ולטר ראוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ולטר ראוף (גרמנית: Walter Rauff‏; 19 ביוני 1906 - 14 במאי 1984) היה פושע מלחמה נאצי, ממציא שיטת "משאיות הגז" אשר קדמה לשיטת ההמתה בתאי גזים, ויושמה בקנה מידה חלקי בשנת 1941 בזמן השואה.

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראוף החל את הקריירה שלו בחיל הים, אך פוטר משם בשנת 1937 בעקבות שערורייה בה היה מעורב[1]. הוא גויס על ידי ריינהרד היידריך ל-SD ולאחר מכן הצטרף ל"מנגנון הביטחון הראשי של הרייך", RSHA, מחלקה של ה-SS, שנוסדה על ידי היינריך הימלר בשנת 1939. במסגרת זו היה מעורב בהמצאת "משאיות הגז", משאיות אשר צינור המפלט שלהן חובר לתא אטום, ושימשו מעין תא גזים נייד, אשר שימש להשמדת יהודים, נכים ואחרים שנועדו להשמדה במסגרת המדיניות הנאצית של רצח עם. במשאיות אלו נעשה שימוש חלקי בשנת 1941 ובתחילת שנת 1942 בטרם החל הרצח באמצעות תאים נייחים. מעריכים כי מאתיים אלף אנשים נרצחו בצורה זו.

בשנת 1942 נקרא ראוף לאתונה, שם הועמד בראש קבוצה של 24 אנשים שכונתה "איינזצגרופה אגיפטן" (עוצבת מבצע -מצרים) שמטרתה הייתה השמדת יהודי ארץ ישראל, בשיטות המוכרות מפעולת האיינזצגרופן במזרח אירופה, במקרה של כיבוש הארץ על ידי כוחותיו המתקדמים של הגנרל ארווין רומל. עם התבוסה הגרמנית בקרב אל עלמיין השני בא סופה של תוכנית זו. ראוף הועבר לתוניסיה, והועמד שם בראש איינזצקומנדו של ה-SD שמטרתו הייתה רדיפת יהודי צפון אפריקה[2].

לקראת סוף המלחמה נשא ראוף דרגת שטנדרטנפיהרר (מקביל לאלוף משנה) של האס אס. משנת 1943 שימש בתפקידים שונים בצפון איטליה וניסה להתחבב על בעלות הברית כאשר היה בעל תפקיד בכניעת הנאצים באיטליה.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1946 נמלט ממחנה שבויים אמריקני, והסתתר במנזרים, כפי הנראה כשהוא זוכה להגנת הבישוף אלויס הודאל. בשנת 1948 גויס למודיעין הסורי ושהה כשנה בדמשק עד שחילופי משטר הסירו את חינו בעיני השלטונות. ישנם דיווחים לפיהם היה מעורב ברדיפת יהודים בסוריה. מסמכי CIA מגלים כי ראוף הועסק, לאחר עזיבתו את סוריה, בסוף שנות ה-40 על ידי המודיעין הישראלי שקיבל ממנו מידע על סוריה וסיפק לו את המסמכים הנחוצים לבריחתו לדרום אמריקה. בשנת 1993 סיפר שלהבת פריאר כי גייס את ראוף ברומא וקיבל ממנו מידע בתמורה לאשרת שהייה באיטליה והסדרת הפלגתו מגנואה[1]

לאחר עזיבתו את סוריה השתקע באקוודור ולאחר מכן בצ'ילה. על פי דו"ח של ה-CIA ייתכן ששירת את המשטר הצ'יליאני. בדצמבר 1962 נעצר לאחר שמערב גרמניה ביקשה להסגירו[3][4], אך בית המשפט העליון בצ'ילה שיחרר אותו לאחר חמישה חודשים בגלל שעל פשעיו חלים חוקי ההתיישנות של צ'ילה[5]. בשנת 1972 ענה הנשיא סלבדור איינדה לבקשת שמעון ויזנטל שאינו יכול לשנות את החלטת בית המשפט העליון בצ'ילה[1]. בקיץ 1974 פרסם לה מונד שראוף הוא ראש שירותי המידע בצ'ילה[6], טענה שהוכחשה על ידי ממשלת צ'ילה[7].

בשנת 1977 דווח בעיתון גרמני שולטר מתגורר בפונטה ארנס ועובד כמנהל במפעל דגים[8]. בשנת 1979 רואיין ראוף על ידי יוצר הסרטים התיעודיים ויליאם במיסטר, שיצר את הסרט "הצייד והניצוד" שהוצג בארצות הברית בשנת 1981, ואף זכה לפרס אמי. בשנים 1979-1980 ניסה המוסד לחסל את ראוף בביתו בסנטיאגו, אך ראוף לא יצא מביתו כשארבו לו והמבצע לא יצא אל הפועל[9].

בעת ביקור של שר החוץ של צ'ילה, וולטרס, בישראל בנובמבר 1983, היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר העלה את סוגיית הסגרתו של ראוף. וולטרס אמר שהוא לא יכול להסגיר את ראוף עקב מגבלות החוק בצ'ילה. בשנת 1984, נשלחה על ידי מנכ"ל משרד החוץ בקשה נוספת להסגרתו של ראוף אל שר החוץ הצ'יליאני חיימה דל-ואייה[10], אלא שדל-ואייה הצהיר כי יהיה זה "בלתי הולם" לגרש את ראוף. ראוף התגורר אז בפרבר של סנטיאגו וטען בפני עיתונאים שהיה רק טכנאי ולא השתתף ברציחות[11].

ראוף מת מוות טבעי בשנת 1984[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל בר זוהר, הנוקמים, א. לויו אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 146-145, 240-235.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]