומיות.

ליטורגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת של כנסיית קונסטנטינופול מיחסת את הישנה שבליטורגיות שלה לקדוש ואסיליוס הגדול הקדוש (מת ב-379) שהיה מיטרופוליט קיסריה שבקפדוקיה. מסורת זו קיבלה אישור מעדויות כמה מחברים קדומים, מהם אחדים היו בני זמנו. מתקבלת כוודאות העובדה שוואסיליוס הקדוש ביצע רפורמה בליטורגיה של כנסייתו וש, עם כל השינויים שעברה מאז, עבודת הקודש הביזנטית הקרויה לפי שמו הינה בפרקיה הראשיים הליטורגה המחודשת שלו. ואסיליוס הקדוש עצמו מדבר בכמה הזדמנויות על השינויים שערך בליטורגיה בקיסריה ועדים בני זמנו מאשרים זאת. מטרתו של ואסיליוס הייתה ליעל את השירות הקדוש ולהעניק לו יותר קוהרנטיות ואטרקטיביות בעיני קהל המאמינים. הוא פעל גם לרפורמה של הכמורה ולשיפור החיים המוסריים של הנוצרים. הוא קיצר את העבודה הפולחנית וכתב בעצמו מספר תפילות חדשות. היצירה החשובה ביותר המיוחסת לו היא הליטורגיה של ואסיליוס הקדוש. בבסיסה נמצאת הליטורגיה של יעקב הקדוש ששימשה בזמנו את הנוצרים בקפדוקיה, וכן יסודות ליטורגיים מסוימים שנשמרו ב"חוקות השליחים". במשך הזמן נפוצה הליטורגיה של ואסיליוס הקדוש ברחבי אסיה הקטנה וסוריה. פטרוס הדיאקון מזכיר את הליטורגיה של ואסיליוס כ"נמצאת בשימוש על המזרח". עם זאת הפולחן הקופטי משתמש בליטורגיה אחרת, שגם היא מיוחסת לואסיליוס, ואז ייתכן כי הערתו של פטרוס הדיאקון איננה מתייחסת בדיוק לליטוריה של ואסיליוס הקדוש המשרתת את הפולחן הביזנטי.

מי שהמשיך בעבודה הליטורגית של ואסיליוס הקדוש היה יוחנן כריסוסטומוס (מת בסביבות 407) שכיהן בזמנו כפטריארך קונסטנטינופול. הוא כתב תפילות חדשות (וקצרות יותר) במסגרת הליטורגיה ומחוצה לה. הליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס היא צורת הליטורגיה השכיחה ביותר המשמשת את הפולחן הביזנטי בימינו. אולם הליטורגיה של ואסיליוס וזו של יוחנן כריסוסטומוס כפי שידועות בימינו אינן משקפים בדיוק את הליטורגיה שהייתה נהוגה בתקופתם.

הליטורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת הליטורגית הביזנטית מכירה כמה צורות של ליטורגיה כלומר עבודת האוכריסטיה, כשהשלוש מהן הנמצאות בימינו בשימוש הן:הליטורגיה של ואסיליוס הקדוש, הליטורגיה של הקדוש יוחנן כריסוסטומוס והליטורגיה של המנחות המקודשות מראש

  • הליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס היא השכיחה ביותר בפולחן לאורך כל השנה
  • הליטורגיה של ואסיליוס הקדוש היא בשימוש 10 פעמים בשנה:בחמשת ימי ראשון בצום הגדול, בערביות של יום החמישי הקדוש ושל השבת הקדושה, בערבי חג המולד והתאופניה עם ערבית (או בחגים עצמם, בימים כסדרם, בתלוי ביום בשבוע) וב-1 בינואר, שהוא חגו של ואסיליוס הקדוש.
  • הליטורגיה של המנחות המקודשות מראש [מכיוון שאין בה טקסי קידוש של המנחות אלא טקס שיתוף המאמינים (ה"שיתוף הקדוש" או שיתוף ב"מסתורין הקדושין") מהשה שקודש מראש, תמיד במסגרת "ערבית" (ליטורגיות בימי הצום הצמודות לתפילות הערבית)] נחגגת רק בימי חול מסוימים של הצום הגדול:ימי רביעי, שישי ובכל החגים היותר חשובים הנופלים באותה תקופה (עם זאת, אם החג הגדול של הבשורה נופל ביום חול של הצום הגדול, משתמשים בליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס). היא משמשת שם את שלושת הימים הראשונים של השבוע הקדוש.

