זאב יפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זאב יפת

זאב יפת (נולד ב-28 בספטמבר 1935) הוא מו"ל וכותב מדריכי התיירות "פספורט לאירופה", בעבר עיתונאי-חוקר בשבועון "העולם הזה" ובעתון "הארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

(בנימין) זאב יפת נולד, גדל והתחנך בירושלים. אביו, חיים יפת, היה עוזרה הראשי של הנרייטה סאלד, פעיל בוועד הלאומי וסמנכ"ל משרד הסעד בשנותיה הראשונות של המדינה. [1] אמו, שושנה יפת (לבית ברא"ז) סיימה את מחזור לימודי האחיות הראשון בארץ.

זאב יפת למד בגימנסיה העברית רחביה, שירת בחטיבת ירושלים ולאחר תום שירותו הצבאי פנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו שימש כיו"ר וועדת העבודה של תלמידי האוניברסיטה מטעם תנועת החרות וכמבקר ספרים בעיתון "חרות" של מפלגת חרות.

זאב יפת נשוי לשושנה יפת, מפיקה לשעבר בטלוויזיה החינוכית (הפיקה בין היתר את התוכניות "זהו זה!" ו"רחוב סומסום"). הוא אב לשתי בנות: עדי יפת פוקס, יוצרת ובמאית ואלונה שפר, מנכ"לית במגזר הציבורי.

סופר ומו"ל צעיר

בתחילת שנות השישים, יסד את הוצאות הספרים "ספיח" ו"מוקד" וכתב את הספרים הבאים: "הסיסמה אומץ לב" (הוצאת מרכוס ירושלים), "נעליים מסומרות" (הוצאת יסוד בע"מ, תש"ך), [2] "קורות טרימסטר אחד" (הוצאת ספיח, 1960), [3] "טילים במדבר" (הוצאת ספיח, תשכ'א), "יש לי בן יחיד, אלוהים שמור לי עליו" (הוצאת מוקד, 1970). במסגרת "מוקד " הוציא לאור, בין היתר, את הג'יימס בונד הראשון בארץ (שהיה לרב-מכר), את "יחידת קומנדו 101" ו"צנחנים בכלא הסורי", שניהם מאת דן מרגלית (1968).

עיתונאי חוקר

בתחילת שנות השבעים החל זאב יפת לכתוב בשבועון "העולם הזה" והפך לאחד הכותבים הבכירים של השבועון, בין חברי המערכת הבודדים שכתבותיו ותחקיריו פורסמו בלווית שמו. בהמשך היה בעל טור שבועי בשם "מבקר העולם הזה בא לביקור". במלחמת יום כיפור גויס לשירות מילואים ושהה כשמונה חודשים בחזית באיסמעיליה, על גבול מצרים. תוך כדי שירותו בתקופה זו כתב סדרת כתבות אשר תיארה את חוויות החיילים המשרתים כלוחמים במילואים.

לאורך שנות כתיבתו העיתונאית התמקד יפת במינהל לא תקין של רשויות הממשל, רמאויות ושחיתות של בכירים וגופים ציבוריים. באמצע שנות השבעים עזב יפת את שבועון "העולם הזה" וב-1976 גויס לעיתון "הארץ" על ידי העורך הראשי גרשום שוקן. ב"הארץ" המשיך יפת בעבודתו העיתונאית בחקר וחשיפת שחיתויות, כשלים, מחדלים ומנהל לא תקין במגוון נושאים, בהם: תפקוד והתנהלות מכון התקנים, רשויות עירוניות, שוק מכירת המכוניות, שוק הבשר, המצב בבית אבות, מחדלי בנייה ותכנון, ענייני פלילים.[4] לאורך הקריירה שלו כעיתונאי חוקר התמודד יפת עם איומים ועם תביעות דיבה אשר בכולן זכה. [5]

פסק דין 677/83 בורוכוב נגד יפת – לשון הרע פלילי

יפת חשף בסדרת כתבות, פרשיית זיוף מסמכים הקשורים למועצה לשיווק ירקות. [6] שמואל בורוכוב, עוזר המנהל הכללי של המועצה הגיש נגד יפת קובלנה פלילית פרטית בגין לשון הרע.

בפסק הדין התקדימי ע"פ 677/83 בורוכוב נגד יפת (1.8.85, 10.10.84), קבע בית המשפט שהאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נקבע בסעיף 6 לחוק, ולפיו חופש הביטוי נסוג בפני הזכות לשם טוב, רק אם המפרסם לשון הרע התכוון לפגוע בכבוד הזולת. בעניין הביטוי "הכוונה לפגוע" קבע השופט גולדברג שפירושו "המטרה לפגוע, היינו השאיפה לפגוע בכבוד", ואילו השופט ברק גרס שפירושו "מתוך רצון, או מתוך מטרה, או מתוך מניע לפגוע בכבוד". חשיבותו של פסק דין זה בכך שהוא מאפשר שיח ציבורי חופשי ומאפשר לעיתונאים זירת פעולה רחבה, כל עוד הם פועלים על מנת למלא את חובתם המקצועית, ללא אימת הענישה הפלילית. [7]

