חטיבת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חטיבת ירושלים
JerusalemBrigade.png
סמל חטיבה 16
פרטים
מדינה ישראלישראל  ישראל
שיוך צה"לצה"ל  צה"ל
זרוע היבשהזרוע היבשה  זרוע היבשה
סוג חיל הרגלים במילואים
אירועים ותאריכים
הקמה ינואר 1949
מקים מישאל שחם
מלחמות מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
מלחמת לבנון השנייה  מלחמת לבנון השנייה
מבצע צוק איתן  מבצע צוק איתן
נתוני היחידה
ציוד עיקרי נשק אישי נשק קל: M16 קצר, מאג, נגב, רקטת M-72 לאו, רובי צלפים M24 SWS וברק. נגמ"שי M-113
פיקוד
יחידת אם עוצבת עידן
דרגת המפקד אלוף משנה  אלוף משנה
מפקדים מפקדי החטיבה

חטיבת ירושלים (חטיבה 16) נוסדה לקראת סוף מלחמת העצמאות על בסיס לוחמי ההגנה (חיילי חי"ש, חי"מ), האצ"ל והפלמ"ח ממרחב ירושלים. חטיבת המחוז 16 נוצרה, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, כתוצאה ממיזוג חיילי חטיבת עציוני (חטיבה 6) עם חיילי יחידות אחרות במחוז ונקבעה כחטיבה עם שמונה גדודי מילואים (ארבעה חי"ר וארבעה חי"מ). לחטיבה היו גם כוחות שריון (18 טנקים), ארטילריה, הנדסה, הג"א (8,000 חיילים) והגמ"ר (5,000 חיילים) נספחים. בהקמתה היה יעודה העיקרי של החטיבה ההגנה על ירושלים (במיוחד הר הצופים והקו העירוני), אולם עם השנים השתנה היעוד והרכב הכוחות, ומאז מלחמת יום הכיפורים אין קשר מבצעי בין החטיבה לבין ירושלים. עד שנת 1974 היה מחנה שנלר מחנה הקבע של החטיבה. עד שנות התשעים של המאה ה-20 היו רוב חיילי החטיבה בני ירושלים והסביבה. לאחר מלחמת יום הכיפורים התפצלה חטיבה 16 לשתי חטיבות והפכה לחטיבת חיר"מ 97 וחטיבה חי"ר 266. חטיבה החיר"מ 97 הפכה לחטיבה 310 וחטיבה 266 בוטלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. עד שנת 2009 מפקד החטיבה היה מפקד על משמר הכבוד בטקס פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אחראי על סידורי הקבורה של מנהיגי העם ואחראי על המצעדים בירושלים. בשנת 2010 נערך בגבעת התחמושת בירושלים טקס בו הוחזר לחטיבה 310 מספרה המקורי, 16, במעמד ראש העיר. החטיבה לחמה בכול מלחמות ישראל.

חטיבה 16 (לשעבר 310) היא חטיבת חיר"מ (חיל רגלים מעולה) במילואים. החטיבה שייכת לעוצבת עידן ומאוישת כיום בעיקר ביוצאי גדוד 50 (בזלת) מהנח"ל. בעבר אוישה ביוצאי חטיבות החי"ר הסדירות גולני, גבעתי והנח"ל.

הרקע להקמת החטיבה - גדוד מוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלהבת עציוני- אנדרטה לחללי חטיבת עציוני, בגן בלומפילד בירושלים
שלט הנצחה לגדוד מוריה מחטיבת עציוני בגן הלאומי בקסטל

בשנת 1936 פרץ בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שנמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. במרד הערבי עברו הערבים לפעולות איבה ממוקדות של כנופיות מאומנות נגד יהודים בודדים בשטחים חקלאיים, בעורקי תחבורה ובכל מקום אחר שבו נמצאו. ראשונים להתמודד עם השינוי בדפוס הפעולה של הערבים היו יצחק שדה ואליהו בן-חור מסניף ירושלים של ההגנה שארגנו כבר בשנת 1936 פלוגות נודדות (הנודדת) שקדמו את התוקפים הערבים במרחב שסביב ירושלים.[1] בסוף שנת 1937 הפכו הפלוגות הנודדות באופן רשמי לפלוגות השדה, שנקראו בקיצור פו"ש. במהלך שנת 1939, לאחר פירוק הפו"ש, הוחל בהקמת גדודים של חיל שדה (חי"ש). בירושלים קמו שני גדודי חי"ש. מטרות גדודי החי"ש היו: פעילות גרילה (לוחמה זעירה) כסיורים, מארבים ופשיטות על כפרי פורעים ובסיסיהם; אבטחת עובדים; אבטחת פעילות עלייה על הקרקע של יישובים חדשים; אבטחת דרכים המובילות ליישובי ספר וישובים מבודדים ;אבטחת הורדת מעפילים; תפיסת עמדות מחוץ לגבולות יישובים יהודיים ושכונות יהודיות בערים, בעתות חירום; ונכונות לגיוס מלא. ביולי 1943, הופקד החי"ש על הפעילות ההתקפית וההגנתית בתחום המחוזי, תוך שהוא נשען על בסיס יישובי ויוצא לפעילות בתחום האזור. על מרחב היישוב, הכולל את היישוב היהודי ואת הכפרים הערביים הסמוכים לו, הופקד החי"מ, במתכונת הגנתית.[2] מחוז ירושלים כלל את הדרך מהכפר יאזור (אזור) ועד העיר, את המרחב העירוני של העיר כולל השכונות והיישובים הקרובים כמו גוש עציון. בנובמבר 1947 מנה החי"ש בירושלים ובסביבתה קצת פחות מ-1,100 איש. במרחבים הכפריים של מחוז ירושלים כמו בית הערבה ומפעלי האשלג בקליה ובסדום נשאר החי"ש מאורגן בפלוגות, שהתבססו בעיקר על כוח האדם והאמצעים של משטרת היישובים העבריים. פלוגות חי"מ הגנו על היישובים הסמוכים לירושלים: נוה יעקב ועטרות מצפון, והמושבה הר-טוב ממערב. כל מתיישבי גוש עציון היו למעשה אנשי חי"ש. במרץ 1948 הוקם גדוד ראשון של חיילי החי"ש בעיר בפיקוד זלמן מרט ונקרא גדוד מוריה (61).[3]

הקמת החטיבה והשתתפותה במלחמת העצמאות - חטיבת עציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חטיבת ירושלים במלחמת העצמאות, חטיבת עציוני
מגדל הפעמון במחנה שנלר
מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות לירושלים