הליטורגיה בדרך הרגיל אינה מתקיימת יום יום אלא בקתדרלות ובמנזרים הגדולים יותר. עם זאת רוב הפארוכיות והמנזרים הקטנים מקיימים אותה בימי שבת, יום ראשון ובחגים הגדולים שבמהלך השנה.

כשהתפילה מנוהלת על ידי בישוף, הליטורגיה מקויימת בצורה נרחבת תוך הדר מיוחד. אף שגם טקסים אחרים מושפעים על ידי היותם מנוהלים על ידי בישוף, הליטורגיה היא המושפעת ביותר מכך.

עבודת הקודש היומיומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזור היומי מתחיל עם הערבית ומתקדם בתוך הלילה והיום בהתאם ללוח הבאה:

שם התפילה ביוונית שם התפילה בעברית העיתוי נושא
אספרינוס (Ἑσπερινός) תפילה ערבית בשקיעת החמה שבח לאלהים, בורא העולם ולהשגחתו העליונה
אפודפנון (Ἀπόδειπνον) התפילה האחרונה לפני ההליכה לישון השינה כדימוי של מוות, מוארת על ידי הירידה של ישו שאולה אחרי מותו
מסוניקטיקון (Μεσονυκτικόν) תפילת חצות בחצות הלילה תפילת החצות של ישו בגת שמנים -אות המזכירה את הנכונות להגעת החתן בחצות הלילה ולדין והאחרון
אורתרוס (Ὄρθρος) שחרית של הנצרות המזרחית תפילות לפנות הבוקר, מסתיימות בזריחת החמה אלהים נתן לבני האדם לא רק את אור היום אלא גם את האור של הרוח, את ישו המושיע
פרוטי אורה (Πρῶτη Ὥρα) תפילת השעה הראשונה ב-7 בבוקר ישו הובא בפני פונטיוס פילטוס
טריטי אורה (Τρίτη Ὥρα) תפילת השעה השלישית (השלישית) בשעה 9 בבוקר משפטו של פילטוס את ישו וירידת רוח הקודש בחג הפנטקסוט
אקטי אורה (Ἕκτη Ὥρα) תפילת השעה השישית בצהרים צליבתו של ישו שהתרחשה בשעה זו
אנאטי אורה (Ἐννάτη Ὥρα) תפילת השעה התשיעית בשעה 3 אחה"צ מותו של ישו אירע בשעה זו
טיפיקה (τυπικά) פרו-ליטורגיה או טיפיקה אחרי השעה השישית או התשיעית .

מקיימים את ה"טיפיקה" כשהליטורגיה אינה מתנהלת כסדרה, למשל כשהליטורגיה היא בערבית או כשאין ליטורגיה בכלל. בימים שבהם מקיימים ליטורגיה בשעתה הרגילה, מנהלים את הטיפיקה אחרי השעה השישית (או בשחרית, כשמקיימים ליטורגיה שחרית) ואת קריאה היומית של איגרות פאולוס והברית החדשה. [1]. בימים ללא ליטורגיה או כשמקיימים ליטורגיה בשעת ערבית, מתנהלות הטיפיקה בצורה קצרה בהרבה, וזאת בין השעה התשיעית לערבית.

בנוסף קיימות "שעות ביניים" בשעה הראשונה, השלישית, השישית והתשיעית. מדובר בסדרי תפילות בעלי מבנה דומה ל"שעות" אך קצרים יותר, וניהולם משתנה לפי המנהג המקומי, בדרך כלל רק בימי הצומות של המולד, של השליחים, ושל הירדמות מרים בימים שבהם ה"הללויה" של הצום הגדול מחליף את קריאת "אלהים הוא האדון" בשחריות, לפי רצון מנהל הטקס בהיעדר הליטורגיה.

