ז'אן לקוטיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן לקוטיר
Jean Lacouture
Jean Lacouture (2).jpg
לידה 9 ביוני 1921
בורדו, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 ביולי 2015 (בגיל 94)
רוסיון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jean Marie Gérard Lacouture עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג סימון לקוטיר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר החופשי למדעים פוליטיים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • bourse Goncourt de la biographie (1980)
  • פרס פייר לפו (1978)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • קצין גבוה בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'אן לקוטירצרפתית: Jean Lacouture;‏ 9 ביוני 1921 - 16 ביולי 2015) היה עיתונאי, היסטוריון וסופר צרפתי, ידוע במיוחד בספרי הביוגרפיה שכתב.

נעוריו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקוטיר נולד בבורדו ולמד במכללה הדתית "סנט מארי גראן לברן" ברובע קודראן של בורדו, המנוהלת על ידי החברה המריאניסטית (Société de Marie). אחר כך המשיך בתיכון הישועי "סן ז'וזף דה טיבולי" ובאוניברסיטה בפריז. שם סיים לימודי ספרות, משפטים ומדעי המדינה.

בשלהי מלחמת העולם השנייה שימש נספח עיתונות של הגנרל פיליפ לקלרק, נחשף למציאות של הודו סין הצרפתית ובנסיבות אלה התחיל את דרכו כעיתונאי. בתוקף תפקידיו העיתונאיים פגש את ראשי הוייטמין, ביניהם הו צ'י מין.

עיתונאי מגויס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1949-1947 שרת בנציגות הכללית של צרפת ברבאט בירת מרוקו. בשנת 1950 התקבל ככתב בנושאים דיפלומטיים בעיתון "קומבה". בשנת 1951 הצטרף ללה מונד. בשנים 1956-1953 עבד בקהיר בשרות העיתון "פראנס סואר". מאוחר יותר חזר ל"לה מונד" כאחראי על מחלקת הטריטוריות מעבר לים ואחר כך ככתב-על (grand reporter) עד שנת 1975.

בעל גישה שמאלית מבחינה פוליטית, לקוטיר תמך במדיניות הדקולוניזציה ואחרי שנת 1981 בפרנסואה מיטראן. עבד גם בשביל המגזינים נובל אבסרבטר ול, היסטואר. בשנת 1968 התראיין בסרט תיעודי "שנת החזיר" על מלחמת וייטנאם

מתוך אהדותיו השמאליות, התגייס נגד הנשיא דה גול והרפובליקה הצרפתית החמישית, אך במיוחד בעד הוייטקונג והחמר רוז', גישה שתביא אותו לעמדת מגננה, הצטדקות וביקורת עצמית בדיעבד בוויכוחים מאוחרים יותר.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגד הקולוניאליזם ולמען זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוודעותו להו צ'י מין, "אישיות כריזמטית" כהגדרתו, השפיעה במידה רבה על התגייסותו של לקוטיר לצד המאבק בקולוניאליזם. עמדה זו באה לידי ביטוי גם בגישתו כלפי הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה ובשאר המושבות הצרפתיות. בימינו לקוטיר היה פעיל בוועד לתמיכת האיגוד ע"ש פרימו לוי הנותן סיוע ותמיכה לקרבנות העינויים והאלימות הפוליטית בעולם.

האנטי-אמריקניזם של שנות ה-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970 ב"נובל אובסרבטר" חילק לקוטיר שבחים לממשל האנטי-אמריקני החדש של הנסיך פן נות שהוקם לפי שעה בפנום פן ולמצע הפוליטי של FUNK המבוסס על הנחיות "ההתנגדות הפנימית" בראשות קיו סמפן ויינג סארי ואחרים. תמיכתו של לקוטיר במשטרים העוינים ל"אימפריאליזם האמריקאי" העמידה אותו באותו מחנה עם אינטלקטואלים צרפתיים אחרים כגון ז'אן-פול סארטר, ז'אק ז'יליאר וז'אק דקורנואה.

אחרי נפילת פנום פן לידי המהפכנים בשנת 1975, ברך לקוטיר את ביאתה המצופה של "קמבודיה טובה יותר" תחת שלטונם של החמר רוז'. לקח שלוש שנים לאינטלקטואלים רבים ממחנה השמאל כדי לתפוס את מציאות האידאולוגיה של הקמר רוז' ועוד יותר זמן כדי לקבל את ממדי האסון של רצח העם שהתרחש תחת שלטון הקומוניסטים של פול פוט ושותפיו בקמבודיה.