במאי 1946 מונה ישראל אמיר למפקד מחוז ירושלים. הוא סיים תפקידו בינואר 1948. חטיבת עציוני - חטיבה 6 הוקמה בתחילת 1948 על בסיס גדוד מוריה ופלוגות של החי"ש והחי"מ במחוז ירושלים, כולל היישובים בסביבתה שאוגדו בחלקם לגדודים. דוד שאלתיאל מונה כמפקד החטיבה ומפקד המחוז. בתפקיד זה ניהל את המערכה הצבאית על ירושלים בשלהי מלחמת העצמאות. בחטיבה היו ארבעה גדודים (61 – מוריה, 62 – בית חורון, 63 – מכמש, וגדוד 64). במאי 1948 פורק גדוד 63 - מכמש עקב הירידה הדרסטית בכוח אדם כתוצאה מאבדות ושבויים. במרץ 1948 עברה השליטה במחנה הבריטי במתחם שנלר לידי חטיבת עציוני. בספטמבר 1948 הוקם גדוד 68 בחטיבה.[4]

בראשית המלחמה הדפו כוחות עציוני התקפות של כנופיות על שכונות דרום העיר ארנונה, תלפיות, מקור חיים, חוות הלימוד ורמת רחל. כמו כן עסקו בליווי שיירות אספקה מהשפלה לעיר ושיירות אספקה לגוש עציון ולהר הצופים, שנותר כמובלעת מנותקת מהעיר. כתוצאה מכך סבלו אבדות קשות בשורה של התקפות על שיירות, כגון מחלקת הל"ה, שיירת עטרות, שיירת נבי דניאל ושיירת הדסה. עם הפעלת תוכנית ד' של המטה הכללי השתתפה החטיבה במבצע נחשון על הדרך לירושלים, ובמבצע יבוסי ומבצע קלשון על הרחבת השליטה בעיר. בשלב המלחמה בו פלשו הצבאות הערביים הסדירים נלחמה החטיבה בירושלים והסביבה בקרבות קשים עם אבדות רבות ושבויים רבים. יישובים נכבשו וננטשו. כך היו הקרבות של: גוש עציון, העיר העתיקה ועטרות. במהלך הקרבות התעוררו קשיים בחטיבה. גדוד אחד פורק (מכמש) בגלל אבדות כבדות וגדוד מוריה עבר להיות תחת פיקוד חטיבת הראל בגלל סכסוכים בתוך החטיבה ושימש בתפקידים מגוונים בפרוזדור ירושלים.[3]

שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948
אנדרטה בטיילת ארמון הנְציב לנופלים מחטיבת ירושלים בקרבות באזור במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים
לוחמים מיחידה 101 של חטיבת ירושלים שהוטמעו בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, 1955.
עומדים משמאל: סגן מאיר הר-ציון, רב סרן אריאל שרון, הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, סרן דני מט, סגן משה עפרון, אלוף משנה אסף שמחוני מפקד פיקוד דרום.
כורעים משמאל: סרן אהרן דוידי, סגן יעקב יעקב, סרן רפאל איתן

בסוף יולי 1948 מונה משה דיין למפקד המחוז ומפקד חטיבה 6 – חטיבת עציוני. בחטיבה היו שני גדודים (62, 64). לפי דרישת דיין הוחזר גדוד מוריה (61) לחטיבה. לקראת סוף הקרבות בירושלים בנובמבר 1948 ניהל דיין שיחות עם מפקד הלגיון הירדני בעיר על קו הפסקת האש בעיר ויצירת מובלעת הר הצופים והקו העירוני שחצה את העיר. משה דיין המשיך בתפקידו כמפקד המחוז עד יוני 1949 והשתתף בשיחות שביתת הנשק עם ירדן במרץ 1949. באוקטובר 1948 הוקמה חטיבה שנייה במרחב ירושלים - 'חטיבת מחוז'. למפקד החטיבה מונה יצחק לוי (לויצה), ונכללו בה ארבעה גדודי חי"ש: 161, 162, 163, 164 ועוד שני גדודי חי"מ.[5]

בינואר 1949 הוחלט על הקמת חטיבת חי"ר סדירה - 16 (למשך תקופה קצרה נקראה החטיבה - 160) על בסיס גדודים מחטיבה 6 (מירושלים), חטיבה 4 (מתל אביב), וכוחות חי"ש במחוזות ירושלים ותל אביב. מישאל שחם מונה כמפקד החטיבה. באפריל 1949 נקבע שחטיבה 16 תהיה חטיבת העתודה למרחב ירושלים. במהלך יוני 1949 התבצע שחרור חיילי החטיבה בשרות חובה והפיכת החטיבה לחטיבת מילואים. מטות החטיבה והגדודים עברו למחנה שנלר. הרמטכ"ל החליט שמפקד חטיבה 16 יהיה גם מפקד המחוז. לקראת סוף חודש יוני נקבע שמישאל שחם יהיה מפקד המחוז.[6]

שחם ארגן מחדש את חטיבה 16 (שנקראה חטיבה (מחוז) 16) בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי הקמת המבנה של ארבעה גדודי חי"ר (161, 62, 163, 68) וארבעה גדודי חי"מ (953, 954, 962, 963). המבנה החדש הוקם על בסיס חיילים ומפקדים ירושלמיים שהיו בחי"ש, חי"מ, אצ"ל, הפלמ"ח וחטיבת עציוני. מלבד משימות הביטחון השוטף הייתה החטיבה אחראית על "הקו העירוני" ועל יחידת "מצוף", שטיפלה בכל נושאי "הר הצופים" כולל השיירה הדו שבועית שעלתה אליו בשטח שבשליטת ירדן משער מנדלבוים דרך שכונת שייח ג'רח.

בשנת 1953 שחם יזם הקמה של יחידה מיוחדת, שנודעה לימים בשם יחידה 101. הכוונה הייתה שהיחידה תהיה מיומנת ומאומנת לשם ביצוע פעולות מיוחדות מאחרי קווי האויב. בדיונים במסגרת המטכ"ל דחה משה דיין, אז ראש אג"מ, את ההצעה, ולכן פעל שחם לקיום היוזמה במסגרת חטיבה 16. בראש היחידה העמיד את אריאל שרון. אחרי שלושה חודשים אושרה העברת היחידה לצנחנים. לפעילות היחידה במסגרת הצנחנים הייתה השפעה מרחיקת לכת על תפקודם ועל תפקוד יחידות נוספות בצבא. נכנסו נורמות של העברת המלחמה לשטח האויב, נחישות, מקצוענות ודבקות במטרה.[7]

חטיבה 6 – חטיבת עציוני וגדוד מוריה הירושלמים פורקו במשך שנת 1949 ותחילת 1950 וחייליהם הירושלמים היו חלק מחטיבת מחוז ירשלים - חטיבה 16. לזכר חטיבת עציוני/חטיבה 6 הוקמה בשנת 2011 אנדרטת "שלהבת עציוני" סמוך לטחנת הרוח במשכנות שאננים. חטיבה 6 הוקמה מחדש בשנת 1955. לפי חטיבה 14 מוצאה משינוי שם חטיבה 6. לפי חטיבה 408 מאז שנת 2010 היא נקבעה כחטיבת המורשת של חטיבת עציוני ממלחמת השחרור, בעת קביעת מורשות החטיבות על ידי הצבא.[8]