חשיפה ראשונה מלאה של רשימת ה-11 במשפט לשון הרע - מוניה שפירא נגד זאב יפת והעיתון הארץ

רשימת ה-11 הייתה מסמך שהוכן בידי משטרת ישראל בשנת 1977 ובו שמות 11 אנשים שנחשדו כראשי הפשע המאורגן בישראל.[8] למרות צו איסור הפרסום והחיסיון שהוטל על הרשימה הציג וחשף אותה זאב יפת במרץ 1978 כמוצג במשפט תביעה על לשון הרע שתבע מוניה שפירא את יפת ועיתון הארץ, אחרי שיפת פרסם כתבה ובה טען כי שפירא נמנה עם ראשי הפשע המאורגן.[9] כיוון שהמסמך הוגדר סודי ונציג היועץ המשפטי הודיע כי הוצא צו חיסיון על ידי שר הפנים, הוצג המסמך באמצעות הנתבע עצמו, זאב יפת, ופרקליטיו, ולא באמצעות עד משטרה. [10] בהמשך פרסם אבי ולנטין ב"הארץ" את תוכן הרשימה כחלק מסדרת כתבות שכתב בנושא הפשע המאורגן.

יו"ר וועד העיתונאים של עיתון "הארץ" - המאבק בחוזים האישיים

בשנת 1984 עם הופעת העיתון "חדשות" החל מו"ל חדשות עמוס שוקן להעדיף חתימת חוזים אישיים עם עיתונאים על פני חוזים קיבוציים. כאשר עמוס שוקן החליף את אביו, גרשום שוקן, כמו"ל "הארץ" הוא המשיך בתהליך של העברת העובדים לחוזים אישיים גם בעיתון "הארץ". זאב יפת אשר שימש מ-1983 כיו"ר וועד עתונאי "הארץ" עמד בראש מאבק העיתונאים כנגד המהלך. [11] עמוס שוקן פנה לבית הדין האזורי לענייני עבודה ובערכאה הראשונה פסק השופט נחתומי בעמדת ועד העיתונאים. אך בהמשך פנה עמוס שוקן לבית הדין הארצי לעבודה ובערכאה זו פסק בית המשפט לטובת הנהלת "הארץ" והחוזים האישיים היו לעובדה. [12] בשלהי שנות השמונים יפת כיהן גם כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב (1987-9). ב-1990 עזב זאב יפת את העיתון.