בנובמבר 1978 הודה לקוטיר בשגיאותיו בהערכות על המצב בווייטנאם ובקמבודיה אחרי תבוסת הכוחות הפרו-אמריקאיים. בריאיון ל"Valeurs actuelles" הוא הודה כי הביא בכתיבתו מידע סלקטיבי שהסתיר את האופי הסטליניסטי של המשטר בצפון וייטנאם. "חשבתי שהמאבק נגד האימפריאליזם האמריקאי הוא צודק ביותר, וכי יהיה תמיד זמן, אחרי תום המלחמה, לבחון את טבעו האמיתי של המשטר. בקמבודיה, חטאתי בבערות ובתמימות. לא היה לי אף אמצעי כדי לבדוק את המידע שברשותי. הכרתי קצת כמה מהמנהיגים הנוכחיים של הקמר רוז', אבל דבר לא איפשר לי להטיל צל כלשהו על עתידם ותוכניותיהם. הם כינו עצמם מרקסיסטים ולא יכולתי להבחין בהם את שורשי הטוטליטריזם. אני מודה ומתוודה כי חסרה לי ההתעמקות הפוליטית".

דה גול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1950 ובשנות ה-1960 היה לקוטיר בין המשמיצים החריפים ביותר של הגנרל דה גול ונעשה לחסיד מושבע של פרנסואה מיטראן. בסוף שנות ה-1980 הביוגרפיה שכתב על הגנרל התרחקה מדעותיו בצעירותו. במהלך הזמן עמדתו של לקוטיר השתנתה והוא הפך לאחד המעריצים הגדולים ביותר של דה גול.

פרשת בודרל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991 לימד לקוטיר סנגוריה על ז'ורז' בודרל, אקדמאי, שנתבע על ידי ניצולים צרפתיים של מחנה שבויים של הווייטמין, כי בתור קומיסר פוליטי במחנה התעלל בשבויים וביצע פשעים נגד האנושות". בתי המשפט בצרפת לא מצאו סיבה לשפוט את הבודרל שזכה בשנת 1966 בחנינה על עריקותו ועל פעילותו לטובת המחתרת הווייטנאמית.

פעילותו בהוראה וכביוגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקוטיר עבד בשנים 1961–1982 כמנהל בהוצאה לאור "סיי" והיה פרופסור במכון ללימודים פוליטיים IEP בפריז בשנים 1969–1972.

ז'אן לקוטיר נודע בספרי הביוגרפיה הרבים שכתב, בין השאר, על חיי הו צ'י מין, גמאל עבד אל נאצר, לאון בלום, דה גול, פרנסואה מוריאק, פייר מנדס פראנס, מיטראן, מונטסקייה, מונטן, אנדרה מאלרו,ז'רמן טיליון,שמפוליון, ז'אק ריווייר, סטנדל וג'ון קנדי.

חובב מוזיקה נלהב, לקוטיר היה יושב ראש חברת מעריצי "ז'ורז' ביזה".

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1956 L'Égypte en mouvement, (מצריים בתנועה) עם סימון לקוטיר Simone Lacouture, Le Seuil,
  • 1958Le Maroc à l'épreuve, עם סימון לקוטיר, Le Seuil, (האתגר של מרוקו)
  • 1960 La Fin d'une guerre, (סוף המלחמה) עם פיליפ דווילייה,, מהדורה חדשה ב-1969
  • Cinq hommes et la France, Le Seuil, 1961
  • 1962 Le Poids du Tiers-Monde, עם ז'אן בומייה, Arthaud,

