ועדת המוסדות לענייני ירושלים
ועדת המוסדות לענייני ירושלים (הייתה ידועה גם בשם המקוצר "ועדת ירושלים") הייתה ועדה לענייני ירושלים שהוקמה על ידי המוסדות הלאומיים במהלך מלחמת העצמאות.
הוועדה פעלה בראשות איש מפא"י ברנרד ג'וזף (דב יוסף) והתחרתה במועצת העירייה העברית שבראשות דניאל אוסטר, שכללה את ששת חבריה הנבחרים היהודים של עיריית ירושלים שפוזרה ב־1944. אוסטר הצליח לבסס את מעמדו כראש העירייה בעוד יוסף שימש כמושל הצבאי שעירוני לתקופה לאחר פיזור הוועדה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיריית ירושלים המעורבת נבחרה בבחירות שנערכו ב־1934, בהן נבחרו למועצת העירייה 12 חברים: שישה יהודים ושישה ערבים, מהם ארבעה מוסלמים ו־2 נוצרים. הבריטים מינו את חוסיין אל-ח'אלדי הערבי־מוסלמי לראשות העירייה, אך הדיחו אותו בספטמבר 1937 כחלק ממאבקם במרד הערבי הגדול, וסגן ראש העירייה דניאל אוסטר ניהל בפועל את העירייה. ביולי 1938 צורף למועצה מוסטפא אל-ח'אלדי ומונה לראש העירייה. באוגוסט 1944 נפטר מוסטפא אל-ח'אלידי, ואוסטר שוב כיהן כממלא מקום ראש העיר. הערבים דרשו מן הממשלה למנות מחדש את ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, שכבר חזר מגלותו, אולם הבריטים התעלמו מדרישתם, ומועצת העירייה המשיכה לפעול בראשות אוסטר.[1] במרץ 1945 הודיעו שלטונות המנדט שבכוונתם לצרף שני נציגים בריטים למועצת העיר, ולקיים רוטציה בתפקיד ראש העיר בין מוסלמי, יהודי ונוצרי שאינו בהכרח אזרח ארץ ישראלי,[2] שכל אחד יכהן שנה.[3] מאחר שבינתיים המשיך אוסטר לשמש ראש העירייה בפועל, חדלו הנציגים הערבים להשתתף בישיבות מועצת העירייה ושיגרו אל מושל המחוז (במקום אל ראש העירייה בפועל) מכתבי התפטרות ממנה.[2] בעקבות זאת, הודיעו הבריטים ביולי 1945 על פיזור מועצת העירייה[4] ומינו במקומה ועדה קרואה, בנימוק שהצדדים מסרבים לקבל את הצעת הרוטציה. כמו כן, הם הודיעו על הקמת ועדת חקירה למצב המוניצפאלי בראשות זקן השופטים ויליאם ג'יימס פיצג'רלד.[5][2] עקב עבודות הוועדה לא נועדו להתקיים בחירות לעירייה במקביל לשאר העיריות במנדט, בהן התקיימו בחירות ב־1946.[6][7]
ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפה על היישוב. המהלך החל בהתקפה על אוטובוס 2094, שבה נהרגו חמישה נוסעים יהודים, ובהמשך בהתקפות על דרכי התחבורה, על יישובים מבודדים ועל תושבים יהודים בערים המעורבות. בזאת נפתח השלב הראשון של מלחמת העצמאות אשר נמשך עד להכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב.
ב-2 בדצמבר התפוררה עיריית ירושלים המעורבת.[דרושה הבהרה][דרוש מקור]
כחלק מוועדת המצב שהקימה הסוכנות היהודית והוועד הלאומי הוקמה בדצמבר 1947 ועדת משנה ד' לענייני ירושלים בראשות אברהם גרנובסקי (לימים גרנות) מקק"ל.[8] הוועדה נועדה לתכנן את עתידה של ירושלים היהודית במסגרת משטר בינלאומי, שאמור היה לנהוג בירושלים בהתאם להחלטת החלוקה.
