איו (ירח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אִיוֹ
Io highest resolution true color.jpg
איו צולם ברזולוציה גבוהה על ידי הגשושית גלילאו,
3 ביולי 1993
גילוי
מגלה גלילאו גליליי
סיימון מריוס
תאריך גילוי 7 בינואר 1610
מאפיינים מסלוליים
חצי ציר גדול 421,700 ק"מ
אקסצנטריות 0.041
זמן הקפה 1.769137786 ימים
מהירות הקפה 17.334 ק"מ/שנייה
נטיית מסלול למישור המילקה- 2.21°
לקו המשווה של צדק- 0.05°
ירח של צדק
מאפיינים פיזיים
קוטר ממוצע 3642.6 ק"מ
שטח הפנים 41,910,000 קמ"ר
מסה ‎8.9319×1022ק"ג
צפיפות ממוצעת 3.528 גרם/סמ"ק
כוח משיכה 1.796 מ/ש2
אלבדו 0.63
מהירות מילוט 2.558 ק"מ/שנייה
בהירות 5.02

אִיוֹ הוא אחד מירחי כוכב הלכת צדק. הוא החמישי במרחקו מבין 79 ירחי צדק והשלישי בגודלו מבין ארבעת הירחים הגליליאניים. מקיף את צדק אחת ל-42 שעות.

איו מבצע הקפה סינכרונית סביב צדק. הדבר נובע מכוח המשיכה החזק של צדק אשר נעל את סחרורו הצירי של איו עד שזה מפנה אליו רק צד אחד בכל עת. בנוסף, בהשפעת כוחות הכבידה של צדק ושאר הירחים הגליליאניים, נוצרים כוחות גאות חזקים המביאים לעיוות משמעותי-עד לכדי הבדל של 100 מטר בין "שיא הגאות" (Tidal Bulge) לבין השפל. תנודות אלו בליבת הירח גורמות ליצירת חום רב(אנ') המתיך את גרעינו הפנימי של איו והתוצר הוא פעילות געשית רבה על פניו.

איו הוא הגוף הפעיל ביותר מבחינה געשית במערכת השמש, והתזות ההתפרצויות הגעשיות שלו מגיעות לגובה 300 ק"מ מפניו. פעילות זאת היא הגורם לגוון הצהבהב של פניו. על-פי הנתונים הידועים כיום (2016) איו בנוי בעיקר מסלעי סיליקט מותכים, ויש לו גרעין מתכתי. גשושית המחקר גלילאו מצאה כי הירח כמעט שלא נפגע ממטאוריטים, אבל יש בו כמות גדולה של הרי געש פעילים ואף שלחה צילומי התפרצויות. הקרינה החזקה הקיימת סביב איו פגעה במכשור על הגשושית והובילה לסיום המשימה.

איו נקרא על שם הנימפה איו מהמיתולוגיה היוונית.

ההיסטוריה של תצפיות באיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התצפית הראשונה שדווחה על איו בוצעה על ידי גלילאו גליליי ב-7 בינואר 1610, באמצעות טלסקופ עדשות שהגדיל פי 20 במהלך עבודתו באוניברסיטת פאדובה. עם זאת, באותה תצפית גלילאו לא יכול היה להפריד בין איו ואירופה בגלל ההגדלה הנמוכה של הטלסקופ שלו, כך ששני הירחים תועדו כנקודת אור יחידה. איו ואירופה נצפו לראשונה כגופים נפרדים במהלך התצפיות של גלילאו על המערכת של ירחי צדק למחרת, 8 בינואר 1610[1]. הגילוי של איו ושאר הירחים הגליליניים של צדק פורסם בספרו של גלילאו "שליח הכוכבים" במרץ 1610[2]. בספרו "ירחי צדק" (Mundus Jovialis) שפורסם בשנת 1614 טען סימון מריוס כי גילה את איו ואת הירחים האחרים של יופיטר בשנת 1609, שבוע לפני גילויו של גלילאו. גלילאו הטיל ספק בטענה זו והציג את עבודתו של מריוס כגנבה. בנוסף לכך, התצפית הראשונה של מריוס בוצעה ב-29 בדצמבר 1609 לפי לוח השנה יוליאני, השווה ל-8 בינואר 1610 בלוח השנה הגרגוריאני, שבו השתמש גלילאו[3] . בהתחשב בכך שגלילאו פרסם את עבודתו לפני מריוס, זוכה גלילאו לגילוי[4].