De Gaulle, 1965, Le Seuil, (דה גול) מהדורה חדשה ב-1971

  • Le Viêt Nam entre deux paix, Le Seuil, 1965
  • Hô Chi Minh, Le Seuil, 1967, (הו צ'י מין) מהדורה חדשה ב-1976
  • Israël et les Arabes, le troisième combat, avec Francis Held, Simone Lacouture, Éric Rouleau, coll. L’histoire 1967 immédiate, (ישראל והערבים, הקרב השלישי) עם פרנסיס הלד, סימון לקוטיר, אריק רולו
  • Quatre Hommes et leurs peuples, sur-pouvoir et sous-développement, Le Seuil, 1969
  • 1969 Viêt Nam, de la guerre française à la guerre américaine, (וייטנאם מהמלחמה הצרפתית למלחמה האמריקאית) עם פיליפ דווילייה, coll. Esprit,
  • Nasser, Le Seuil, 1971 (נאצר)
  • L'Indochine vue de Pékin, entretiens avec le Prince Sihanouk, Le Seuil, 1972 (הודוסין כפי שנראית מבייז'ין, ראיונות עם הנסיך נורודום סיהנוק)
  • Un sang d'encre, Stock-Seuil, 1974
  • Les Émirats mirages, עם גבריאל דרדו וסימון לקוטיר, Le Seuil,
  • 1975 Viêt Nam, voyage à travers une victoire, en collaboration avec Simone Lacouture, Le Seuil, 1976
  • André Malraux, une vie dans le siècle, Prix aujourd'hui, Le Seuil, 1973 ; coll. Points Histoire, 1976 (אנדרה מאלרו, חיים בתוך המאה)
  • Léon Blum, Le Seuil, 1977 ; coll. « Points Histoire », 1979 (לאון בלום)
  • Survive le peuple cambodgien !, 1978
  • Le rugby, c'est un monde, Le Seuil, 1979 (הראגבי, עולם ומלואו)
  • Signes du Taureau, Julliard, 1979
  • François Mauriac, « Bourse Goncourt de la biographie », Le Seuil, 1980 ; coll. Points essais, 2 volumes, 1990

(פרנסואה מוריאק)

  • 2006 Julie de Lespinasse, mourir d'amour, (ז'ולי ל'אפינאס, למות מאהבה) עם מרי קריסטין ד'אראגון Ramsay, 1980 ; Complexe,
  • Pierre Mendès France, Le Seuil, 1981 et 2003 (פייר מנדס פראנס)
  • Le Piéton de Bordeaux, ACE, 1981 (הולך הרגל מבורדו)
  • En passant par la France, Journal de voyage, עם סימון לקוטיר, Le Seuil, (ברחבי צרפת, יומן נסיעות)
  • Profils perdus, 53 portraits contemporains, A.M. Métailié, 1983 (פרופילים שאבדו, 53 דיוקנאות בני זמננו)
  • De Gaulle, (3 volumes) : 1 — Le Rebelle (1890-1944), 2 — Le Politique (1944-1959), 3 — Le Souverain (1959-1970), Le Seuil, 1984, 1985 et 1986. Paris ; Points Histoire, 1990.
  • 2002 Algérie : la guerre est finie, éd. Complexe, Bruxellesו, 1985
  • De Gaulle ou l'éternel défi, עם רולאן מל, 1988
  • Corridas : détails de passion avec Robert Ricci éditions Aubier (1988)
  • Champollion : Une vie de lumières, Grasset, 1989
  • Jésuites, tome 1, Les Conquérants, 1991 (ישועים, כרך א - הכובשים)
  • Jésuites, tome 2, Les Revenants, 1992
  • Le Citoyen Mendès France, en collaboration avec Jean Daniel, coll. L’histoire immédiate, 1992 (האזרחי מנדס פראנס, יחד עם ז'אן דניאל)
  • Désempire, Figures et thèmes de l'anticolonialisme, עם דומיניק שאנילו, Denoël, coll. Destins croisés, 1993 (דמויות ונושאים של האנטיקולוניאליזם
  • Une adolescence du siècle, Jacques Rivière et la NRF (1900-1925), 1994 (ז'אק ריווייר וה- NRF, התבגרות המאה ה-20)
  • 1994 Le Grand Théâtre de Bordeaux ou L'opéra des vendanges, Caisse nationale des monuments historiques et des sites, Coll. Monuments en paroles, צילומים מאת דומיניק טילאר )
  • Mes héros et nos monstres, Le 20e siècle où le temps des démiurges, 1995
  • Montaigne à cheval, coll. Points, 1996 (מונטן רכוב על סוס)
  • L’Histoire de France en 100 tableaux, Hazan, 1996
  • François Mitterrand, une histoire de français, 2 tomes, Éditions du Seuil, 1998, (פרנסואה מיטראן, סיפורו של צרפתי)
  • François Mitterrand, une histoire de français (vol 1) : « Les risques de l’escalade », 1998 (סיכוני ההסלמה)
  • François Mitterrand, une histoire de français (vol 2) : « Les vertiges du sommet », 1998 (סחרורי הפסגה)
  • Greta Garbo, La Dame aux caméras, Liana Levi, 1999
  • John F. Kennedy, Nathan, 2000
  • Germaine Tillion, la traversée du mal : entretiens avec J. Lacouture, Arléa, 2000, ראיונות
  • Le Témoignage est un combat : une biographie de Germaine Tillion, 2000 (העדות היא מאבק:ביוגרפיה של ז'רמן טיליון)
  • 2000 Le Roman du pouvoir : Mitterrand raconté par…, עם פטריק רוטמן, 2000 (רומן השלטון:מיטראן, כפי שמספר עליו...)
  • 2001 Voyage dans le demi-siècle, עם ז'ראר שאליאן, ראיונות מוצלבים עם אנדרה ורסאי, éditions Complexe, 2001
  • La Raison de l'autre, sur Montaigne, Montesquieu, Mauriac, Confluences, 2002 (החשיבה של האחר, על מונטן, מונטסקייה, מוריאק - נקודות מפגש)
  • De Gaulle raconté à Benjamin, Indigène, 2002 (דה גול כפי שמספרים לבנז'מן)
  • Montesquieu, Les Vendanges de la liberté, 2003 (מונטסקייה, קציר החירות)
  • Stendhal, le bonheur vagabond, Le Seuil, 2004 (סטנדל, האושר הנודד)
  • Une vie de rencontres, 2005 (חיים של מפגשים)
  • 2005 Éloge du secret, עם איג לה פז', Ed. Labor, coll Trace, 2005 (שבח לסוד)
  • Alexandre Dumas à la conquête de Paris, Complexe, 2005
  • Paroles de Présidents, Dalloz, 2006, דברי נשיאים )
  • Lois et mœurs du rugby, Dalloz 2007 (חוקים ומנהגים בראגבי)
  • 2007 Voyous et gentlemen, Gallimard (פרחחים וג'נטלמנים)
  • Albums de la Pléiade : Montaigne, bibliothèque de la Pléiade, éditions Gallimard, 2007 (יצירות מונטן, בסדרת "ספריית פליאד)
  • Le monde est mon métier : Le journaliste, les pouvoirs et la vérité 2007, עם ברנאר גטא, Broché, 2007

