פרנסואה מוריאק

פרנסואה מוריאק
François Mauriac
לידה	11 באוקטובר 1885; בורדו, צרפת
פטירה	1 בספטמבר 1970 (בגיל 84); פריז, צרפת
שם לידה	Charles François Mauriac
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Cimetière de Vémars
שם עט	Forez, François Sturel
מקום לימודים	אוניברסיטת בורדו, Sainte-Marie Grand Lebrun, אקול נסיונל דה שרט
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	ספר זיכרונות, רומן, מסה
יצירות בולטות	Thérèse Desqueyroux, La Fin de la nuit, The Dark Angels, Questions of Precedence, A Woman of Pharisees, Vipers' Tangle, Le mystère Frontenac : roman, Les arbres et les pierres, L'Agneau, Un adolescent d'autrefois, Asmodée, Les Mal-aimés, Maltaverne, Les Chemins de la mer, Le mystère Frontenac : roman, Le Fleuve de feu, Destins, La Robe prétexte, L'Enfant chargé de chaînes, Ce qui était perdu, La Chair et le Sang, Genitrix, passage du malin, Le Feu sur la terre, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו
תקופת הפעילות	1906 – 1 בספטמבר 1970 (כ־64 שנים)
הושפע מ	מוריס בארס
בן או בת זוג	Jeanne Mauriac
צאצאים	Claude Mauriac, Claire Mauriac, Luce Mauriac, Jean Mauriac
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1952); הפרס לרומן של האקדמיה הצרפתית (1926); צלב גדול של לגיון הכבוד (1958); פרס אמיל אוז'ייה (1938) ;
חתימה

פרנסואה מוריאק (בצרפתית: François Mauriac;‏ 11 באוקטובר 1885 - 1 בספטמבר 1970) עיתונאי, עורך עיתון, משורר וסופר צרפתי זוכה פרס נובל לספרות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריאק נולד בעיר בורדו בחבל אקוויטניה שבצרפת. הוא למד ספרות באוניברסיטה של בורדו וב-1905 עבר לפריז כדי להמשיך בלימודיו, אך מקץ מספר חודשים החליט להקדיש את עצמו לכתיבה. קובץ שיריו הראשון "ידיים שלובות" פורסם ב-1909. כתיבתו של מוריאק הופרעה בעת מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת בבלקן בבית חולים של "הצלב האדום". ב-1922 פרסם את הרומן "נשיקה למצורע" שזכה להצלחה בציבור. ב-1933 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. במשך מלחמת העולם השנייה המשיך בכתיבה ופרסם את "היומן השחור". פרנסואה מוריאק כתב למעלה משלושים נובלות, ומחזות אחדים שהוצגו על ידי "קומדי פרנסז" בפריז. הוא היה גם עיתונאי ושימש כעורך של העיתון "לה פיגרו". ב-1960 הגיע לישראל לסקר את משפט אייכמן^[1]. הרומן המפורסם ביותר שלו, “תרז דסקרו”, עובד פעמיים לסרט קולנוע. ב-1962 בבימוי של ז'ורז' פראנז'ו, וב-2012 בבימוי של קלוד מילר ובכיכובה של אודרה טוטו^[2].

בשנות החמישים תמך פרנסואה מוריאק בעצמאות אלג'יריה, וגינה את עינויי השבויים שנפלו בידי הצבא הצרפתי. הוא פרסם את זיכרונותיו האישיים, וביוגרפיה של שארל דה גול. ב-1952 זכה בפרס נובל לספרות, וב-1958 זכה באות לגיון הכבוד הצרפתי. כל יצירותיו של פרנסואה מוריאק הופיעו ב-12 כרכים ב-1950–1956. הוא עודד את אלי ויזל לכתוב על חווייתו האישית את השואה לאחר מלחמת העולם השנייה.

פרנסואה מוריאק נפטר בפריז ב-1970, ונקבר בבית העלמין דה וֶמַר שמצפון לעיר^[3].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו קלוד מוריאק גם היה סופר^[4].

נכדתו הייתה השחקנית אן ויאז'מסקי שנישאה לבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר^[5].

מספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיקה למצורע, (1922), בעברית יצא בתרגומו של יהושע קנז, עם עובד, 1981.
מדבר האהבה, רומן, (1924), בעברית יצא בתרגומה של בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1964.
תרז דסקרוּ, רומן, (1927), בעברית יצא בתרגומה של אביבה ברק, כנרת, תל אביב, 1984^[6].
פקעת הצפעונים, רומן, (Le Noeud de Viperes) ,(1932), תורגם על ידי יעקב חסון והופיע בשנת 1960 בהוצאת עם עובד
תעלומת פרוֹנטנק (1933)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא פרנסואה מוריאק בוויקישיתוף

פרנסואה מוריאק, באתר פרס נובל (באנגלית)
פרנסואה מוריאק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פרנסואה מוריאק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

לאחר מותו:

אורלי עפרת, פרנסואה מוריאק - סופר ולוחם, למרחב, 11 בספטמבר 1970
מת פרנסואה מוריאק זקן הסופרים בצרפת, על המשמר, 2 בספטמבר 1970

פרנסואה מוריאק, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ פרנסואה מוריאק "יכסה" המשפט, הארץ, 27 בנובמבר 1960
^ אורי קליין, התסכול המתון של תרז דסקרו, באתר הארץ, 24 במרץ 2013
^ 6 בספטמבר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2005
^ קלוד מוריאק מספר על ,הגל החדש׳, הארץ, 1 בספטמבר 1961
^ אורי קליין, פריחתה ומותה של אן ויאזמסקי, שחקנית וסופרת, בת נסיך, רעייתו של גודאר, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2017
^ סקירות:
אמנון אחי נעמי, הסיוט הפרובינציאלי, כותרת ראשית, 12 בדצמבר 1984
אהרן פאפו, נשמה צרפתית מיוסרת, חדשות, 7 בספטמבר 1984
ענת לויט, מהו חטא, למי העונש?, מעריב, 23 בנובמבר 1984

[1] פרנסואה מוריאק "יכסה" המשפט, הארץ, 27 בנובמבר 1960

[2] אורי קליין, התסכול המתון של תרז דסקרו, באתר הארץ, 24 במרץ 2013

[3] 6 בספטמבר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2005

[4] קלוד מוריאק מספר על ,הגל החדש׳, הארץ, 1 בספטמבר 1961

[5] אורי קליין, פריחתה ומותה של אן ויאזמסקי, שחקנית וסופרת, בת נסיך, רעייתו של גודאר, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2017

[6] סקירות:
אמנון אחי נעמי, הסיוט הפרובינציאלי, כותרת ראשית, 12 בדצמבר 1984
אהרן פאפו, נשמה צרפתית מיוסרת, חדשות, 7 בספטמבר 1984
ענת לויט, מהו חטא, למי העונש?, מעריב, 23 בנובמבר 1984

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022)