חטיבה 16 בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המלחמות היה מטה חטיבת מחוז 16 אחראי לביטחון השוטף במרחב בירושלים ופרוזדור ירושלים ובמיוחד בהר הצופים ובעמדות הקו העירוני. הר הצופים היה בריבונות ישראלית ונחשב אזור מפורז לפי הסכמי שביתת הנשק. הקו העירוני חצה את העיר לאורכה משכונת פאגי בצפון לקיבוץ רמת רחל בדרום. חיילי החטיבה, פרט למטה מצומצם ששכן במחנה שנלר, שירתו במילואים באימונים ובביטחון שוטף באזורים שונים בארץ ובמיוחד בהחזקת הר הצופים ובאיוש הקו העירוני. חלק מהמפקדים בחטיבה החזיקו בביתם נשק אישי ונדרשו בעת חירום לאייש עמדות בקו העירוני. החטיבה גויסה לשירות מילואים לקראת מלחמת סיני בשנת 1956. היא התפרסה בירושלים והפרוזדור בכוננות לאפשרות של התלקחות בחזית המזרחית.

הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הר הצופים, שיירת הדסה

במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית שהוחזקה על ידי כוחות מקומיים. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. באפריל 1948 הותקפה בידי פורעים ערבים שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח. הפורעים רצחו 78 מנוסעי השיירה. תנועת השיירות להר הופסקה והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים.

השיירה הדו-שבועית להר הצופים, שנות ה-50
שרידי שיירת הדסה להר הצופים לאחר ההתקפה

ביוני 1948 נקבע הסכם לפירוז הר הצופים. ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין משה דיין מפקד מחוז ירושלים ועבדאללה אל תל מפקד הלגיון הערבי בעיר על פירוזו של הר הצופים, ההסכם הושג בתיווך האו"ם. ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה. בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל האוניברסיטה ובית החולים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים.

הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949. מדי שבועיים או שלושה שבועות הייתה עולה להר הצופים שיירה משוריינת עם שוטרים, דלק ומזון. השיירות שעלו ממעבר מנדלבאום עד להר ובחזרה לוו על ידי חיילי האו"ם. בכל שיירה 60 שוטרים ואזרחים (חלקם סטודנטים כביכול ו'נערי המלך' - הסגל הקבוע) שעלו לתקופה של חודש ימים. בדרך זו הוחלף מחצית הכוח הוותיק ומחציתו נשארה לחפיפה של שבועיים או שלושה עם הכוח שרק עלה בשיירה. בירידה מההר הובילה השיירה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הייתה תחת פיקוח האו"ם.

השוטרים שעלו להר היו חיילי מילואים מיחידות שונות שהוחלפו כל 30 יום. פלוגות מחטיבה 16 עם נספחים היו בין סבב העולים להר. שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים, הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, והצליחה לבצר חלק מהמתחם. מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על חלק של הכפר עיסאוויה. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, אף על פי שעוכבה לעתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים של השטח הישראלי היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, מכיוון שמפת הסכם המפקדים, שבה תוחמו שטחי השליטה ואשר אושררה בהסכם שביתת הנשק, אבדה. באוגוסט 1948, עם הפרסום הממשלתי הישראלי על היותה של ירושלים תחת שלטון צבאי ישראלי, פורסמה גם מפת השטחים בשלטון צבאי ושם סומן הר הצופים כשטח קטן בהרבה ממה שסומן אחר כך במפות ישראל.[9]

ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית להחזקת סגל קבע בהר. שם היחידה השתנה במשך השנים ולבסוף בשנת 1959 נקבע השם יחידת מצוף 247. מפקד היחידה כונה 'מלך ההר'. 'נערי המלך' היו חיילים סדירים, בעלי תפקידים שונים. היה למעשה סגל כפול של 'נערי המלך' ול'מלך' היה סגן שגם הוא נקרא ה'מלך'. שני הצוותים התחלפו ביניהם בשהות על ההר. הכוח על ההר מנה כ-120 לוחמים מהם: כ-85 חיילים/שוטרים, סגל של כ-9 חיילים/שוטרים - 'נערי המלך' ומספר אזרחים עובדי צה"ל בתפקידי שירותים. בהר היו 13 מתחמים (עמדות מבוצרות). החיילים היו מבצעים מדי פעם סיורים לשטחים שהיו לא מאוישים שנקראו 'פטרולי ריבונות'. כך ישראל הפגינה ריבונות על השטח השנוי במחלוקת. סביב הסיורים היו תקריות אש שאירעו לעתים רחוקות במשך התקופה. התקריות קרו למרות הוראות הפתיחה באש שדרשו איפוק מרבי. תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב־1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם היושב ראש האמריקאי של ועדת שביתת הנשק שבא לתווך בין הצדדים. בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה.[9]

הר הצופים, פנורמה של צפון ירושלים והעיר העתיקה, שנות ה-2000
Magnify-clip.png
הר הצופים, פנורמה של צפון ירושלים והעיר העתיקה, שנות ה-2000

הקו העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקו העירוני
מפת הקו העירוני. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967

הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של קוו שביתת הנשק (הקו הירוק) שחצה את העיר ירושלים בין 1949 ל-1967. הקו, באורך של כשבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שחילק את העיר בין מזרחה שנכבש על ידי הלגיון הירדני במלחמה וסופח לירדן, לבין מערבה, שנתפס על ידי צה"ל, צורף לישראל והוכרז כבירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, ונותרה בשליטה ירדנית. משני צידי הקו פרשו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. הקו הוחזק על ידי כוח בסדר גודל של פלוגה עם נספחים מקצועיים.

ב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים התמוססות ההפוגה השנייה בגזרת הדרום, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד מחוז ירושלים ועבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הירדני בירושלים. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע קיומם של שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו.[10] שני המפקדים המקומיים, הצליחו למצוא הסדר שימנע את חילופי האש ואת תקריות הבלתי-פוסקות בעיר בעזרת אנשי האו"ם וחתמו על 'הסכם הפוגה כנה', ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולנסות להרחיב את תחולתו של ההסכם.

כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים המחולקת בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לקוו שביתת הנשק. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין ישראל לירדן. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.

כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, מחצית שכונת אבו תור והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרח העיר היו בתחום הישראלי. סביב אזור ארמון הנציב היה שטח מפורז. הארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם והיה בשליטת האו"ם, ממערבו היה שטח מפורז ישראלי וממזרחו – שטח מפורז ירדני. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה שיירה דו-שבועית אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שני הצדדים הקימו עמדות מבוצרות לאורך הקו העירוני. הקו הוחזק על ידי צה"ל בכוח של פלוגה מוגברת. במהלך 19 שנות חלוקתה של ירושלים כונו העמדות הירדניות כונו בשמות שונים על ידי המפקדים והחיילים הישראליים ששירתו לאורך הקו. כך למשל נקראו: העמדה בשטח המפורז של חוות הלימוד - "הבית הבודד" ועמדה מסוימת בשכונת אבו תור נקראה בשם "התריסים הצהובים". מוצבים ירדניים זכו גם הם לשמות, כמו "גבעת המבתר" ו"הגבעה הצרפתית". חלק מהשמות נשמר עד היום.[11]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים

הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים התחולל ב-72 השעות הראשונות של המלחמה, בין הלגיון הירדני ובין צה"ל. המטרה העיקרית של צה"ל בהגנה על ירושלים הייתה מניעת נפילת מובלעת הר הצופים בידי ירדן, ומניעת מחטפים ירדניים בשטחה של ישראל. פיקוד המרכז זיהה גם את ארמון הנציב כנקודה בעייתית, שכן גם בנקודה זו היו הירדנים יכולים לבצע מחטף מהיר וקל יחסית, ואז הייתה נפתחת לפניהם הדרך להסתערות לכיוון דרום ירושלים.

בדומה לתכנונים הירדניים היו לחטיבה 16 תכנונים ל'מחטפים' של שטחים אסטרטגיים באזור ירושלים והפרוזדור אליה. המחטפים כללו: כיבוש מוצבי שיך עבדול עזיז מצפון למבשרת ציון בידי גדוד 163; כיבוש מתחם ארמון הנציב, ג'בל מוכבר, ומתחם הפעמון בצור באהר על ידי גדוד 161; כיבוש מוצב מר אליאס ומוצב טבלייה על ידי גדוד 68; כיבוש הר ציון הירדנית ואבו תור על ידי גדוד 62. בתאריך 4.6.67 התקיימה קבוצת פקודות ואישור תוכניות המחטפים במפקדת החטיבה. למחרת הפעילו הגדודים 161 ו- 163 את התוכניות בצורה זו או אחרת.

ב-5 ביוני בשעה 9:40 פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים בירי נשק קל ולאחר מכן בהפגזה כבדה על ירושלים המערבית שבריבונות ישראל אל מול תגובה ישראלית מדודה וניסיונות הידברות ישירים ועקיפים מצידה על מנת להימנע מהסלמה. בתיווך האו"ם הושג הסכם להפסקת אש, אך ירדן הפרה הסכם זה תוך זמן קצר, והשתלטה בשעה 12:30 על ארמון הנציב. ישראל הגיבה במתקפת נגד בשעה 15:15 וכבשה את ארמון הנציב בידי גדוד 161, הסיירת הירושלמית וכוח הטנקים של חטיבת ירושלים.

מכאן ואילך עברה היוזמה לידי ישראל ונותרה בידה עד תום הקרבות. לאחר ההשתלטות על ארמון הנציב המשיכה מתקפת הנגד הישראלית וכוח של חטיבת ירושלים מתוגבר בטנקים המשיך לכבוש את רכס צור באהר שמדרום לו ומוצבים נוספים עד קיבוץ רמת רחל. במקביל לכיבוש שטחים בדרום ירושלים הופעלה חטיבת הראל (חטיבה 10) ממערב בכיוון צפון ירושלים ובמהלך הלילה הראשון כבשה את מוצבי שייך עבדול עזיז ומוצבי הרדאר מצפון למבשרת ציון ומעלה החמישה והבקיעה עד גב ההר עד הבוקר למחרת. במקביל כבש גדוד 163 מחטיבת ירושלים את מוצב הרדאר 3. חטיבה 55 הבקיעה דרך גבעת התחמושת, שכונת שיח' ג'ראח ודרך שכם, והגיעה עד מוזיאון רוקפלר.

במהלך היום השני, 6 ביוני, נעה חטיבת הראל דרומה וכבשה את גבעת המבתר. גדוד 163 מחטיבת ירושלים כבש באותו יום אחר הצהריים את שכונת אבו תור הערבית. במהלך הלילה הפציץ חיל האוויר הישראלי תגבורות שריון של צבא ירדן שניסו להגיע אל העיר מכיוון יריחו.

בבוקר 7 ביוני כבשה חטיבה 55 בסיוע חטיבת הראל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים. בסביבות השעה 10:00 באותו בוקר נכנסו הכוחות אל העיר העתיקה: צנחני חטיבה 55 נכנסו דרך שער האריות והגיעו אל הר הבית ואל הכותל המערבי, וחיילי גדוד 163 מהחטיבה הירושלמית נכנסו דרך שער האשפות, הגיעו לשכונת המוגרבים ושחררו את הרובע היהודי והרובע הארמני.

הקרב על ירושלים, שהתנהל על תא שטח מצומצם יחסית, היה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת ששת הימים. בקרב נהרגו 182 חיילי צה"ל, כרבע מהנופלים במלחמה כולה.

קרבות מרכזיים של חטיבת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים

מתחמי ארמון הנציב והפעמון בצור באהר

שער הכניסה לארמון הנציב ממערב
אנדרטה לחללי חטיבת ירושלים על שרידי מוצב הפעמון

בצהריים ביום 5.6.67 (ה-5 ביוני 1967) הורה המטכ"ל הירדני על כיבוש השטח המפורז של ארמון הנציב. פלוגה מחטיבה 27, שחנתה באבו דיס, הסתערה על הארמון. בשעה 13:30 דיווח ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, כי ארמון הנציב נכבש. ב-12:30 קידם מג"ד 161 אשר דר את פלוגות ב' ו-ה' לחוות הלימוד. בשעה 13:30 הודיעו החיילים הישראליים שהיו בתצפית בחוות הלימוד למפקד הקו, מ"פ ד' מגדוד 161, כי מחלקה ירדנית מתחילה להתקדם לכיוונם. מפקד הקו הודיע למטה החטיבה ופתח באש מרגמות על מסלול התקדמות היחידה הירדנית. פלוגה ה' בחוות הלימוד פתחה באש על הירדנים המתקרבים.

קצין המבצעים של חטיבה 16 רס"ן עמוס נאמן הציע הקמת צוות קרב גדודי למשימת כיבוש הארמון בפיקודו של אשר דר מג"ד 161. הצוות היה מורכב: מיחידת הסיור 90 של החטיבה (הסיירת), המורכבת משתי מחלקות על גבי זחל"מים, שתי מחלקות ג'יפים ומחלקת תול"רים בפיקוד רס"ן יוסי לנגוצקי; חצי מפלוגת הטנקים המסופחת לחטיבה 16 (8 טנקים), בפיקוד רס"ן אהרן קמארה; פלוגה ה' (פחות מחלקה) מגדוד 161, בפיקודו של אברהם בורנשטיין; פלוגה ב' בפיקוד דודו פרלשטיין כעתודה; ובסיוע מחלקת מרגמות מוגברת (12 קנים) מהפלוגה המסייעת של גדוד 161 בפיקוד ישראל אליעזרי.