בנוסף לתפילות הפומביות האלה, קיימות תפילות פרטיות לנזירים ולמאמינים רגילים. במנזרים מסוימים, גם אלה נקראות בכנסייה. הן כוללות תפילות בוקר וערב ותפילות (הנקראות ברוסיה "קאנונים") הנאמרות בהכנה לקבלת האוכריסטיה".

המחזור השלם של התפילות מתנהל בדרך כלל אך ורק במנזרים, בקתדרלות וב "קתוליקונים אחרים (או ברוסית -"סובור"ים).במנזרים ובפארוכיות לפי המסורת הרוסית, שעות השלישית והשישית נקראות בעת ליטורגיית ההכנה - ה"פרותסיס" או "פרוסקומידיה"; במקרים אחרים, הפרותסיס מתנהל בשחרית, סיומם נשמט וה"ליטורגיה של הקטכומנים" מתחילה ישר אחרי הטרופריון שבתום הדוקסולוגיה הגדולה.

תפילת החצות מתקיימת נדיר בכנסיות פארוכיות פרט לליל השימורים של הפסחא כשהיא התפילה העיקרית בעת שמביאים את האפיטפיוס מן הקבר אל המזבח.

מקבצי תפילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעות הקאנוניות השונות, מקובצות, בפרקטיקה הדתית, במקבצים, לפי שלושה זמנים עיקריים לתפילות היום:ערב, בוקר ובצהרים.[2] רוב המקבצים השכיחים הם כלהלן:

ימים רגילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערב – שעה תשיעית, ערבית, לילה

[3]

  • אשמורת בוקר –[4], שחרית, שעה ראשונה
  • בוקר–שעה שלישית, שעה שישית והליטורגיה הקדושה או "טיפיקה"

[5]

ימי חול בעת הצום הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערב– האופדיפנון הגדול
  • אשמורת בוקר – תפילת חצות, שחרית, שעה ראשונה
  • שחרית – שעה שלישית, שעה שישית, שעה תשיעית, טיפיקה, ערבית (לעתים עם ליטורגיה של המנחות המקודשות מראש או בחג הבשורה, הליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס

בליל השימורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבי החגים הגדולים ולפי מסורות מסוימות, בכל ימי ראשון, משתמשים בלוח הזמנים הבאה. עם זאת ליל הימורים הוא בדרך כלל מקוצר, כך שאינו נמשך בפועל "כל הלילה" ויכול להימשך שעתיים בלבד; מצד שני, על ההר אתוס ובמנזרים מאוד מסורתיים, אחרי שירות זה באות "השעות" והליטורגיה יכולה להימשך לא פחות מ-18 שעות.

  • אחר הצהרים – השעה התשיעית - הערבית הקטנה,(זוהי ערבית מקצורת, ערבית גדושה) - התפילה האחרונה (כשאיננה נקראת בהתחלת ליל השימורים).
  • לילה מוקדם – התפילה האחרונה (כשאין נוהגים שתבוא אחרי הערבית הקטנה). בימי החגים הגדולים עם צומות מוקפדים - חג במולד, ההתגלות והבשורה בימי חול, ליל השימורים מתחיל ברוב המקרים בתפילה האחרונה הגדולה מאשר בערבית - קריאה שחרית - שעה ראשונה.

כשקוראים את "השעות המלכותיות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערב – השעה התשיעית, ערבית, התפילה האחרונה
  • אשמורות בוקר – שירות חצות, שחרית
  • בוקר – השעה הראשונה, השלישית, השישית והתשיעית ו "טיפיקה"

בערבי חג המולד, תאופניה והבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם החג נופל ביום חול (או במסורת הרוסית, בכל יום - במקרה חג המולד ותאופניה), מנהלים את הערבית (עם הליטורגיה במרבית המקרים) מוקדם ביום ואז התפילה האחרונה הגדולה פועלת במידה רבה כפי שפועלת הערבית הגדולה בלילות השימורים של ימי הצום האחרים.