מו"ל וסופר של סדרת מדריכי הטיולים פספורט לאירופה

ב-1990 חידש זאב יפת את פעילותו כמוציא לאור של הוצאת "מוקד" והחל לכתוב ולפרסם את סדרת מדריכי הטיולים "פספורט לאירופה". במסגרת זו פורסמו 27 כותרים, 17 מהם נמצאים כיום (2018) בחנויות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זאב יפת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מסיבת פרידה למר חיים יפת נערכה בירושלים, הבקר, יום רביעי, מרץ 31, 1965; עמוד 5.
  2. ^ ל. יונתן, "הכנסת וחברי הכנסת", הצופה, יום שישי, 19 בפברואר 1960, עמ' 3, "ספרים חדשים", למרחב, יום שישי, 25 במרץ 1960, עמ' 6
  3. ^ גדעון רייכר, "גם בירושלים מהווים חיי הסטודנטים מקור לכתיבת ספרים", ידיעות אחרונות, יום שלישי, 21 ביולי 1964, עמ' 15.
  4. ^ למשל: 1. "כושי ניסה להתאבד בכלא הגרמני וניצל * מידרדר מצבו הגופני, 7 ביולי 1976; 2. "ראשי העולם התחתון מחסלים מודיעים ועדי מדינה", 7 ביולי 1976; 3. "מיכרז של זהב", 21 ביולי 1976; 4. '"בורר" מישראל – לארצות הברית לתווך בין כנופיות ישראליות', 13 ביולי 1976; 5. "הונאות בגניבת כלי רכב", 26 בנובמבר 1976; 6. "לאן נעלמו הצמיגים", 8 בדצמבר 1976; 7. "המשטרה פתחה תיק פלילי נגד בכיר במועצת הירקות", 24 במרץ 1977; 8. "החלה חקירת פסח בלקין, ראש מועצת רמת השרון", 6 במרץ 1978; 9. "עבריינים מישראל מארגנים כנופיות גונבי-יהלומים בחו"ל", 31 במרץ 1978; 10. "הדו"ח על פעולות המשטרה רצוף דברי שקר וכזב", 9 באפריל 1978; 11. "נעצר המנכ"ל לשעבר של מועצת הירקות", 9 ביוני 1978; 12. "פרשת הרצח ליד בית סוקולוב – כמו ב"תפוז המכני", 12 ביוני 1978; 13. "במשטרה אין חדש", 16 ביוני 1978; 14. "אי-דיוקים וסתירות בהודעת המשטרה על החיפושים בדירת גונן", 3 בנובמבר 1978; 15. "האמת שמאחורי מסך העשן", 24 בנובמבר 1978; 16. "הדיונים הסודיים של מכון התקנים", 29 בנובמבר 1978; 17. "זהות גנובה", 15 בדצמבר 1978; 18. "תביעת פיצויים נגד חברת דירות גינדי", 9 בינואר 1979; 19. "המשטרה לא העבירה לפרקליטות את מלוא החומר בעניין קשרי זאבי עם אושרי", 18 בנובמבר 1981; 20. 'עיריית ת"א אינה מבצעת פסק דין הריסה נגד רחמים אהרוני', 13. בנובמבר 1987; 21. "יד רוחצת יד במפלגה", 25 ביוני 1990; 22. "לפשט תהליכי בנייה", 27 ביוני 1990; 16+. 'שגרה מסוכנת בהג"א', 23. בספטמבר 1990.
  5. ^ 1. 'בעלי דוכנים בחיפה תובעים פיצויים מ"הארץ", דבר, יום רביעי, 11 באוגוסט 1976, עמ' 4. 2. 'אלי רונן הגיש תביעת דיבה נגד "הארץ"', דבר, יום שלישי, 23 באוגוסט 1977, עמ' 4; 3. 'תובע את "הארץ" על לשון הרע, מעריב, יום שלישי, 23 באוגוסט 1977, עמ' 11; 4. "תובע 2 מיליון מ'הארץ' בטענה של לשון הרע", מעריב, יום שלישי, 19 בדצמבר 1978, עמ' 13; 5. מיכל גולדברג, "נדחתה תביעת לשון הרע נגד "הארץ" והעיתונאי זאב יפת", ידיעות אחרונות, יום שישי, 31 באוגוסט 1990, עמ' 5.
  6. ^ 1. "מי מתנכל לנסים וייס: עוזר מנכ"ל מועצת הירקות מואשם על ידי שוטר פיקוח בזיוף עדותו ובגרימת נזק למלחמה בהברחה חקלאית", הארץ, 10 בדצמבר 1976; 2. "תלונה למשטרה: עוזר מנהל מועצת הירקות זייף מסמך", הארץ, 14 בדצמבר 1976.
  7. ^ "נדחתה עתירה נגד סופר "הארץ" – ביהמ"ש העליון: לא הייתה לזאב יפת כוונה לפגוע", הארץ, 2 בנובמבר 1985.
  8. ^ כתב "הארץ" אבי ולנטין שהתמקד ברשימותיו בנושא הפשע המאורגן פרסם ב"הארץ" ידיעה ראשונה קצרה בדבר קיום מסמך ה-11.
  9. ^ "עסקי הספורט של מוניה", הארץ, 14 במאי 1977.
  10. ^ 1. משה רונן, '"רשימת 11 חשודים בקשר עם הפשע המאורגן בארץ" הוצגה אתמול בבית המשפט', ידיעות אחרונות, יום שישי, 17 במרץ 1978, עמ' 4;2. אריה אבנרי ומשה רונן, 'בעקבות פרסום רשימת 11 החשודים כראשי הפשע המאורגן – בצלאל מזרחי: המשטרה קרבן לרכילות; "מנטש": לא ביצעתי את מה שמיוחס לי', ידיעות אחרונות, יום שישי, 17 במרץ 1978, עמ' 1 3. "שמות 11 חשודים כאנשי הפשע המאורגן הוגשו לבית-המשפט", דבר, יום שישי, 17 במרץ 1978, עמ' 2; 4. משה רונן, 'היועץ המשפטי עשוי למנוע עדויות בפרשת "רשימת ה-11"', ידיעות אחרונות, יום שלישי, 21 במרץ 1978, עמ' 5; 5. משה רונן, "שר-הפנים מבקש משופט למנוע הצגת חומר מודיעין משטרתי", ידיעות אחרונות, יום ראשון, 26 במרץ 1978, עמ' 5. 6. 'צו חיסיון ל"מאגר המשטרתי" בעניין איש העסקים מ. שפירא', דבר, יום ראשון, 26 במרץ 1978, עמ' 6; 7. משה רונן, 'בצלאל מזרחי: "גנדי" זימן אותי לשגרירותנו בברזיל כמומחה לבניה', ידיעות אחרונות, יום חמישי, 25 במאי 1978, עמ' 5. 8. 'בהתחדש משפט הדיבה נגד "הארץ" - ראש המודיעין במשטרה נצ"מ מרקוס: בצלאל מזרחי אינו יעד מודיעיני אצלנו', מעריב, יום שני, 20 בנובמבר 1978, עמ' 13.
  11. ^ אסתר גולדרברשט, "אמריקה למו"ל", מעריב, 27 בינואר 1989.
  12. ^ 1. רן איציק, הוציאו עליהם חוזה, העין השביעית, 1 בספטמבר 1999; 2.הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, העין השביעית 3. "צו מניעה", מעריב, 14 בפברואר 1989.