במהלך מאתיים חמישים השנים הבאות, נותרה איו נקודת אור בלתי מפוענחת בעוצמה 5 לפי המדידות אסטרונומיות. במהלך המאה ה -17 שימשו איו והלוויינים הגליליים האחרים מטרות מגוונות, כולל שיטות מוקדמות לקביעת קו אורך [5], אימות החוק השלישי של קפלר של תנועות הפלנטות, וקביעת את הזמן הנדרש לאור לעבור בין צדק לכדור הארץ[2]. בהתבסס על לוחות תצפית (אפימרידים) שיצרו האסטרונום ג'ובאני קאסיני ואחרים, פיתח פייר-סימון לפלס תאוריה מתמטית המסבירה את מסלולי התהודה של איו, אירופה וגנימד[2]. מאוחר יותר נמצא כי לתהודה זו השפעה עמוקה על הגאולוגיות של שלושת הירחים.

הטכנולוגיה המשופרת של טלסקופים בסוף המאה ה-19 וה-20 אפשרה לאסטרונומים לשפר את כושר ההפרדה (כלומר לזהות גופים קטנים) ולזהות תכונות שטח רחבות היקף באיו. בשנות ה -90 של המאה ה -19, אדוארד ברנרד היה הראשון שצפה בהבדלים בבהירות של איו בין אזורי המשווה והקוטב, וקבע נכונה כי הדבר נבע מהבדלי צבע ואלבדו בין שני האזורים, ולא בגלל היותו של איו בצורת ביצה. זאת בניגוד להצעה של האסטרונום ויליאם פיקרינג, לפיה יש לראותם שני גופים נפרדים, כפי שהציע בתחילה ברנרד[6][7][8]. תצפיות טלסקופיות מאוחרות יותר אישרו אזורים קוטביים חומים אדמדמים של איו ופס קו המשווה הצהוב-לבן[9].

תצלום שצולם על ידי הגשושית גלילאו
התפרצות הר געש על איו. סרטון שצולם על ידי הגשושית ניו הורייזונס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Blue, Jennifer (9 בנובמבר 2009). "Planet and Satellite Names and Discoverers". USGS. 
  2. ^ 1 2 3 Cruikshank, D. P.; Nelson, R. M. (2007). "A history of the exploration of Io". in Lopes, R. M. C.; Spencer, J. R. Io after Galileo. Springer-Praxis. עמ' 5–33. ISBN 978-3-540-34681-4. 
  3. ^ Van Helden, Albert (14 בינואר 2004). "The Galileo Project / Science / Simon Marius". Rice University. 
  4. ^ Baalke, Ron. "Discovery of the Galilean Satellites". Jet Propulsion Laboratory. בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2010. 
  5. ^ O'Connor, J. J.; Robertson, E. F. (פברואר 1997). "Longitude and the Académie Royale". University of St. Andrews. בדיקה אחרונה ב-14 ביוני 2007. 
  6. ^ Barnard, E. E. (1894). "On the Dark Poles and Bright Equatorial Belt of the First Satellite of Jupiter". Monthly Notices of the Royal Astronomical Society 54 (3): 134–136. Bibcode:1894MNRAS..54..134B. doi:10.1093/mnras/54.3.134. 
  7. ^ Barnard, E. E. (1891). "Observations of the Planet Jupiter and his Satellites during 1890 with the 12-inch Equatorial of the Lick Observatory". Monthly Notices of the Royal Astronomical Society 51 (9): 543–556. Bibcode:1891MNRAS..51..543B. doi:10.1093/mnras/51.9.543. 
  8. ^ Dobbins, T.; Sheehan, W. (2004). "The Story of Jupiter's Egg Moons". Sky & Telescope 107 (1): 114–120. 
  9. ^ Minton, R. B. (1973). "The Red Polar Caps of Io". Communications of the Lunar and Planetary Laboratory 10: 35–39. Bibcode:1973CoLPL..10...35M. 
Q space.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החלל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.