  • ערב – התפילה האחרונה הגדולה (במסורות מסוימות) ואם חל ליל שימורים של כל הלילה:השעה הראשונה, שחרית, הקריאה,
  • אשמורות בוקר –(חוץ מהמקרים שחל בהם ליל שימורים של כל הלילה) שעה ראשונה, שחרית, תפילת חצות

שחרית, תפילת החצות

גרסאות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפולחן הרוסי העתיק משמש את האורתודוקסים לפי האמונה העתיקה
  • הפולחן האוקראיני בשימוש בכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית הוא גרסה של הפולחן הביזנטי שעברה לטיניזציה.

ספרים ליטורגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורולוגיון (ביוונית -῾Ωρολόγιον, בסלאבית הכנסייתית הקדומה Часocлoвъ, ברומנית ceaslov) או "ספר השעות",כולל את ה"הקטעים הקבועים" של המחזור היומי של התפילות (אקולותיאס - ἀκολουθίες) כפי שנוהגים בכנסיות המזרחיות האורתודוקסיות ובכנסיות הקתוליות המזרחיות בתוך מסגרת קבועה זו, מוכנסים חלקים משתנים של התפילה. הם לקוחים ממגוון ספרי תפילות:

  • הפסלטר -פסלטיריון או פסלטיר (ביוונית - Ψαλτήρ(ιον, בסלאבית כנסייתית קדומה:Ѱалтырь או

Ѱалтирь, ברומנית Psaltirea) הוא ספר המכיל את 150 תהלים. קיים גם תהילים 151 אך הוא איננו כלול בעבודת הקודש. הפסלטיריון מחולק ל-20 חלקים הקרויים קתיזמטה יחד עם 9 המנונים מתוך הביבליה, המושרים בשחריות. על אף שהמנונים אלה הושרו בשלמותם, והוסיפו להם עם הזמן המנוני ביניים (בדומה ל "סטיכרה") כדי ליצור את הקאנון ההימנוגרפי, המנונים אלה מושרים בדרך כלל רק בכמה מנזרים גדולים. יוצא מן הכלל - במסורת הרוסית הם מושרים כל שבוע בימי החול של הצום הגדול. הפסלטיריון כולל גם "תהלים נבחרים" שונים, שכול אחד מהם מורכב מפסוקים מתוך מגוון תהלים, המושרים בשחרית בחגים, וכמו כן לוחות הקובעים אילו קתיזמטה נקראים בכל תפילה. בנוסף לתהלים הנקראים בתפילות היומיות, כל התהלים נקראים כל שבוע ובמשך הצום הגדול פעמיים בשבוע.

  • אוקטואכוס (ביוונית:Ὀκτώηχος, בסלאבית הכנסייתית הקדומה:Октоихъ = אוקטויך או Осмогласникъ=אוסמוגלסניק), בתרגום מילולי ספר שמונת הטונים או המודוסים. ספר זה מכיל מחזור של שמונה שבועות, אחד לכל שמונת ה"אכי" (המודוסים הכנסייתיים של המערכת המוזיקלית הביזנטית של שמונה מודוסים). ישנם בו טקסטים לכל יום בשבוע בערבית, שחרית, התפילה האחרונה וב (בימי ראשון) תפילת החצות. מקורות ספר זה בלחנים של יוחנן מדמשק. האוקטואיכוס הגדול קרוי גם "פאראקלטיקה" (פאראקלטיקי). האוקטואכי הכוללים רק המנונים לכבוד מרים הקדושה (המנונים מריאנים) הקרויים "תאוטוקאריון". החל מן המאה ה-17 הופרדו כמה מקבצי אוקטואיכוס בספרים נפרדים שנועדו לתהלים מסוימים

