דב יוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דב יוסף
דב יוסף בתמונה מה-5 בנובמבר 1951
דב יוסף בתמונה מה-5 בנובמבר 1951
לידה 27 במאי 1899
מונטריאול, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בינואר 1980 (בגיל 80)
באר שבע, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשלות 1, 2, 3, 4, 5, 6, 10, 11, 12
כנסות 1 - 3
סיעה מפלגת פועלי ארץ ישראל
תפקידים בולטים
ביתו של דב יוסף בשכונת רחביה בירושלים

ד"ר דב (ברנרד) יוסף (27 במאי 1899[1]7 בינואר 1980) היה שר בממשלות ישראל, ולפני כן מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט והמושל הצבאי של ירושלים בעת מלחמת העצמאות. נודע בתפקידו כשר האספקה והקיצוב בתקופת הצנע, וכונה "שר הצנע".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב יוסף (ברנרד ג'וזף) נולד במונטריאול שבקנדה בשנת 1899. למד באוניברסיטת מקגיל, באוניברסיטת לאוול ובאוניברסיטת לונדון. בעל תואר דוקטור לפילוסופיה ומוסמך במשפטים.

בעת מלחמת העולם הראשונה היה ממארגני ההתנדבות לגדודים העבריים בקנדה, והגיע לארץ ישראל בשנת 1918 יחד עם הגדוד האמריקני (גדוד קלעי המלך ה-39). ב-1921, לאחר שסיים את לימודי המשפטים, שב לארץ ישראל כדי להשתקע בה.

עורך הדין הוראס סמואל קיבל אותו כמתמחה במשרדו, ולאחר מכן כשותף. במרוצת הזמן היה דב יוסף לאחד מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט. בשנת 1933 הוא היה עורך הדין של משפחת ארלוזורוב בהקשר לרצח ארלוזורוב. בסוף שנות השלושים היה מפרקה של הסניף הארצישראלי של פניקס, וינה, יחד עם משה דוכן[2].

דב יוסף היה פעיל בתנועת העבודה. הצטרף למפא"י בשנת 1933. שימש כיועץ משפטי של הנהלת הסוכנות היהודית וייצג אותה בוועדת פיל[3] ובוועדת וודהד[4]. בהמשך שימש כממלא מקום ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בראשית 1938 שהה בשליחות הסוכנות היהודית בצפון אמריקה[5]. בשנת 1941 הוא יצא בשליחות הסוכנות היהודית לארצות הברית[6] ולדרום אפריקה[7]. בסוף 1943 נשלח למשרד המדיני בוושינגטון כדי לייצג שם את עמדת הנהלת הסוכנות היהודית בארץ ישראל[8].

בעת מלחמת העולם השנייה היה אחראי על גיוס מתנדבי היישוב לצבא הבריטי. היה חבר הנהלת הסוכנות משנת 1945[9]. היה בין מנהיגי היישוב שנשלחו בשבת השחורה למעצר במחנה המעצר בלטרון.

בעת מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים היה דב יוסף המושל הצבאי של העיר. בתפקידו זה היה למעשה המושל האזרחי של העיר, כשהתואר "צבאי" ניתן כדי להראות על מקור סמכותו, שנבע מכך שירושלים, שטרם סופחה אז למדינת ישראל, הייתה בשליטה צבאית ישראלית. בתפקידו זה היה אחראי על כך שאספקת המזון, שהיה בעיר בצמצום רב, תהיה מאורגנת ושוויונית. תוך כדי המלחמה, באוקטובר 1948, נפלה בתו לֵילה בקרבות הנגב (לזכרה ולזכר חבריה הקדיש את ספרו "קריה נאמנה").