בשעה 14:20 מקבל המג"ד דר פקודה לכבוש את מתחמי ארמון הנציב ולהתכונן להמשך כיבוש מוצב הפעמון בצור באהר. בשעה 15:15 נפרץ שער מתחם הארמון ממערב על ידי הטנקים. רוב הכוח התוקף המשיך לגבעה מזרחית לארמון, שנקראה "גבעת האנטנה" ובהמשך מוצב 'הצומת' ששלט על הדרך לבית לחם. פלוגה ה' מגדוד 161 נעה רגלית מחוות הלימוד ונתקלה באש מהחורשה המערבית של הארמון וסבלה נפגעים. הכוח טיהר את החורשה שממערב ומצפון לארמון ביחד עם חיילי הפלס"ר. בשעה 16:00 החלו חיילי הסיירת בהתקפה על מוצב 'הנקניק' שהיה מוגן על ידי פלוגה ירדנית אחת ובה כ-60 חיילים. המוצב נבנה כדי להדוף התקפה ממערב ולא מצפון, ולכן הצליחו חיילי הסיירת לכבוש את המוצב בתוך כשעה, ללא אבדות. לירדנים היו כ-35 הרוגים.

תוך כדי כיבוש מוצב "הנקניק", אישר המטכ"ל גם את כיבוש מוצב "הפעמון" והכפר צור באהר. בשעה 18:20 יצא כוח בהרכב מחלקת סיירים ושני תול"רים מהסיירת בפיקוד לנגוצקי ועוד שלושה טנקים, בפיקוד מג"ד 161 אשר דר לכיבוש ה'פעמון'. המוצב נכבש במהירות בקרב עז עד שעה 19:30. גדוד 62 פרץ את שדה המוקשים ממערב למוצב 'הפעמון' וחבר לכוח של דר בשעה 22:00. במשך הערב החליפה פלוגה ב' את פלוגה ה' בחורשה מצפון לארמון. למחרת בבוקר ספגה הפלוגה התקפת נגד מאש טנקים ירדנית עם נפגעים רבים.[12]

כיבוש מוצבי הרדאר

אור ל-6 ביוני 1967, במקביל לפעילות חטיבה 10 בכיבוש מוצבי הרדאר, הופעל גדוד 163 של חטיבת ירושלים, בפיקוד סא"ל מיכאל פייקס. הגדוד היה ערוך להגנה באותה גזרה ממבשרת ירושלים עד שער הגיא. כחלק מהתקפה כוללת של חטיבה 10 על מוצבי הרדאר הסתערה פלוגה של הגדוד על מוצב רדאר 3 והשתלטה עליו עד השעה 22:00. השלב הראשון של ההבקעה בגזרה זו הסתיים בשעה 2:00 לפנות בוקר. לאחר מכן נע הגדוד להתארגנות בעין כרם לקראת תנועה לכיבוש שכונת אבו תור.[13]

כיבוש אבו תור

שלט הסבר על כיבוש אבו תור במלחמת ששת הימים

החל משעות הבוקר של ה-6.6.67 הוחל בהכנות לכיבוש שכונת אבו תור, שמדרום לעיר העתיקה. כל פלוגה בגדוד הייתה אמורה לתקוף עמדה אחת במקביל, בסיוע טנקים של כוח קמארה שחיפו על ההתקפה מרכס חוות הלימוד וכביש עין רוגל. פלוגה ג' בפיקוד משה חביב תקפה בשעה 15:45 את עמדת "לולב", העמדה הירדנית הדרומית ביותר. התקיפות על שתי העמדות הנוספות החלו באיחור. פלוגה ד' בפיקוד אלי קדר הסתערה על עמדת "אריה" כבשה אותה, והחלה בטיהור הבתים שבין עמדת "לולב" הדרומית ועמדת "בית המחלקה". במהלך הקרב הצטרף חפ"ק המג"ד לכוחות המסתערים; בהיתקלות עם חיילים ירדניים שניסו לסגת נהרג המג"ד, סא"ל מיכאל פייקס. פלוגה ה' (המיוחדת) בפיקוד יעקב אבן נעה לכיוון "בית המחלקה" וכבשה אותו. פלוגה ב' בפיקוד עוזי ילובסקי, שנועדה לתקוף את העמדה הצפונית ביותר, "בית התריסים הצהובים", ספגה אש ארטילרית כבדה כאשר נערכה להתקפה. 4 חיילים נהרגו ורבים נפצעו, וההתקפה התעכבה ב-45 דקות. למרות האבדות הצליחה הפלוגה לכבוש את יעדה. בשעה 18:00 הושלם כיבוש אבו תור. הקרב היה קשה במיוחד, גם בשל העובדה שהירדנים ציפו להתקפה וידעו מה יהיה הכיוון ממנה תבוא. 15 חיילים ישראלים נהרגו בקרב. הירדנים איבדו כ-50 חיילים, ושאר הכוח נסוג מזרחה.[13]

כניסת חטיבת ירושלים לעיר העתיקה

בתאריך 7.6.67 (7 ביוני 1967) כמעט באותה שעה שבה נכנס חפ"ק מח"ט 55 דרך שער האריות, נכנסו דרך שער האשפות שתי פלוגות מגדוד 163 של החטיבה הירושלמית, בפיקוד מפקד הגדוד החדש, יוסף ברוש (כאמור לעיל, המג"ד הקודם, מיכאל פייקס, נהרג ביום שלפני כן בעת כיבוש אבו תור). פלוגה ד', נעה מערבה אל תוך הרובע היהודי והרובע הארמני. הרובע שולט על שכונת המוגרבים ואזור הכותל. פלוגה א' נתקלה באש עם כניסתה לעיר. היא נכנסה לשכונת המוגרבים לכיוון הכותל אולם נעצרה לא רחוק ממנו עקב חשש להתקלות עם הצנחנים. פלוגה ב' שהייתה עתודה נכנסה לעיר דרך שער האשפות ונעה גם היא מזרחה לשכונת המוגרבים והכותל.[13]

בתאריך 7.6.67 בשעות הצהריים הורה הפיקוד לחטיבה הירושלמית לנוע דרומה ולכבוש את העמדות הירדניות שמדרום לעיר. גדוד 62, בפיקוד סא"ל רוטשילד, נע מרמת רחל ותקף את מוצבי מר אליאס וטבלייה (גבעת המטוס), ביחד עם פלוגה א' מגדוד 161, ובמקביל כבשה הפלס"ר החטיבתי את ג'בל אבו ע'וניים (כיום שכונת הר חומה) והמשיכה לגוש עציון וחברון דרך פאתי בית לחם. גדוד 68 המשיך דרומה עד לחברון יחד עם הפלס"ר. גדוד 163 המשיך דרומה עד מדרום לחברון. גדוד 161 נכנס לבית לחם, בית ג'אלה ובית סחור.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת ההתשה, מלחמת ההתשה בבקעת הירדן

מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 19671970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד ישובי בקעת בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) מוצבים, גדר מערכת ודרכי טשטוש.

