יצחק רפאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יצחק רפאל
Yitzhak Refael.jpg
יצחק רפאל, 1951
לידה 5 ביולי 1914
סאסוב, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 3 באוגוסט 1999 (בגיל 85)
ירושלים, ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1935
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה, ירושלים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים, בית המדרש לרבנים באמריקה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפד"ל עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה חזית דתית לאומית, הפועל המזרחי, מפד"ל
שר הדתות ה־5
10 במרץ 19743 ביוני 1974
(12 שבועות ויומיים)
30 באוקטובר 197422 בדצמבר 1976
(שנתיים ו-7 שבועות)
חבר הכנסת
20 באוגוסט 195113 ביוני 1977
(25 שנים)
כנסות 2 - 8
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר יצחק רפאל (וֶרפֶל) (5 ביולי 1914 - 3 באוגוסט 1999) היה ממנהיגי המפד"ל וכיהן מטעמה כחבר הכנסת ושר. חתן פרס ביאליק ופרס הרב קוק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסאסוב אשר בגליציה, לשמואל-צבי ואסתר ורפל. היה חבר תנועת תורה ועבודה הפועל המזרחי, ממייסדי בני עקיבא בפולין וכן ראש מחלקת ”ההכשרה” של ”החלוץ-המזרחי” בפולין.

עלה לארץ ישראל ב-1935, נישא לסופרת גאולה בת-יהודה (בת הרב יהודה לייב פישמן מימון).

למד באוניברסיטה העברית בחוגים למקצועות היהדות והיסטוריה כללית וקיבל תואר במאי 1940[1]. היה פעיל ב"הגנה", שימש כמורה בבית-הספר "מעלה" בירושלים, מנהל "מוסד הרב קוק" אשר ייסד חותנו ועורך כתב העת שלו, סיני, ממותו של הרב מימון ב-1962 ועד מותו שלו ב-1999. מנהל "המחלקה למלאכה ולמסחר זעיר" בסוכנות היהודית, סיים לימודי תואר שני במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1942 היה נציג הפועל המזרחי בהנהלת "מגבית ההתגייסות", והחל בשנת 1944 היה חבר "הוועד הלאומי".

בתקופת מלחמת העצמאות כיהן הן כחבר "ועדת המוסדות לענייני ירושלים", הן כמנהל "המשרד לנפגעי המלחמה" והן כחבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת העלייה, תפקיד אותו מילא עד 1953.

כיהן ברציפות בכנסת מהכנסת השנייה - 30 ביולי 1951 ועד הכנסת השמינית 17 במאי 1977. במשך כל תקופת כהונתו היה חבר בוועדת החוץ והביטחון, בכנסת השלישית והשמינית שימש יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט.

היה סגן שר-הבריאות (19611965), תקופה בה התחוללה פרשת תל גיבורים. סערה ציבורית שהתחוללה בעקבות הפרשה הביאה את ראש הממשלה למנות, ב-25 באוקטובר 1964, ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה גולן. בדו"ח שהגישה הוועדה נקבע שנמצא דופי בהתנהגותו רפאל,[2] ובעקבות זאת התפטר רפאל מתפקידו כסגן שר הבריאות.[3] לאחר שהופעל עליו לחץ ציבורי ויתר רפאל על חסינותו כחבר הכנסת,[4] והוגש נגדו כתב אישום בחשד שלקח שוחד בדמות תרומות למוסד הרב קוק, שבראשו עמד. הוא זוכה, משום שהעד המרכזי יהודה שפיגל, שהורשע לפניו, סירב להעיד נגדו.[5]

רפאל כיהן כשר-הדתות בשנים 19741976 בממשלתו של יצחק רבין, הוא פוטר על ידי רבין בדצמבר 1976 במסגרת התרגיל המבריק. טרם מונה לשר, פנה יהודה שפיגל אל גולדה וביקש שלא ימונה רפאל לשר בגלל פרשת תל גיבורים[6], אך בקשתו של שפיגל לא סיכלה את המינוי.[7].

בשנים 1957-1956 עשה עבודת מחקר באוניברסיטת לונדון וב-Jew's College. קיבל תואר דוקטור בספרות מבית המדרש לרבנים באמריקה בניו יורק בהדרכתו של הרב פרופסור שאול ליברמן. על עבודת הדוקטורט בנושא "ספר המנהיג" לרבי אברהם הירחי זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל. בשנת תשמ"ו זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית.

בנוסף, שימש כחבר הנהלת המפד"ל וחבר "המרכז העולמי של המזרחי - הפועל המזרחי", יו"ר הנהלת "מוסד הרב קוק" ו"יד הרב מימון".

רפאל הגיש נגד העיתונאית סילבי קשת קובלנה פלילית לפי חוק לשון הרע, משום שטענה שביקר במועדונים מפוקפקים וכי יש לו קשרים עם אנשי העולם התחתון.[8] קשת הגישה נגדו תביעה אזרחית, על שטען כי בכתבתה "הגדישה את הסאה, גם לפי דרכה, במידת השקרים ובהיקף העלבונות".[9] השניים התפשרו מחוץ לבית המשפט והבהירו כי לא התכוונו לפגוע זה בזה. קשת הצהירה כי לא היה יסוד לדברים ולמשמעויות שפורסמו בכתבתה.[10]

בנו היחיד (שנפטר עוד בחייו של רפאל) היה הרב שילה רפאל, חבר בית הדין הרבני בירושלים, ורב שכונת קריית משה בירושלים.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]