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב־4 בינואר 1947 הוחלט להקים "ועדת המוסדות לענייני ירושלים", שתנהל את ענייני העיר. בוועדה נועדו להיות חברים דב יוסף, משה שפירא מהסוכנות היהודית, יצחק בן-צבי מהוועד הלאומי וחיים סלומון מוועד הקהילה, ונועד להתווסף בעתיד גם איש ביטחון.[8] יוסף הפך לאחר מכן ליושב הראש.[9]
ב־18 במרץ 1948 החליטה הסוכנות היהודית על הקמת "רשות עליונה לירושלים העברית".[10]
פעולות הוועדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
משכנה של הוועדה היה בבניין סנסור בהצטלבות של רחוב יפו עם רחוב בן-יהודה, ליד כיכר ציון במרכז העיר. הוועדה טיפלה בקיום השירותים הציבוריים, באספקת מזון, מים ושירותים רפואיים ובמניעת ספסרות. הוועדה טיפלה גם בפליטי שכונות הספר, הסמוכות לאזורים הערביים של ירושלים, שנסו למרכז העיר. כמו כן פיקחה הוועדה על הסדר וביטחון הציבור והרכוש בעזרת משמר העם, שהיה יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, בהן ירושלים, חיפה, תל אביב וצפת. בין היתר מנעו אנשי משמר העם, במחסומי היציאה מן העיר, בריחה של תושבים מירושלים.
הרשות המרכזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־22 באפריל הודיעה הסוכנות היהודית על הקמת "רשות מרכזית" לענייני ירושלים,[11] שהחליפה את הוועדה לענייני ירושלים. בוועדה זו היו חברים יוסף, אוסטר, יצחק ורפל, חיים סלומון, שמואל צ'ארלס פסמן, משה פרוש וראובן שרייבמן.[11]
בתחילת מאי הוקמה מועצת העירייה העברית בה היו חברים חברי המועצה היהודים שנבחרו ב־1934, בהם אוסטר, סלומון ואברהם אלמליח. שלושה חברי מועצה חדשים החליפו את השלושה שנבחרו ב־1934: אבולעפיה החליף את יוסף חכמשוילי, מרדכי בוקסבוים החליף את נציג אגודת ישראל שמואל עדן ששהה באמריקה וראובן שרייבמן החליף את יצחק בן-צבי. מושל המחוז הבריטי אף השתתף בישיבת המועצה הראשונה.[12] שני הגופים התעמתו בדבר סמכויות שונות.[13]
הרשות מרכזית לשעת חירום בירושלים, שנקראה גם היא "ועדת ירושלים", אשר ניהלה את העיר בתקופת הקרבות והמצור ודאגה, בין היתר, לשיכונם של כ-1,500 פליטי הרובע היהודי של העיר העתיקה בדירות בשכונת קטמון (הישנה) שנעזבה על ידי תושביה הערבים, ועדה זו פעלה עד ל-2 באוגוסט 1948, אז הוטל שלטון צבאי על העיר ודב יוסף נתמנה למושל הצבאי של ירושלים.
חברי הרשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף) – יושב ראש הוועדה, מבכירי עורכי הדין בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. פעיל בתנועת העבודה ומפא"י. שימש יועץ משפטי של הנהלת הסוכנות היהודית וממלא מקום ראש המחלקה המדינית של הסוכנות.
- דוד אבולעפיה – עורך דין ואיש ציבור בירושלים ושימש נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים. נבחר לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "תומכי ז'בוטינסקי מבני עדות המזרח".
- דניאל אוסטר – סגן ראש עיריית ירושלים מ־1934 עד פיזור המועצה ב־1945 ושימש כממלא מקום ראש העירייה מספטמבר 1937 עד יוני 1938 ומאוגוסט 1944 עד יולי 1945. חבר הציונים הכלליים.
- חיים סלומון – בנו של יואל משה סלומון, ותעשיין ופעיל ציבור בירושלים. נבחר למועצת העירייה בבחירות ב־1927 וב־1934 ושימש כסגן ראש העירייה ב־1927.
- שמואל פסמן – פעיל ציוני בתנועות ההתיישבות בארץ ישראל ופעל במסגרת ארגוני סיוע וסעד.
- יצחק ורפל (רפאל) – חבר הוועד הלאומי מטעם הפועל המזרחי.
- ראובן שרייבמן (לימים ראובן שרי) – חבר מפקדת ארגון "ההגנה" במחוז ירושלים ומזכיר מועצת פועלי ירושלים.