חטיבה 16, בתקופות תעסוקה, איישה את קווי המוצבים בגבולות ויחידות של החטיבה קיבלו פיקוד על גזרות בבקעת הירדן ובעמק בית שאן. חיילי החטיבה השתתפו במרדפים אחרי מסתננים דרך גדר המערכת וסבלו אבדות של הרוגים ופצועים.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבת ירושלים במלחמת יום הכיפורים
קו בר-לב בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים. מוצב בודפשט מסומן במשולש העליון, לחופי הים התיכון

גדוד המילואים 68 של החטיבה נקרא לתפוס עמדות בחזית המצרית בתקופת החגים של ה'תשל"ד, 1973. הגדוד נערך ב-14 המעוזים של קו בר-לב (חוץ מהשניים הדרומיים שהיו מוחזקים על ידי כוחות מגדוד נח"ל) תחת פיקוד החטיבה המרחבית 275 וחטיבת השריון 14. מפקדת גדוד 68 בפיקודו של סא"ל אמיר ראובני נותרה ככוח תחת פיקוד החטיבה המרחבית בצפון גזרת התעלה. עם פתיחת המלחמה מוצבים רבים כותרו וכולם הורעשו במטחי ארטילריה כבדים ששיתקו אותם. החבירה למוצבים מכותרים הייתה בעיה שהציקה מאוד לפיקוד הישראלי ופיקוד הדרום יזם התקפות רבות לחילוץ החיילים המכותרים. בסיוע ההתקפות האלה, חלק מהחיילים הצליחו לסגת לעבר הקווים הישראלים ואחרים נפלו בשבי. רק מוצב אחד - בודפשט - נותר בידיים ישראליות.

מבצעי החילוץ נערכו באופן עצמי, ללא מעורבות וסיוע של כוחות אחרים. מבצעי החילוץ התחילו בגזרה הצפונית ב-7 באוקטובר, ונמשכו עד 9 באוקטובר. המעוז היחיד שלא נפל בידי האויב והמשיך להילחם ללא הפסקה, הוא "בודפשט" בפיקוד מוטי אשכנזי ובסיוע ישיר ומרכזי של שני טנקים מגדוד 9. כל שאר המעוזים לאורך התעלה פונו, או נפלו בידי המצרים.[14]

שאר כוחות החטיבה והמחוז (מאורגנים בשלושה גדודי חי"ר, 4 גדודי חי"ם, גדוד מרגמות 120 מ"מ, גדוד נ"ט 90 מ"מ, סיירת, פח"ח, מחלקת הנדסה ועוד) גויסו ביום שבת ה-6 באוקטובר ותפסו מערכי הגנה בדרומה של בקעת הירדן ועד מעלה אפרים וכן לאורכם של הצירים העולים לגב ההר לעבר ירושלים ורמאללה. מפקדת החטיבה בפיקודו של אל"ם זאב עופר נערכה במעלה אדומים, מכאן שלטה על כוחותיה במערכי ההגנה אל מול חשש אפשרי להצטרפות ירדן למלחמה. לגזרת החטיבה הוזרמו כוחות נוספים כולל גדוד טנקים מחטיבה 670, גדודי ארטילריה נגררים של פקמ"ז, גדודי מרגמות ונ"ט ממפקדת קצח"ר ועוד. חיילי גדוד 68 שלא התגייסו לגזרת התעלה התייצבו במחסני החירום והקימו גדוד נוסף בפיקודו של סא"ל יעקב אבן.

מיד בגמר המלחמה הוחלט להעביר שניים מגדודי החי"ר של החטיבה ומפקדת החטיבה לפיקוד הצפון. מפקדת החטיבה וגדוד 62 תוכננו להחליף את חטיבת גולני בג'ובתא אל חשב. אולם, בשל מחסור בציוד חורף ואיכות הציוד האישי של החיילים הוחלט להעביר את החטיבה לגזרה המצרית כדי לתגבר את אוגדה 143 במרחב 'הצליחה' בגזרה המצרית - אפריקה.

גדוד 62 בפיקודו של סא"ל שי רז נערך להגנה באזור הצליחה והגשרים עם פלוגה באזור החווה הסינית מול מובלעת הארמייה השלישית המצרית, ופלוגה שסופחה לחטיבה 55 באזור איסמעיליה. גדוד 161 בפיקודו של סא"ל גדעון מסד וגדוד 163 בפיקודו של סא"ל יעקב שריג ומחליפו סא"ל אלי קידר יחד עם גדוד המרגמות בפיקודו של סא"ל יוסי שושן, בפיקוד מפקדת החטיבה המח"ט אל"ם זאב עופר והסמח"ט סא"ל נחמיה שקד, נערכו מול חילי חטיבת הצנחנים 150 המצרית בגזרת איסמעיליה וקבר החיל האלמוני. הסיירת בפיקוד רס"ן דרור ויגדור עסקה בסיורים במרחב החטיבה ובעיקר לאורך קו הפסקת האש הלא פורמלית. הכוחות היו מגויסים במשך חמישה חודשים.

גדודי החי"ם של החטיבה יחד עם גדוד 68 המחודש נערכו כל העת להגנה במרחבי בקעת הירדן תחת פיקוד מאולתר בתחילה בפיקודו של אל"ם אליעזר אמיתי, מי שהיה מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים.

מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים נוצרו שתי התארגנויות בעלות השפעה ארוכות טווח, האחת התארגנות המחאה האישית, שהפכה ללאומית, של מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט בזמן המלחמה. והשנייה ההתארגנות לתמיכה במשפחות החללים, השבויים והנעדרים של גדוד 68 ונספחיו שמוסדה ברבות השנים על ידי צה"ל כולו.

לאחר מלחמת יום הכיפורים - חטיבה 97, חטיבה 266[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארגון מחדש לאחר מלחמת יום הכיפורים שונה מספרה של החטיבה ל-97 והיא אורגנה מחדש כחטיבת חי"ר מעולה תקנית. מגדודי החי"ם נבנתה חטיבת חי"ר נוספת - 266. החטיבות הועברו תחת פיקוד מפקדת אוגדה מרחבית 80 שהוקמה באיו"ש. לאחר מכן נבנתה אוגדה מרחבית 720, שקיבלה את האחריות לדרומה של בקעת הירדן ומאוחר יותר לשטח של מרחב "יהודה". גדוד 163 הועבר לחטיבת הבקעה. חטיבה 266 בוטלה בתחילת שנות ה-90.

מלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת ציר על ידי כוחות צה"ל בלבנון

חטיבה 97 גויסה לקראת מלחמת שלום הגליל. חטיבה 266 הייתה מגויסת לתקופת אימונים. חטיבה 97 תפסה שטח באזור חצבייה לאחר סיום הקרבות ביולי 1982. חטיבה 266 לא נכנסה ללבנון. חטיבה 97 המשיכה לשרת בתעסוקה מבצעית בלבנון בשנים שלאחר מכן באזור בקעת הלבנון ואזורים אחרים.

מבצע חומת מגן - חטיבה 310[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית לחם: מבט מהרחבה הרבועה לכיוון מזרח: משמאל הכניסה לכנסיית המולד

בשנות ה-90 של המאה ה-20 עברה החטיבה, שמספרה הוחלף ל-310, תהליך הצערה וקלטה חיילים מחטיבות החי"ר המעולות של צה"ל: גבעתי הנח"ל וגולני. החטיבה השתלבה במשימות הביטחון השוטף של צה"ל בגזרות יהודה ושומרון (במסגרת ההתמודדות עם האינתפאדה הראשונה) וצפון הארץ.

במסגרת מבצע חומת מגן בפסח ה'תשס"ב 2002 החטיבה גויסה בצו 8, תחת פיקוד אוגדה 720. משימתה של החטיבה הייתה כיבוש העיר בית לחם .

החטיבה בפיקוד אל"מ רמי צור חכם, בסיוע כוחות שריון מגדוד 445 של חטיבה 576, גדוד "אדם" של חטיבה 500 וגדוד 21 של חטמ"ר עציון נכנסה לעיר בלחימה מצפון ומדרום. במהלך כיבוש העיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה, בכנסיית המולד.[15] הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם,[16] לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם גם בגלל העניין הפוליטי וגם בגלל החשש לפגיעה במקום הקדוש לנצרות. הנצורים קיבלו תמיכה מפעילי שמאל מחו"ל.[17] לאחר כחודש של שירות שוחררה החטיבה והעבירה את האחריות על העיר בית לחם והמצור על המתבצרים בכנסיית המולד לחטיבת הצנחנים (35). לאחר שבועות ארוכים של משא ומתן[18] הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה.[19] במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות. מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות פלסטיניות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח.

לאחר מבצע חומת מגן נכנסה המדינה למציאות חדשה במהלכה גם החטיבה השתלבה באתגרים החדשים בהגנה על גבולות הארץ ואזרחיה. החטיבה ביצעה אימונים רבים ואינטנסיביים, שיפרה את כשירותה הצטיידה בציוד לחימה חדיש. במסגרת הארגון מחדש של כוחות המילואים בצה"ל החלה החטיבה לקלוט חיילים משוחררים בעיקר מגדוד 50 "בזלת" של חטיבת הנח"ל שמהווים כיום את עמוד השידרה והזהות החטיבתית. החטיבה ביצעה תעסוקות מבצעיות רבות בכל הגזרות בארץ וזכתה לאותות הצטיינות רבים עקב שירות מוצלח זה.

בשנת 2010 זכתה החטיבה לחזור לזהותה המקורית "חטיבה 16, חטיבת ירושלים".[20]

מבנה חטיבה 16[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחטיבה ארבעה גדודים, שלושה גדודי חי"ר מובחר וכן גדוד סיור. החטיבה גויסה למילואים: ב-2006 למלחמת לבנון השנייה; ב-2012 למבצע עמוד ענן; ב-2014 למבצע צוק איתן.

החטיבה שייכת לעוצבת עידן (אוגדה 340, בעבר אוגדה 880) החל משנת 2014. האוגדה היא אוגדת מילואים הכפופה לפיקוד המרכז. מפקדת האוגדה ממוקמת במחנה נחשונים. מחסני החירום של החטיבה הם במחנה נחשונים המשמש גם כיחידת מחסני חירום לעוצבת עידן. המחנה נמצא סמוך לערים אלעד וראש העין ולקיבוץ נחשונים.

מחנה נחשונים מבט אל הבסיס, במרכז נראה מכלול הבסיס, המפקדה, וסביב נראים מחסני החרום (כולל של חטיבה 16)

גדוד 7007 -  "גדוד הר ציון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נקרא גדוד בית חורון בחטיבת עציוני. עד אחרי מלחמת יום כיפורים נקרא גדוד 62 בחטיבת מחוז 16. לאחר מלחמת יום כיפור, שונה מספר הגדוד ל-7007. גדוד 7007 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה״ל. בשנים האחרונות, מרבית החיילים הנקלטים בגדוד מגיעים משורותיה של חטיבת הנח״ל.

בשנת 2012 ניתן לגדוד סמל חדש, ושמו החדש "גדוד הר ציון", על ידי המג"ד בעז כהן. השם מייצג את הקשר לירושלים, כחלק מחטיבת ירושלים, וכן את סמל הגבורה המתחדשת בצה"ל - על שם מאיר הר ציון שהייה ביחידה 101 שהוקמה בחטיבה 16 והועברה לצנחנים.

מפקדי הגדוד (רשימה חלקית): מאיר זורע (תש"ח), גדעון רוטשילד (ששת הימים), שי רז (שהיה גם מפקד פנמ"צ הריאלי חיפה), ציון ארסלן (מלחמת יום כיפור), יוסי לונץ (1975), תנחום, חיים ספיר, משה (מושקו) רום, יהודה ימאי, אבירם מטוסביץ' (1996), יוסי בן חמו, רמי מגנזי (חומת מגן), אלי פנירי, בעז כהן (מבצע עמוד ענן, צוק איתן), דובי גינזברג.

גדוד 8119[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 8119 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל. הגדוד ביצע תעסוקות מבצעיות ואימונים בכל הגזרות וזכה לשבחים על מקצועיותו. הגדוד היה בעבר, עד אחרי מלחמת יום כיפורים, גדוד 68.

  • 2002 - הגדוד נטל חלק מרכזי בכיבוש העיר בית לחם במסגרת מבצע "חומת מגן".
  • 2004 - תעודת הוקרה הוענקה לגדוד 8119 של חטיבת ירושלים בפיקוד המרכז אשר נבחר על ידי נשיא המדינה כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה.
  • 2005 - במהלך תעסוקה מבצעית תפס הגדוד חוליית מחבלים בדרכה לפיגוע בגזרת איו"ש וזוכה על כך בתעודת הערכה מאלוף הפיקוד.

מפקדי הגדוד: סא"ל ישראל הרשקוביץ, סא"ל דוד (דייב) ברוך, סא"ל אריאל חזק, סא"ל גיא גוטמן, סא"ל יאיר אהרונוב, סא"ל בנימין טלקר, סא"ל רמו אלמוג, סא"ל עומר אסף.

