אורנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורנוס סימול אסטרונומי של אורנוס
Uranus.jpg
אורנוס, צילום מוויאג'ר 2
מידע כללי
סוג עצם: כוכב לכת
קטגוריה: ענק גזים
מיקום: מערכת השמש התיכונה
תאריך גילוי: 13 במרץ 1781
מגלה: ויליאם הרשל
מאפיינים מסלוליים
מרחק ממוצע מהשמש: 2,870,972,220 ק"מ
(19.191,263,93 AU)
אפהליון: 3,006,389,405 ק"מ
(20.096,471,90 AU)
פריהליון: 2,735,555,035 ק"מ
(18.286,055,96 AU)
אקסצנטריות: 0.04716771
זמן הקפה: 30,799.095 ימים (84.323326 שנים)
מחזור סינודי: 369.7 ימים
מהירות מסלולית:
- ממוצעת:
- מקסימלית:
- מינימלית:

6.795 ק"מ/שנייה
7.128 ק"מ/שנייה
6.486 ק"מ/שנייה
נטיית מסלול: 0.76986°
מספר ירחים: 27
מאפיינים פיזיים
רדיוס בקו המשווה: 25,559 ק"מ
שטח פנים: ‎8.13×109קמ"ר
מסה: ‎8.686×1025ק"ג
צפיפות ממוצעת: 1.29 גרם/סמ"ק
תאוצת הכובד בקו המשווה: 8.69 מטר/שנייה2, 0.886 ג'י
זמן סיבוב עצמי: −17h 14m
מהירות סיבוב עצמי: 2.59 ק"מ/שנייה (בקו המשווה)
נטיית ציר הסיבוב: 97.86°
אלבדו: 0.51
מהירות מילוט: 21.29 ק"מ/שנייה
טמפרטורת פני השטח:
- מינימום:
- ממוצע:
- מקסימום:

49 קלווין / 224°C−
53 קלווין / 220°C−
57 קלווין / 216°C−
מאפייני אטמוספירה
לחץ אטמוספירי: 120 קילו פסקל
מימן 83%
הליום 15%
מתאן 1.99%
אמוניה 0.01%
אתאן 0.00025%
אצטילן 0.00001%

אורנוס (בלועזית: Uranus ; השם העברי: אורון[1][2]) הוא כוכב הלכת השביעי במרחקו מן השמש והוא מצוי במרחק ממוצע של 19.1914 יחידות אסטרונומיות ממנה. אורנוס נמנה עם ארבעת ענקי הגזים והוא מסווג בתת-הקטגוריה ענק קרח. הוא מורכב בעיקר ממימן והליום ובמרכזו ישנה ליבה מותכת של ברזל וסיליקטים המוקפת בשכבה עבה של קרח, מתאן ואמוניה. מעבר לשכבות המוצקות משתרעת האטמוספירה העבה המורכבת מימן והליום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנוס נצפה פעמים רבות לפני שהוכרז רשמית ככוכב לכת, לרוב הוא הוגדר (בטעות) ככוכב. התצפית הידועה המוקדמת ביותר הייתה בשנת 1690 כאשר האסטרונום האנגלי ג'ון פלמסטיד (John Flamsteed) צפה בו חצי תריסר פעמים וקיטלג אותו עם ציון פלמסטיד 34 בשור. אחרי חצי מאה, בין השנים 1750 לבין 1769, האסטרונום הצרפתי פייר צ'ארלס למונייר (Pierre Charles Le Monnier) צפה בו לפחות תריסר פעמים, כשאחת מהן נמשכה 4 ימים ברציפות.

סר ויליאם הרשל, מגלה אורנוס

סר ויליאם הרשל צפה בכוכב הלכת ב-13 במרץ 1781, לראשונה בעזרת טלסקופ, אך הוא דיווח על התצפית לחברה המלכותית ב-26 באפריל 1781 ובדיווח הוא סיווג את התגלית כשביט. הרשל דיווח לנביל מסקלני (Nevil Maskelyne) אודות הגילוי, וקיבל מכתב תשובה ב-23 באפריל בו כתב לו נביל שלדעתו מדובר בכוכב לכת ולא בשביט בגלל מסלולו המעגלי סביב השמש ואי הימצאות זנב המאפיין שביטים.

