וויאג'ר 2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וויאג'ר 2
Voyager.jpg
דגם של הגשושית וויאג'ר 2
מידע כללי
סוכנות חלל נאס"א
מפעיל JPL
יצרן המעבדה להנעה סילונית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך שיגור 20 באוגוסט 1977
משגר טיטן 3E
אתר שיגור SLC-41, נמל החלל קייפ קנוורל
http://voyager.jpl.nasa.gov/
משימה
סוג משימה ביצוע יעף
ביצוע יעף על צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון
ביצוע היעף

צדק: 5 באוגוסט 1979

שבתאי: 25 בספטמבר 1981

אורנוס: 25 בפברואר 1986

נפטון: 2 באוקטובר 1989
מיקום נוכחי תווך בין כוכבי
משך המשימה פעיל-41 שנים, חודש ו־30 ימים חלפו
מידע טכני
משקל בשיגור 721.9 ק"ג
משקל 825.5 קילוגרם עריכת הנתון בוויקינתונים
כוח 420 ואט
קישורים חיצוניים
מספר קטלוג לוויינים 10271
מאגר המידע הלאומי 1977-076A
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תקליט הזהב

וויאג'ר 2אנגלית: Voyager 2) היא גשושית מחקר שנשלחה ב־20 באוגוסט 1977, במקור תוכננה כ"מארינר 12" במסגרת תוכנית מארינר. היא זהה ברובה לגשושית השנייה מתוכנית וויאג'ר, וויאג'ר 1 (ידועה גם כ"מארינר 11"). עם זאת, וויאג'ר 2 השתמשה במסלול שונה בזמן מפגשה עם שבתאי, בהמנעה ממפגש קרוב עם טיטאן על מנת להשתמש במקלעת כבידתית ולהגיע לאורנוס ולנפטון. הגשושית הפכה להיות הגשושית הארצית הראשונה (ונכון לעכשיו, היחידה) שעברה בסביבתם הקרובה של שני כוכבי הלכת הללו, והגשושית הראשונה שביקרה בכל ארבעת כוכבי הלכת הגדולים - צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון, בשל סידור גאומטרי נדיר של כוכבי הלכת שמתרחש אחת ל־175 שנה.[1]

בדומה לוויאג'ר 1 (ובצורה דומה, לפיוניר 10 ו־11) וויאג'ר 2 נשאה עמה תקליט זהב המכיל קטעי צלילים המתארים את המין האנושי ואת כדור הארץ בקצרה, למקרה שאת הגשושית יפגוש מין חוצארצי תבוני, ועליו חרוטות הוראות (בבינארית) לשימוש בתקליט. מכיוון שיחלפו כ־80,000 שנה לפני שתגיע וויאג'ר 2 למערכת כוכב אחרת, התקליט הוא יותר בגדר מחווה סמלית של המין האנושי מאשר ניסיון רציני לתקשורת.

שיגור וטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וויאג'ר שוגרה ב־20 באוגוסט 1977 מקייפ קנוורל, פלורידה, על גבי טיל טיטן 3E. כאשר צוותי השיגור שעל הקרקע היו עסוקים בבעיית שיגור בוויאג'ר 1, הם שכחו לשלוח רצף הפעלה חשוב לוויאג'ר 2. ללא רצף הפעלה הגשושית כיבתה את אנטנת-האלומה-הצרה הראשית שלה. צוותי הקרקע הצליחו לחדש את הקשר עם הגשושית דרך אנטנת-האלומה-הרחבה, ולהפעיל את אנטנת-האלומה-הצרה מחדש.

הגשושית התחילה לצלם את מערכת צדק ב-24 באפריל 1979.[2]