גדוד 9207 - "גדוד מוריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות היה גדוד מוריה בחטיבת עציוני. בחטיבה 16 היה גדוד 161.

גדוד 9207 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל.

ב-2002 הגדוד נטל חלק מרכזי בכיבוש העיר בית לחם במסגרת מבצע "חומת מגן". לאחר ההשתלטות על העיר ביצע הגדוד את המצור על המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד.

תעודת הוקרה מטעם נשיא המדינה הוענקה לגדוד 9207 של חטיבת ירושלים בפיקוד המרכז, אשר נבחר כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה. התעודה הוענקה על ידי שמעון פרס באוגוסט 2013.

מפקדי הגדוד: סא"ל אשר דר (מלחמת ששת הימים), סא"ל גבי ברבש, סא"ל בועז רגב ,סא"ל יורם ששון, סא"ל אבנר כרמלי, סא"ל לנגר משה, סא"ל בועז רוזמן, סא"ל יוסי בן הרוש, סא"ל עמיר סנדר, סא"ל יובא גל, סא"ל יובל כהן.

גדוד סיור 6310[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 6310, הוא גדוד סיור מובחר שהוקם בשנת 2002 לאחר מבצע חומת מגן, על ידי איחוד הסיירות החטיבתיות (עורב, פלחה"ן, סיירת).

הגדוד מנה בעבר, מפקדים וחיילים ששירתו בסיירות חטיבות החי"ר וביחידת מגלן. בשנים האחרונות, מרבית המשרתים בגדוד מגיעים משורותיו של גדס"ר נח"ל ומיחידת מגלן.

ב-2015 גדס"ר 6310 נבחר על ידי נשיא המדינה ראובן ריבלין, כיחידת מילואים מצטיינת, על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה, ובאוגוסט 2015 העניק הנשיא לגדוד תעודת הצטיינות על כך.

מפקדי הגדוד: סא"ל בני גנור (2002 - 2006), סא"ל אבישי כהן (2006 - 2009), סא"ל אוהד מנור (2009 - 2011), סא"ל ערן ביטון (2011 - 2016), סא"ל לירון ארוך (2016-).

מפקדי החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה הערות
מישאל שחם 1949 - 1953 הקמת חטיבה 16
אתיאל עמיחי 1953 - 1954
חיים הרצוג 1954 - 1957 מלחמת סיני, לימים ראש אמ"ן ונשיא מדינת ישראל
מתי פלד 1957 - 1959 לימים ראש אגף האפסנאות
יעקב פרי (פרולוב) 1959 - 1961 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים
יוסף נבו 1961 - 1964 לימים ראש עיריית הרצליה
אביב ברזילי 1964 - 1967
אליעזר אמיתי 1967 - 1969 מלחמת ששת הימים
דוד הגואל 1969 - 1973 מלחמת ההתשה
זאב עופר 1973 - 1974 מלחמת יום הכיפורים, לימים מפקד פיקוד ההדרכה
בני ענבר 1974 - 1975 לימים קצין משטרה צבאית ראשי, שינוי מספר לחטיבה 97
מרא אלעמי 1976 - 1977
יעקב אבן 1977 - 1979 לימים דובר צה"ל
ישראל מאיר 1979 - 1981
יאיר רפאלי 1981 - 1983 מלחמת לבנון הראשונה
שמעון נוה 1983 - 1984
אריה רמות-שיפמן 1984 - 1986
מרדכי רוזנברג 1986 - 1989
יעקב עמר 1989 - 1992
יוסי אלעד (אולפנט) 1992 - 1994
מרדכי שץ 1994 - 1997 שינוי מספר לחטיבה 310
אפי עידן 1997 - 2000
רמי צור חכם 2000 - 2002 מבצע חומת מגן
גיל ברק 2002 - 2004
ירון בוים 2004 - 2007 מלחמת לבנון השנייה
נוחי מנדל 2007 - 2010
אילן עזרן 2010 - 2013 מבצע עמוד ענן, שינוי מספר לחטיבה 16
יואב מרדכי 2013 - 2015 מבצע צוק איתן
כפיר כהן 2015 - מעוטר צל"ש אלוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חטיבת ירושלים במלחמת העצמאות:

על חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים :

על גדוד 68 וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
  2. ^ מרדכי נאור (עורך ראשי), לקסיקון כוח המגן ההגנה, 1992
  3. ^ 3.0 3.1 ותיקי גדוד "מוריה" של חטיבת עציוני כולל כל תוכן הספר "מוריה בירושלים בתש"ח - גדוד החי”ש הראשון בקרבות ירושלים" מאת מאיר אביזוהר.
  4. ^ ארגון חברי ההגנה בירושלים, ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ג - תשל"ה - תולדות חטיבת עציוני.
  5. ^ יצחק לוי (לויצה) תשעה קבין : ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986.
  6. ^ ד"ר משה ורד: 'שורשי חטיבה 16' מחקר על בסיס נתונים ממחלקת היסטוריה בצה"ל. ספריית גבעת התחמושת.
  7. ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן.
  8. ^ החטיבה מראשיתה ועד היום – תמצית היסטורית, אתר מורשת חטיבה 14.
  9. ^ 9.0 9.1 מסמך יחידת "מצוף 247" – "מובלעת הר הצופים"
  10. ^ עוזי נרקיס, סיפורו של ה"קו העירוני" בירושלים, אריאל, 1986, עמודים 5-6
  11. ^ המקור הוא הערך הקו העירוני ועדויות לוחמים בחטיבה (מחוז) 16.
  12. ^ יוסי לנגוצקי, "הירושלמים משחררי ירושלים". סדרת כתבות באתר ynet.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 "גדוד אפור אחד", הוצאת גדוד 163, ירושלים, 1969.
  14. ^ אמיר ראובני מג"ד 68 במלחמת יום הכיפורים
  15. ^ פליקס פריש, צה"ל השתלט על בית לחם; כנסיית המולד מכותרת, באתר ynet, 23 בנובמבר 2002.
  16. ^ ynet, אחרון "מתבצרי כנסיית המולד" יצא מקפריסין, באתר ynet, 26 בנובמבר 2002.
  17. ^ פליקס פריש ועלי ואקד, פעילי שמאל מחו"ל פרצו לכנסיית המולד, באתר ynet, 2 במאי 2002.
  18. ^ יוני שדמי וברק רביד, מוסף סופשבוע, היחידה שתשגע לאויבנו את המוח, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2005.
  19. ^ אי.פי., מבוקשי כנסיית המולד החלו את גלותם באירופה, באתר ynet, 23 במאי 2002.
  20. ^ יוחאי עופר, לקראת מלחמה? תוכנית אימונים חדשה למילואים, באתר nrg‏, 9 במאי 2015.