של ערבית (הספרינוס), למשל - "אניקסנטריון" - מקבץ אוקטואיכוס עבור תהלים ק"ג, "קקראגאריון" -עבור תהלים ק"מ, ו"פאסאפנואריון" עבור הפסוק תהלים ק"נ, וגם "דוקסאסטאריון"

  • מנאיון (מינאון) (ביוונית: Μηναίον, בסלאבית כנסייתית קדומה:Минеѧ, - מינייה) הוא סדרת תריסר כרכים המספקת טקסטים ליטורגיים לכל יום בלוח השנה, כרך לכל חודש בשנה. כרך נוסף - המינאיון הכללי כולל חלקים מתאימים לכל קבוצת קדושים, המשמשים כשאין בנמצא טקסטים המתאימים לקדוש מסוים.

בנוסף, טקסטים לפולחנם של קדושים מקומיים נערכו בכרכי מילואים, פמפלטים או כתבי יד.

  • מנולוגיון הוא קובץ על חיי הקדושים ובאורים על משמעות החגים לכל יום בלוח השנה, והוא מודפש ב-12 כרכים. הוא מועד להיקרא בארוחות במנזרים ובמקרים של ליל שימורים של כל הלילה בימי הגים הגדולים, בין ערביות לשחריות.
  • טריודיון(ביוונית:Τριῴδιον, בסלאבית כנסייתית:Постнаѧ Трїωдь, פוסטנאיה טריוד, מכונה גם "טריוד תענית הרבעים, ברומנית Triod או מיודע Triodul) כולל תפילות מוסף ל:
  • פנטקוסטריון (ביוונית Πεντηκοστάριον, בהיגוי מודרני - פנדיקוסטריון, בסלאבית כנסייתית: Цвѣтнаѧ Трїωдь - צווטנאיה טיריוד, או הטריודון של הפרחים, ברומנית:Penticostar) הוא ספר הכולל תפילות מוסף לתקופה שבין חג הפסחא ליום הראשון של כל הקדושים.

תקופה זו מתחלקת לחלקים הבאים:

    • משחריות שבוע האור, עד ליום הראשון שלאחר מכן
    • תקופת הפסחא - בין יום הראשון של תומאס לחג העלייה של ישו
    • חג העלייה ויום סיומו
    • פנטקוסט ויום סיומו
    • היום הראשון אחרי הפנטקוסט - יום הראשון של כל הקדושים
  • סינאקסריון (ביוונית:Συναξάριον ברומנית:Sinaxar) הכול לכל יום בשנה את הסיפורים הקצרים על חיי הקדושים ומשמעויות החגים הגדולים, והנועד להיקרא אחרי קונטקיון ואויקוס בשחריות.
  • הירמולוגיון או אירמולוגיון (ביוונית: Ειρμολόγιον, בסלאבית הכנסייתית:Ирмологий -אירמולוגי) כוללת "אירמוי" או "אירמי" המושרים בקאנון של השחרית ובשעות תפילה אחרות.

ההמנונים של ספרי אירמולוגיון ואוקטואכוס נקבצו מוקדם יותר בספר הנקרא טרופּרולוגיון או טרופּולוגיון

  • אוכולוגיון או ספר התפילות לשימוש הכמרים או היירטיקון או ייראטיקון (ביוונית:Ἱερατικόν, בסלאבית כנסייתית:Слѹжебникъ סלוז'בניק) כולל פרקי התפילות הנאמרות על ידי הכומר והדיאקון והוא נמסר לכומר יחד עם מדי השרד בעת ההסמכה.