מעברים פלנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת צדק התרחש ב־9 ביולי 1979. במהלך מעבר זה גילתה הגשושית 11 ירחים קטנים של הכוכב שהיו בלתי ידועים עד אותה עת וכן צילמה פעילות וולקנית על אחד הירחים הגדולים - איו.
  2. המעבר הקרוב ביותר בקרבת שבתאי התרחש ב־25 באוגוסט 1981. בזמן שהייתה "מאחורי" שבתאי (יחסית לכדור הארץ), הגשושית סרקה את האטמוספירה העליונה של שבתאי בעזרת ראדאר, על מנת למדוד מאפיינים של חום וצפיפות.
  3. המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת אורנוס התרחש ב־24 בינואר 1986. הגשושית גילתה עשרה ירחים חדשים וחקרה את האטמוספירה הייחודית של כוכב הלכת (בשל הטיית הציר של אורנוס, בסך 97.77 מעלות) ואת מערכת הטבעות שלו.
  4. המעבר הקרוב ביותר בקרבת נפטון התרחש ב־25 באוגוסט 1989. מכיוון שהיה זה כוכב הלכת האחרון אותו הייתה יכולה הגשושית לבקר, הוחלט לבצע מעוף קרוב לטריטון, בלי להתחשב בהשפעת המעבר על מסלול הגשושית, באופן דומה למפגשה של וויאג'ר 1 עם שבתאי וירחו טיטאן. הגשושית גילתה, בין השאר, את הכתם האפל הגדול על פניו של נפטון, שנעלם מאז לפי תצפיות של טלסקופ החלל האבל.

עם סיום המעברים הפלנטריים, המצלמות כובו כדי לחסוך אנרגיה, ב-10 באוקטובר 1989 וב-5 בדצמבר 1989.[3]

אנימציה של המעברים הפלנטריים
מיקום משימות תוכנית וויאג'ר ותוכנית פיוניר ביחס למערכת השמש, נכון לינואר 2015

משימה בין כוכבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וויאג'ר המשיכה במסלולה אל מחוץ למערכת השמש, והגיעה אל קצה גבול ההליוספירה ב-30 באוגוסט 2007. במעברה, נראה שבמקום בו היא עברה, הגבול היה בערך מיליארד יותר קרוב לשמש ממה שוויאג'ר 1 מדדה.[4]

ב-13 באוגוסט 2012, וויאג'ר 2 הפכה להיות המשימה הרציפה הארוכה ביותר של נאס"א, כאשר עקפה את השיא שהוצב על ידי פיוניר 6 שעבדה 12,765 ימים ברצף.[5]

ב-7 בנובמבר 2012, וויאג'ר 2 הגיעה למרחב של 100 יחידות אסטרונומיות מכדור-הארץ, והפכה לגשושית השלישית שעשתה זו (לאחר וויאג'ר 1 ופיוניר 10), באותו זמן, שתי הגשושיות וויאג'ר עבדו והמשיכו לשדר נתונים.

באוגוסט 2017, המשימה חגגה 40 שנות פעילות רציפה.[6]

נכון לאוקטובר 2018 הייתה הגשושית במרחק 118 יחידות אסטרונומיות מכדור-הארץ (כ-17 מיליארד ק"מ)[7] והיא מתרחקת ממערכת השמש במהירות 15.464 ק"מ/שנייה או כ־3.3 יחידות אסטרונומיות לשנה. הגשושית ממשיכה לשדר מידע על סביבותיה (כעת כבר מחוץ למסלולו של פלוטו) בעזרת מערך רשת החלל העמוק (DSN), וצפויה להמשיך לשדר עד בערך שנת 2020 - המועד המוערך כי יאזל לגשושית כל חומר המספק אנרגיה, היא תפסיק הפעלת כל המכשירים הנמצאים עליה, ותמשיך לשוטט בחלל לנצח. בעוד כ-40,000 שנים צפויה הגשושית לחלוף במרחק של 1.7 שנות אור מכוכב רוס 248[8].

תמונות שצולמו מוויאג'ר 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Voyager - Planetary Voyage, NASA
  2. ^ Voyager 2, In Depth, נאס"א, solarsystem.nasa.gov, ‏26 בינואר 2018
  3. ^ כיבוי מצלמות וויאג'ר 2, אירועים במשימת וויאג'ר 2, אתר וויאג'ר, נאס"א
  4. ^ "NASA - Voyager 2 Proves Solar System Is Squashed". www.nasa.gov. 
  5. ^ The Ultimate Workhorse זמני משימת וויאג'ר 2, אתר וויאג'ר, נאס"א
  6. ^ NASA’s Voyager Spacecraft Still Reaching for the Stars After 40 Years, נאס"א, ‏31 ביולי 2017
  7. ^ וויאג'ר 2 על סף יציאה ממערכת השמש, באתר ynet, 7 באוקטובר 2018
  8. ^ Interstellar Mission, מאמר באתר נאס"א, נצפה ב-11 בנובמבר 2016. (באנגלית)