הממשל הצבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־2 באוגוסט 1948 חתם שר הביטחון בממשלה הזמנית דוד בן-גוריון על מנשר המודיע כי חל ממשל צבאי בירושלים,[14] ועל מנשר הממנה את דב יוסף למושל הצבאי בעיר.[15]
בספטמבר 1948 מונתה מועצה מייעצת על יד המושל הצבאי של השטח המוחזק של ירושלים. חברי המועצה היו ולטר אלבס, וולפגנג ארליך (מק"י), אברהם ארסט, שרה אשכול (ויצו), בצלאל ביז'נסקי, משה ברעם (מפא"י), יהודית גינצבורג, אליהו הכרמלי (מפא"י), דניאל ינובסקי (המפלגה הרוויזיוניסטית), נחום ליפשיץ (המפלגה הרוויזיוניסטית), פייבל מלצר (הפועל המזרחי), אריה נהיר (מפ"ם), נחום סדומסקי, אברהם-חיים צוובנר (לימים שאג, המזרחי), משה קהתי, אברהם קובלנוב, ישראל מאיר קלינלרר (אגודת ישראל/פאג"י), רפאל קצנלנבוגן (פועלי אגודת ישראל), חיים קרונגולד, שלום שורץ, משה שקדיאל וראובן שרייבמן (לימים שרי, מפא"י).[16]
גם לאחר מינויו של יוסף למושל הצבאי נמשכו העימותים בינו לבין אוסטר לגבי סמכויות שונות בפעילות העירונית.[17]
ב־31 בדצמבר 1948 אישרה הממשלה הזמנית את הרחבת עיריית ירושלים הישראלית משישה חברים ל־17. 11 החברים החדשים כללו 2 חברי מפא"י (1 מהם ספרדי), 1 מפ"ם, 1 תנועת המזרחי, 1 הפועל המזרחי, 1 ועד העדה הספרדית, 2 אגודת ישראל (1 מהם פועלי אגודת ישראל), 1 עלייה חדשה 1 רוויזיוניסטים ואישה אחת מטעם ויצו - שרה אשכול.[18][19]
הממשל הצבאי בוטל ב־1 פברואר 1949.[20] בסוף החודש התפזר הממשל.[21] יוסף, שנבחר לאספה המכוננת בינואר 1949, היה לשר הקיצוב והאספקה בממשלת ישראל הראשונה שקמה במרץ 1949.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 85–86.
- 1 2 3 אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 86.
- ↑ תור משולש לכהונת ראש העיר ירושלים, דבר, 22 במרץ 1945
- ↑ הממשלה פירקה את עירית ירושלים, דבר, 12 ביולי 1945
- ↑ פירוק עירית ירושלים ומנוי ועדת־הנהלה בריטית, ידיעות עיריית תל אביב, 15 ביולי 1945
- ↑ תמיר גורן, שאלת ראשות עיריית חיפה וההיערכות לקראת הבחירות המוניציפליות בשלהי תקופת המנדט, מדינה וחברה 6 (1), 2007, עמ' 123–55, JSTOR 23638633
- ↑ בחירות ככל העיריות פרט לירושלים, משמר, 1 באוגוסט 1945
- 1 2 צבי תדמור ויוסי כץ, תרומת דב יוסף לארגון האספקה לירושלים במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב י"ג, תשע"ג, עמ' 179–183
- ↑ ועדת המוסדות לעניני ירושלים בפעולתה, דבר, 3 בפברואר 1948
- ↑ רשות עליונה לירושלים העברית, הצופה, 18 במרץ 1948
- 1 2 "רשות מרכזית" הוקמה בירושלים, על המשמר, 23 באפריל 1948
- ↑ בירושלים הפצועה והלוחמת, הצופה, 5 במאי 1948
- ↑ כפילות מיותרת בהנהגת ירושלים, הצופה, 7 במאי 1948; אריה צמוקי, רשימות ירושלמיות, על המשמר, 23 ביולי 1948
- ↑ שלטון צבא־הגנה לישראל בירושלים (מנשר מס' 1)
- ↑ שלטון צבא־הגנה לישראל בירושלים (מנשר מס׳ 2)
- ↑ זו רשימת חברי המועצה הירושלמית, המשקיף, 17 בספטמבר 1948
- ↑ מחריף סכסוך הסמכויות בין דר. יוסף וד. אוסטר, המשקיף, 12 בדצמבר 1948
- ↑ הסדר שרירותי של הרכב עיריית ירושלים, על המשמר, 3 בנובמבר 1948; עירית ירושלים לקראת הרחבה, הצופה, 14 בנובמבר 1948
- ↑ הורחבה מועצת העיריה בירושלים, יום יום, 31 בדצמבר 1948
- ↑ בוטל הממשל הצבאי בירושלים, דבר, 2 בפברואר 1949
- ↑ מסיבת פרידה לד"ר יוסף, חרות, 24 בפברואר 1949