[6] בתוך ה"מגא-אכולוגיון" מוצאים את פרקי התפילה לכל השנה כפי שנאמרים על ידי הכומר (היירטיקון), הבישוף (ארכיירטיקון) או הדיאקון (היירודיאקוניקון). שני החלקים הגדולים ביותר בספר זה הם "ליטורגיקון" עם הליטרוגיות לכל השנה והגיאזמטריון עם הברכות

  • ספר התפילות לשימוש הבישוף (ביוונית:Ἀρχιιερατικόν, בסלאבית כנסייתית:Чиновникъ, צ'ינובניק) כולל את פרקי התפילות הנאמרים על ידי הבישוף, לשעות הקאנוניות. הוא שונה במקצת מתוכן ספר התפילות לשימוש הכומר.
  • פרופטולוגיון או פרופיטולוגיון (ביוונית: Προφητολόγιον) כולל הפטרות מהברית הישנה כנהוג בערביות ושעות תפילה אחרות במהלך השנה הכנסייתית.
  • האוונגליון או אוונגליסטריון (ביוונית:Ευαγγέλιον או Ευαγγελιστάριον) כולל ארבעת האוונגליונים כפי שנקראים בליטורגיות.

הטקסטים מסודרים לפי מחזור הקריאה בשנה הכנסייתית, עם פרק אחורי המביא את קריאות האוונגליונים בשחריות, בחגים הגדולים ובהזדמנויות מיוחדות. בכנסיות הסלאביות האוונגליסטריון כולל את האוונגליונים לפי הסדר הקאנוני - האוונגליון על פי מתי, האוונגליון על פי מרק, האוונגליון על פי לוקס והאוונגליון על פי יוחנן עם הערות שוליים המציינות את תחילתה ואת סיומה של כל קריאה (ומפתח בסוף). גם ספר "האפוסוטל" ערוך בצורה קומה, כש "האפוסטול הסלאבי" כולל את כל ספרי הברית החדשה, (להוציא האוונגליונים וחזון יוחנן בשלמותם, אך לא לפי סדר כתבי הקודש האנגליים. מעשי השליחים ממוקמים קודם, ואחריהם האגרות?

  • ספר השליחים - אפוסטולוס או פרקסאפוסטולוס (ביוונית: Απόστολος או Πραξαπόστολος, בסלאבית כנסייתית:Апостолъ - אפוסטול) כולל את כל הקריאות במעשי השליחים ובאגרות שבשעת הליטורגיה, יחד עם פסוקי פרוקימנון והללויה המושרים עם הקריאות.
  • ספרות אבות או פטריסטיתכולל כתבי אבות הכנסייה הנהוגים להיקרא בשחריות ובימי תענית הרבעים ב"שעות" ;בפועל, הקריאה הזאת נעשית רק במנזרים מסוימים ותכופות אב המנזר מציע קריאות אחרות מאלו המודגשים בכתובים.
  • קבצים (אנתולוגיון, בסלאבית כנסייתית:Сборникъ סבורניק).

קיימים גם ספרי קובץ אחרים, יותר קטנים, כמו למשל, המנאיון החגיגי הכולל רק את הפרקים הקשורים לחגים הגדולים, המנאיון הכללי, וכו'. אלו היו בשימוש שוטף לפני המצאת הדפוס. הם עדיין בשימוש משום הנפח העצום של כל ערכת הטקסטים הליטורגיים ומכיוון הטקסטים מלאים לא יכלו להיות מתורגמים בשפות השונות. אחד הקבצים האלה נקרא הימנולוגיון

  • טיפיקון (ביוונית: Τυπικόν, בסלאבית כנסייתית Тѵпико́нъ,או уста́въ אוסטב) כולל את כל כללי ביצוע הליטורגיה, עם הנחיות על כל התקבצות אפשרית של חמרים מהספרים שצוינו לעיל במעגל היומי של התפילות.
  • אנסטסימטריון (ביוונית:Αναστασιματάριον) הוא ספר תפילות הכולל את המנוני "אנסטאסימה" (על התחייה) של הערביות, של שחריות ב והמנונים אחרים
  • סטיכראריון (ביוונית: Στιχηράριον) כולל סטיכרה לתפילות בוקר וערב. ניתן למצוא יצירות זמרה במלוס הסטיכרארי גם בספרים לוטורגיים אחרים כמו אוקטואכוס או אנסטסימטריון
  • הבדומדריון (ביוונית: Εβδομαδάριον) הוא ספר ליטורגי הגולל את הקאנונים הפרקליטים של השבוע.
  • הומיליאס או אומיליאס (ביוונית: Εβδομαδάριον). הומיליות אחדות של אבות הכנסייה הן מדוקלמות באופן סדיר או בהזדמנויות מיוחדות, כמו ההומיליה הפסחאלית של יוחנן כריסוסטומוס הקדוש
  • ספרים אחרים להזדמנויות מיוחדות למשל: ספר השבוע הגדול - אי מגאלי אבדומס, "דקפנטאגוסטריון - לחג עליית מרים, "אקלוגדיון וכו'.

