דן מרגלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דן מרגלית
13 במרץ 1938 (בן 78)
אין תמונה חופשית
מקום לידה תל אביב
מקום מגורים תל אביב
פעילות בולטת עיתונאי, בעל טור, פובליציסט ומגיש טלוויזיה
שנות הפעילות 1964-

דן מרגלית (נולד ב-13 במרץ 1938) הוא עיתונאי, בעל טור, פובליציסט ומגיש טלוויזיה ישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגלית נולד, גדל והתחנך בתל אביב. אביו ד"ר ישראל (איז'ו) מרגלית, היה רופא הפרסונל, הרופא שאחראי לענייניהם הרפואיים של עובדי בית החולים הדסה בתל אביב, ואמו פסיכולוגית. בוגר הגימנסיה העברית הרצליה ומוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית בת זמננו בשנת 1985, בהצטיינות[1]. בצעירותו כתב בעיתון "חרות". בשנים 1964–1991 היה מרגלית עיתונאי בעיתון "הארץ". בשנים 1968–1969 היה חבר ודובר של "התנועה למען משה דיין", ששמה לה למטרה להביא לבחירתו של דיין לראשות הממשלה.

מרגלית התפרסם במיוחד כאשר ב-1977, בעת שהיה שליח "הארץ" בוושינגטון, חשף את פרשת חשבון הדולרים. חשיפתו גילתה שראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, שהיה קודם לכן שגריר ישראל בארצות הברית, החזיק בניגוד לתקנות מטבע חוץ, שהיו נהוגות אז, חשבון בנק בארצות הברית. השמועה על קיומו של החשבון הגיעה לאוזני אליאורה מרגלית, רעייתו של מרגלית במסיבת קוקטייל אצל הנספח הצבאי בשגרירות הישראלית, ומרגלית אישש אותה בבדיקה שערך בבנק. חשיפת הפרשה הובילה להתפטרות רבין, ולהצבתו של שמעון פרס כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה.

מרגלית נמנה עם המנחים הקבועים של התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, החל מימיה הראשונים ב-1982 ועד היום. התוכנית התפתחה לתוכנית ראיונות פוליטית ידועה, ומרגלית הפך למזוהה איתה, התוכנית משודרת בימים ראשון עד חמישי ב-16:59 בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הראשון. במרץ 1989 הוצתה דלת דירתו של מרגלית בירושלים, מספר ימים לאחר שראיין בתוכניתו את פייסל חוסייני. ארגון בשם "הסיקריקים" נטל אחריות לפעולה.

ב-1992 מרגלית מונה על ידי עופר נמרודי לעורך "מעריב", אך פרש לאחר כחצי שנה תוך הטחת האשמות במשפחת נמרודי, שלטענתו התערבה בשיקוליו מטעמים מסחריים ובכך הקשתה על תפקודו כעורך.

ב-1996 הנחה את העימות הטלוויזיוני בין המתמודדים על ראשות הממשלה באותה שנה. תוצאותיו של עימות זה הביאו לפי ההערכות ליתרון לבנימין נתניהו,[דרוש מקור] שניצח באותה מערכת בחירות.

לאורך שנות התשעים דן מרגלית הנחה את התוכנית "פופוליטיקה" (מאוחר יותר "פוליטיקה") בטלוויזיה הישראלית, ותוכנית דומה בערוץ 2. "פופוליטיקה" זכתה להשפעה עצומה. מקובל לייחס לה את הצלחתם של חברי הפאנל המרכזיים שלה, בעיקר את הישגיו הפוליטיים של יוסף (טומי) לפיד, שבאו לידי ביטוי בהצלחת מפלגת שינוי.

ב-2001 התפטר מרגלית מ"הארץ" ועבר לכתוב פובליציסטיקה ב"מעריב". ב-2003 עזב את "פוליטיקה" תוך הפניית טענות להנהלת רשות השידור[2], וב-2004 החל להגיש את "פוליטיקה פלוס" בערוץ 10, שבהמשך שינתה את שמה ל"מועצת החכמים", בהרכב המקורי של "פופוליטיקה". נוסף על כך, הנחה את "הזירה", תוכנית ראיונות בעלת מבנה דומה ל"פופוליטיקה" והנחה את תוכנית התרבות "מוסף המוספים של ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית. ביולי 2007 עזב מרגלית את "מעריב" לטובת עיתון חדש בבעלות שלדון אדלסון, "ישראל היום".

עמדותיו של מרגלית, כפי שבוטאו בפובליציסטיקה שלו, הן שמאליות-מרכזיות-ביטחוניסטיות. הוא הביע תמיכה נלהבת בהקמת גדר ההפרדה עוד בתקופה שבה הייתה שנויה במחלוקת בקרב הממסד הפוליטי והביטחוני והפך לאחד הבולטים שבין מצדדיה. במשך רוב שנותיו כעיתונאי היה חבר אישי קרוב מאד של אהוד אולמרט. לאחר מלחמת לבנון השנייה הסתיימו יחסיו האישיים עם אולמרט והוא הפך לאחד ממבקריו החריפים. מאז הצטרפותו ל"ישראל היום" הוא נוטה לזוויות ימניות יותר, בהתאם לאידאולוגיה המנחה של העיתון.

בשנים 20072009 חל שינוי בעמדותיו, ועל כך הוא מספר בספרו 'התפכחות'. הוא חזר בו מתמיכתו בתוכנית ההתנתקות וכתב שלעולם לא יתמוך עוד במהלך חד-צדדי שכזה, אך הוא רואה את הפתרון בשתי מדינות לשני עמים שיושג במשא ומתן. עם זאת, הוא הביע ספקות בסיכוי לכונן שלום אמיתי בעתיד הקרוב בין ישראל לפלסטינים, לנוכח עמדותיהם הסרבניות.

מרגלית היה נשוי לאליאורה ונולדו להם שלושה ילדים, ובהם קרן מרגלית, במאית ותסריטאית טלוויזיה, ושירה מרגלית, שכיהנה כמשנה למנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת". לאחר גירושיו נישא לפרופסור דנה מרגלית, ראש החוג לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל[3]. לאחר שנים רבות שהתגורר בסביון עבר להתגורר בשכונת צהלה שבצפון תל אביב, בסמוך לבתו שירה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסדיסט : סיפורי-חיים מאחורי משפטים דרמטיים, תל אביב : מד, 1961.
  • צנחנים בכלא הסורי, תל אביב : מוקד, 1968, 1969.
  • יחידת קומנדו 101, תל אביב : מוקד, 1968, 1969, 1970.
  • שדר מהבית הלבן : עליתה ונפילתה של ממשלת הליכוד הלאומי, תל אביב: אותפז, תשל"א.
  • ראיתי אותם, תל אביב : זמורה-ביתן, תשנ"ז 1997. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • התפכחות, הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011 (יחד עם רונן ברגמן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]