בעוד הרשל המשיך להציג את התגלית החדשה שלו כשביט, אסטרונומים אחרים החלו לחשוב אחרת. האסטרונום הרוסי אנדרס ג'והן לקסל (Anders Johan Lexell) היה הראשון שחישב את מסלולו של הגוף. המסלול הכמעט מעגלי של הגוף הוביל אותו למסקנה כי מדובר בכוכב לכת ולא שביט. האסטרונומים מרחבי העולם החלו לאמץ את הקביעה כי מדובר בכוכב לכת ועד מהרה הגוף החדש קיבל מעמד אוניברסלי של כוכב לכת.

עד 1783 סר ויליאם הרשל עצמו הכיר בעובדה כי מדובר בכוכב לכת ולא בשביט. כהוקרה על תרומתו, העניק לו ג'ורג' השלישי, מלכה של הממלכה המאוחדת באותה עת, מלגה בסך 200 פאונד, בתנאי שיעבור לוינדזור על מנת לאפשר למשפחת המלוכה להתבונן בגרמי שמיים באמצעות הטלסקופ שלו.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נביל מסקלני (Nevil Maskelyne) שאל את ויליאם הרשל באיזה שם הוא החליט לקרוא לגוף החדש. בתגובה כתב לו הרשל כי הוא בחר את השם גאורגיאם סידאס (הכוכב של ג'ורג') על שמו של המלך ג'ורג' השלישי, הפטרון החדש שלו.

הצעת השם של הרשל לא הייתה פופולרית מחוץ לבריטניה ושמות חלופיים החלו להופיע. האסטרונום הצרפתי ג'רום ללנד (Jérôme Lalande) הציע את השם הרשל על שם המגלה. האסטרונום השוודי אריק פרוספרין (Erik Prosperin) הציע את השם נפטון אשר נתמך על ידי אסטרונומים אחרים אשר תמכו ברעיון להנצחת הניצחון של הצי המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית בכך שיקראו לכוכב הלכת החדש אפילו נפטון ג'ורג' השלישי או נפטון בריטניה הגדולה.

אולם יוהאן אלרט בודה העדיף את השם אורנוס. הגרסה הלטינית של שם אל השמיים מהמיתולוגיה היוונית - אורנוס. בודה טען שמאדים קרוי על שם מרס, צדק קרוי על שמו של יופיטר (אביו של מרס), ושבתאי קרוי על שם סטורן (אביו של יופיטר), כך יש לקרוא לכוכב הלכת החדש על שמו אביו של סטורן דהיינו אורנוס. הצעה זו התקבלה על ידי מרבים הגופים והאישים המשפיעים בתחום, ההצעה הפכה לאוניברסלית בשנת 1850, ואילו השם "נפטון" - אף הוא על שם אל במיתולוגיה הרומית, נפטון - התקבל מאוחר יותר לכוכב הלכת שנתגלה ב-1846, הוא נפטון.

מקור השם בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בדצמבר 2009, לרגל סיום שנת האסטרונומיה הבינלאומית, הכריזה האקדמיה ללשון העברית על שמו העברי של אורנוס - אוֹרוֹן. משמעות השם 'אור קטן' והוא מרמז על האור החיוור של כוכב הלכת כפי שהוא נראה מכדור הארץ בשל מרחקו הרב מן השמש; השם אוֹרוֹן קרוב בצלילו לשם הלועזי ומסייע בזכירתו[2].