(העולם הוא מקצועי:העיתונאי, הכוחות והאמת)

  • L'Algérie algérienne : fin d'un empire, naissance d'une nation, Gallimard, 2008, (אלג'ריה האלג'ירית: קצה של אימפריה, לידתו של לאום)
  • 2008 Malraux : itinéraire d'un destin flamboyant, ראיונות עם קרין מילר, A. Versaille בעריכת אנדרה ורסאי 2008, "מלרו:מסלולו של גורל נוצץ)
  • 2009 Jean Lacouture ou Le goût des autres : ראיונות עם ז'ילבר וניקול באלאבואן Confluences, 2009, לקוטיר והטעם של אחרים
  • Les impatients de l'histoire, Grasset 2009, (הפזיזים של ההיסטוריה)
  • Nos Orients, Le rêve et les conflits. Ed. du Rocher, 2009 ) (דפוסי המזרח שלנו, החלום והסכסוכים) עם אחמד יוסף, ראיונות עם אחמד יוסף
  • Sont-ils morts pour rien? : Un demi-siècle d'assassinats politiques, עם ז'אן קלוד גיבו, Ed. du Seuil, 2010
  • Paul Flamand, éditeur, Les Arènes, 2010,
  • Carmen. La révoltée, Ed. du Seuil, 2011 ()
  • Le tour du monde en 80 ans, ראיונות עם סטפאני לה באי, Ed. France-Empire, 2012

ספרים בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1968 - ישראל וארצות ערב, המערכה השלישית (עם סימון לקוטיר,ז'אן פרנסיס הלד, אריק רולו), תרגום:מ. חצור, הוצאת עם הספר
  • 1972 - נאצר ויורשיו - עם עובד
  • 1990 - דה גול (עם רולאן מל), עדויות של 65 אנשים על דמותו, בתרגום ישראל מרשן, הוצאת אור-עם,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן לקוטיר בוויקישיתוף