אפוסטוליקי דיאקוניה של הכנסייה היוונית ועוד כמה בישופים יווניים משתמשים במהדורות אחדות של ליטורגיות ישנות, כמו הליטורגיה של יעקב הקדוש ואחרות.

לוח השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הקבוע של השנה הליטורגית הנוצרית אורתודוקסית המזרחית מתחיל ב-1 בספטמבר. קיים גם חלק משתנה - מחזור הפסחא - שנקבע לפי תאריך הפסחא, הנחשב ללא ספק ליום החשוב בכל השנה. משחק הגומלין בין שני מחזורים אלה, ובנוסף כמה מחזורים קטנים יותר משפיעים על קיום עבודת האל ברמה יומיומית לאורך כל השנה.

באופן מסורתי הכנסיות האורתודוקסיות והביזנטיות קתוליות מחשבים את תאריכי חגיהם לפי לוח השנה היוליאני. החל משנת 1924 הפטריארכיה בקונסטנטינופול ערכה התאמה של השנה הליטורגית על ידי תיאום החלק הקבוע שלה אל לוח השנה הגרגוריאני.עם זאת, מחזור הפסחא המשיך להיות מחושב לפי הלוח היוליאני. לוח שנה מרוכב זה מכונה "לוח השנה היוליאני המתוקן". דוגמת הכנסייה של קונסטנטינופול שימשה את הכנסייה של יוון ועוד כמה כנסיות אוטוקפליות.רק הכנסייה האורתודוקסית של פינלנד אימצה את החשבון המערבי של תאריך חג הפסחא (computus); כל שאר הכנסיות האורתודוקסיות ומספר כנסיות קתוליות מזרחיות חוגגות את הפסחא באותו זמן, לפי הכללים הישנים.

מחזורים ליטורגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזורים השונים של השנה הליטורגית משפיעים על האופן שבו משולבים תוכני הספרים הליטורגיים בעבודת הקודש היומיומית

המחזור השבועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל יום בשבוע יש לו משמעות של אזכרה כלשהי.

מרבית הטקסטים באים מה"אוקטואכוס" המכיל קבצים גדולים של המנונים לכל יום בשבוע בכל אחד משמונת הטונים;במשך הצום הגדול ובמידה פחותה בעונת טרום התענית,, מוסיפים מתוך ה"טריודיון" המנונים נוספים לכל יום בשבוע בכל שבוע של התקופה. כך גם מתוך פנטקסוטריון למשך עונת הפסחא. הטקסטים הקבועים עבור כל יום בשבוע קיימים גם ב"הורולוגיון" ו"ספר השירות של הכומר" (למשל ליטורגיות הסיום ו"קתיזמטה" (טקסטים מובחרים מתוך הפסלטיריון)) והם מוכתבים על ידי מחזור השבוע בתאום עם העונה.

המחזור הקבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכרות של המחזור הקבוע תלויות ביום של לוח השנה וכן לעתים ימים מסוימים בשבוע שבהם נופלים תאריכים ספציפיים, למשל, יום הראשון שלפני חג הצלב. הטקסטים הנחוצים למחזור הקבוע נמצאים ב"מנאיון".

מחזור הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכרות שבמחזור הפסחא - המחזור המשתנה - תויות בתאריך הפסחא. הטקסטים הנחוצים למחזור זה נמצאים ב"טריודיון של התענית", ב"פנטקוסטריון", ב"אוקטואכוס" וגם כן, מפני שהקריאות באגרות ובאוונגליונים, נקבעים על ידי מחזור זה, גם ספר האוונגליון וספר השליחים.