נתונים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנוס הוא השלישי בגודלו מבין ארבעת ענקי הגזים במערכת השמש שלנו וקוטרו הוא כ 51,118 ק"מ. תנועתו של אורנוס סביב השמש היא חריגה למדי ביחס לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש. כמו נוגה, הוא סובב סביב צירו בכיוון ההפוך (retrograde) יחסית לכיוון שבו סובבים יתר כוכבי הלכת סביב צירם. משך השנה שלו הוא 84.01 שנות ארץ, וכל עונה, או מחצית "שנה", אורכת 42 שנים. נטיית ציר סיבובו סביב עצמו היא זווית של 97.86 מעלות יחסית למישור הקפתו את השמש. נטייה זו מביאה לכך שתנועתו סביב צירו היא כמעט מאונכת לתנועתו סביב השמש, לכן כל קוטב מואר ברציפות במשך חצי שנת אורנוס - 42 שנות ארץ - וחשוך במשך 42 השנים הבאות, ורק אזורים בקרבת קו המשווה של כוכב הלכת רואים שינויים מהירים של אור וחושך, בהתאם למהירות הסיבוב. עובדה זו גורמת לשינויים קיצוניים ביותר בין העונות[3] אורנוס נע במסלולו סביב השמש במהירות ממוצעת של 6.81 ק"מ לשנייה.

מסה והרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורנוס יש אטמוספירה צפופה של מימן, הליום, ומתאן, ומעטפת של מים, אמוניה וקרח מתאן. במרכזו יש ליבת ברזל-צורן.

שדות מגנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזג אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמפרטורת פני השטח של אורנוס עומדת על מינוס 214 מעלות צלזיוס. הרוחות באטמוספירה של אורנוס נושבות במהירות של 500 קמ"ש.

ירחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורנוס מערכת של 27 ירחים, כולם נקראים על שם דמויות ממחזות של ויליאם שייקספיר ואלכסנדר פופ[4].

הירחים מחולקים לשלוש קטגוריות: 5 ירחים בעלי מסה גדולה, 13 ירחים פנימיים ו-9 הם ירחים לא-שגרתיים, כלומר ירחים במסלול נטוי, אליפטי, ובסיבוב המנוגד למסלול כוכב הלכת אותם הם מקיפים.

חמשת הירחים הגדולים היו יכולים להחשב ככוכב לכת ננסי אם הם היו מקיפים את השמש:

  • אוברון, קוטר כ-1522.8 ק"מ, מרוחק כ583,000 ק"מ
  • טיטניה, הירח הגדול, קוטרו 1577.8 ק"מ ומרחקו כ-463,300 ק"מ.
  • אומבריאל, קוטרו 584.7 ק"מ, מרוחק כ-266,000 ק"מ.
  • אריאל, קוטרו 1157.8 ק"מ, מרוחק כ-190,900 ק"מ
  • מירנדה, קוטרו 471.6 ק"מ, מרוחק 129,850 ק"מ. התגלה ב-1948.

13 הירחים הפנימיים הם ירחים אשר המסלול שלהם קרוב לטבעות של אורנוס, ורדיוס מסלולם קטן ממסלול מירנדה. הירחים הפנימיים ביותר הם קורדיליה ואופליה. שאר הירחים הפנימיים הם ביאנקה, קרסידה, דסדמונה, ג'ולייט, פורשיה, רוזלינד, קיופיד, בלינדה, פאק ומאב.

הירחים הלא-שגרתיים הם פרנסיסקו, קליבאן, סטפאנו, טרינקולו, סיקורקס, מרגרט, פרוספרו, סטבוס ופרדיננד[5].

טבעות פלנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבעות אורנוס

לאורנוס מערכת של 11 טבעות דקות אשר נתגלו בשנת 1977 כאשר הן מסתירות את כוכב הלכת.

חקר אורנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפיות טלסקופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנוס הוא כוכב הלכת הראשון שהתגלה בעקבות המצאת הטלסקופ.

חקר באמצעות חלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושית וויאג'ר 2 הצליחה, בשל סידור גאומטרי נדיר של כוכבי הלכת שמתרחש אחת ל־175 שנה לעבור גם ליד אורנוס. המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת אורנוס התרחש ב־24 בינואר 1986. הגשושית גילתה עשרה ירחים חדשים וחקרה את האטמוספירה הייחודית של כוכב הלכת (בשל הטיית הציר של אורנוס, בסך 97.77 מעלות) ואת מערכת הטבעות שלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורנוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]