המפקד הצבאי של ירושלים, שהיה אחראי על ניהול המערכה הצבאית, היה מפקד חטיבת עציוני דוד שאלתיאל (שלאחר מלחמת העצמאות זכה לדרגת אלוף). דב יוסף חלק על החלטותיו של שאלתיאל ומהלכיו. בספרו "קריה נאמנה" (1960), שבו תיאר את אירועי מלחמת העצמאות בירושלים, ביקר בחריפות את התנהלותו הצבאית של שאלתיאל ועל כך שלא דיווח לו על המצב האמיתי בעיר העתיקה ערב נפילתה. הוא טען שלו היה עושה כן, היה פונה לדוד בן-גוריון בדרישה להזעקת כוחות תגבורת. פרסום הספר עורר סערה ציבורית עזה ואף הגיע לדיון בכנסת, כשסיעת חרות הגישה הצעה למינוי ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת נסיבות נפילתה של העיר העתיקה. ההצעה נפלה בהצבעה.

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר התחבורה דב יוסף והרמטכ"ל יגאל ידין מבקרים בחיל הים, מלווים על ידי מפקד החיל מרדכי לימון וסגנו שמואל טנקוס.

דב יוסף היה שר האספקה והקיצוב בממשלת ישראל הראשונה והיה אחראי על מדיניות הצנע שהופעלה באפריל 1949. התפקיד ניתן לו לאור הצלחתו, כמושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור, להנהיג בה סדר בחלוקת מצרכי המזון חרף המחסור החמור. תפקיד זה לא הוסיף על אהדתו של הציבור ליוסף, והוא זכה לכינוי "שר הצנע". כדי לנסות להתגבר מעט על המחסור, המליץ דב יוסף גם לעירוניים, לנצל כל פיסת קרקע ולגדל בה ירקות ותרנגולות מטילות. רעייתו, גולדי, הקפידה לשמש דוגמה ולבצע את ההמלצה בחצר ביתה ברחוב אלחריזי 22 בירושלים. בלחץ דעת הקהל בוטל בשנת 1951 משרד האספקה והקיצוב, ויוסף נתמנה לשר התחבורה.

דב יוסף כיהן בכנסת מהכנסת הראשונה ועד לכנסת השלישית, וכן כשר שאינו חבר כנסת בתקופת כהונת הכנסת החמישית. יוסף כיהן בתפקידים מיניסטריאלים שונים: שר החקלאות, שר התחבורה, שר המשפטים, שר המסחר והתעשייה, שר הבריאות ושר בלי תיק.

בשנת 1952, בהיותו שר המסחר והתעשייה, שימש כדובר המשרד ד"ר ישראל קסטנר. כאשר הואשם קסטנר בעלונו של מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה בעת השואה, אילץ אותו דב יוסף להגיש תלונה, שבעקבותיה הוגש על ידי המדינה כתב אישום נגד גרינוולד (במשפט זה נערך בירור מקיף על שואת יהודי הונגריה ועל תפקידו של קסטנר בשואה, עד כי המשפט הפך להיות ידוע כ"משפט קסטנר").

במהלך כהונתו בתפקיד שר המשפטים בממשלת ישראל העשירית, התגלעה מחלוקת חריפה בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר בדבר חלוקת הסמכויות ביניהם בתחום הפלילי. יוסף סבר כי העובדה שלשר המשפטים נתונה הסמכות החוקית ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ במקרה של חילוקי דעות ביניהם, מלמדת על כפיפותו של היועץ לשר. לעומתו סבר האוזנר כי כל עוד לא נטל השר את הסמכויות לידיו, נהנה היועץ מעצמאות מלאה ועליו לפעול לפי שיקול דעתו בלבד. המחלוקת הגיעה לישיבת הממשלה, שם התקבלה הצעתו של יוסף להקים ועדת משפטנים שתחווה את דעתה בפני הממשלה בנושאים שבמחלוקת[10]. הוועדה כונתה ועדת אגרנט על שם שמעון אגרנט שעמד בראשה.