מחזור "האוקטואכוס" ממשיך לאורך הצום הגדול, וחלקים משתנים של הליטורגיה בעונת הצום נקבעים על ידי תאריכי חג הפסחא של אשתקד ושל השנה הבאה.


המחזור השבועי של האוקטואכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזור שמונת השבועות "אוקטואכוס" או של שמונת הטונים, נמצא בספר ה"אוקטואכוס" והוא תלוי בתאריך הפסחא ומתחיל ביום ראשון שלאחר היום השמיני של חג הפסחא או יום ראשון של תומאס. באותו שבוע משתמשים בטונוס הראשון, בשבוע הבא - בטונוס השני, וכך הלאה. בכל יום של "שבוע האור" או שבוע הפסחא משתמשים במוספים בטונוסים שונים, ביום א' - הטונוס אחד, ביום שני -הטונוס שניים, תוך דילוג מעל הטונוס הנמוך (שבע)

מחזור 11 השבועות של קריאות האוונגליונים בשחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסטים של האוונגליונים מסיפור התחייה ועד סופם מחולק ל-11 פרשות שנקראות זו אחר זו בשחריות של ימי ראשון. מושרים באותן השחריות מושרים המנונים המתאימים לפרשות הנקראות באוונגליונים.

רשימת הכנסיות השומרות על המסורת הליטרוגית הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיות אורתודוקסיות מזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשימה מצוינות רק הכנסיות האוטוקפליות. הכנסיות האוטונומיות נכללות בתוך כנסיות האם שלהן. אותן הכנסיות המשתמשות בלוח השנה היוליאני הישן מסומנות בכוכבית (*), בעוד שאלו המשתמשות בלוח היוליאני המתוקן אינן מסומנות.

כנסיות יווניות-קתוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(כנסיות מיוחדות sui iuris) כנסיות אלה נחשבות sui iuris, כנסיות אוטונומיות בשותפות מלאה עם הכס הקדוש בותיקן:

הקהילה הקתולית הגאורגית בעלת פולחן ביזנטי אינה מוכרת ככנסייה מיוחדת.

לותרניזם בעל פולחן ביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכנסייה הלותרנית האוקראינית משתמשת בנוסחאות ליטורגיות מן הפולחן הביזנטי המהוות הטקסט היסודי של סדרי התפילה.

כנסייה זו היא חברה בוועידה הלותרנית האוונגלית הקונפסיונלית, ארגון של 20 כנסיות לותרניות. ישנן עוד כמה קהילות לותרניות המשתמשות בליטורגיה דומה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פולחן ביזנטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לטיפיקה יש קשר מסוים ל"מיסה סיקה" שננהגה במערב בימי הביניים
  2. ^ בהתאם לתהלים נה,יח - "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם, אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה;וַיִּשְׁמַע קוֹלִי"
  3. ^ במנזרים,כשמגישים ארוחת ערב, תפילת הלילה נפרדת תכופות מהערבית ונקראת אחרי הארוחה; ביוונית απόδειπνον/אפודיפנון, בסלבית כנסייתית קדומה -Повечерiе פובצ'ריה="אחרי ארוחת הערב", ברומנית - פווצ'רניצה pavecernița, בלטינית - קומפלטוריום - פולחן הסגירה
  4. ^ לעתים קרובות תפילת חצות אינה מתקיימת בכנסיות פארוכיות
  5. ^ אף על פי שהליטוריגה, וגם הטיפיקה, אינן,לאמיתו של דבר, חלק ממחזור התפילות היומי, עיתוים נקבע על ידי ה"טיפיקון" ביחס למחזור התפילות היומי
  6. ^ במקור ספר הכומר וספר הדיאקון היו שונים זה מזה, אולם אחרי המצאת הדפוס, נמצא כי שימושי יותר לערבבם