מסקנות הוועדה נתפסו כהישג של האוזנר מאחר שבנושא המרכזי שהיה במחלוקת, סמכויות התביעה, צידדה הוועדה בהאוזנר וגרסה כי ליועץ יש עצמאות מוחלטת בהחלטותיו[11]. עם זאת ציינה הוועדה חובת היוועצות של היועץ בשר המשפטים ובממשלה, וכן חובת מסירת דין וחשבון קבוע לשר[12]. בנושא שהיה שולי יותר בוויכוח, סמכויות הייעוץ של היועץ המשפטי לממשלה, הבדילה הוועדה בין רשויות מנהליות לבין הממשלה, אשר רשאית לפעול גם כנגד חוות דעת היועץ[13]. מסקנות הוועדה אומצו על ידי הממשלה, כאשר יוסף נמנע בהצבעה לאחר שהודה כי אינו מרוצה מהן ואף הצהיר על כוונתו להביא לשינוי החוק[14].

דב יוסף היה מתומכיו הנאמנים של דוד בן-גוריון. בעת משבר "הפרשה", בראשית שנות ה-60, צידד בעמדת בן-גוריון כי בשאלה "מי נתן את ההוראה" תכריע ועדת חקירה משפטית ולא ועדת שרים, שאינה נקייה מנטיות פוליטיות. בעת פילוג מפא"י והקמת רפ"י על ידי בן-גוריון בשנת 1965, לא הצטרף לרפ"י ונשאר במפא"י, אך הורחק בידי ראש הממשלה לוי אשכול מרשימת מועמדי המערך לכנסת השישית ולא נכלל בממשלת אשכול שקמה לאחר הבחירות.

בשנת 1975 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "יונה וחרב".

ב-5 בינואר 1980 בעת שהתארח בבית בנו בבאר שבע, פונה לבית החולים סורוקה ושם נפטר, ככל הנראה מדום לב. דב יוסף הובא למנוחות ביום ב', י"ח בטבת תש"מ, ה-7 בינואר, בבית העלמין סנהדריה בירושלים. שמות רחובות על שמו קיימים בירושלים, נתניה ובאר-שבע.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bernard Joseph, Nationality: Its Nature and Problems, George Allen & Unwin (London), 1929.
  • דב יוסף, השלטון הבריטי בארץ ישראל: פרשת כשלונו של משטר, ירושלים: מוסד ביאליק, 1948.
  • דב יוסף, קריה נאמנה: מצור ירושלים 1948, ירושלים: שוקן, תש"ך-1960.
  • דב יוסף, יונה וחרב, גבעתיים; רמת גן: מסדה, 1975.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דב יוסף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך הולדתו של דב יוסף אינו נכון. הוא נולד ב-21 באפריל. ראו פירוט בדף השיחה.
  2. ^ תשלום למבוטחי פניכס, הצופה, 13 ביולי 1939
  3. ^ עוה"ד ב. יוסף טוען בועדה המלכותית, דבר, 15 בדצמבר 1936
    אין הצדקה להגבלות בקנית הקרקע, דבר, 16 בדצמבר 1936
  4. ^ פגישה ראשונה של ב"כ הסוכנות עם הוועדה הטכנית, הצופה, 17 במאי 1938
  5. ^ ד"ר ב. גוזף על מאמצי היהדות האמריקאית, הצופה, 25 בפברואר 1938
    ד"ר ברנרד ג'וזף חזר ארצה, הבוקר, 8 במרץ 1938
  6. ^ ד"ר ב. גוזף חזר ארצה, הבוקר, 11 באפריל 1941
  7. ^ למה יצא ד"ר ברנרד ג'וזף לאפריקה?, המשקיף, 2 ביוני 1941
  8. ^ לנסיעת ברנהרד ג'וזף לאמריקה, הבוקר, 8 באוגוסט 1943
    ברנרד ג'וזף לאמריקה, הבוקר, 8 באוקטובר 1943
  9. ^ הסכם בין המפלגות - האכזקוטיבה הורחבה - המזרחי חזרה, הבוקר, 17 באוגוסט 1945
  10. ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה באתר ארכיון המדינה
  11. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 423-433
  12. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 433-436
  13. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 448
    דו"ח ועדת המשפטנים בתוך תיק מסמכים: ועדת שמגר לעניין בחירת היועץ המשפטי לממשלה - חומרי רקע, מתוך אוסף רות גביזון, באתר ארכיון המדינה, עמ' 36 בתיק המסמכים.
  14. ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה באתר ארכיון המדינה