דן מרגלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דן מרגלית
מרגלית באולפן רדיו תל אביב ב-2014
מרגלית באולפן רדיו תל אביב ב-2014
תאריך לידה 13 במרץ 1938 (בן 79)
מקום לידה תל אביב
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות 1964-
עיסוק עיתונאי, בעל טור, פובליציסט ומנחה טלוויזיה
מעסיק הטלוויזיה החינוכית הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דן מרגלית (נולד ב-13 במרץ 1938) הוא עיתונאי, בעל טור, פובליציסט ומגיש טלוויזיה ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגלית נולד, גדל והתחנך בתל אביב. אביו, ד"ר ישראל (איז'ו) מרגלית, היה רופא הפרסונל, הרופא שאחראי לענייניהם הרפואיים של עובדי בית החולים הדסה בתל אביב, ואמו אורה, פסיכולוגית. דודו היה הנוירוכירורג הפרופ' אהרון בלר[1].

דן מרגלית למד בגימנסיה העברית הרצליה והוא מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית בת זמננו בשנת 1985, בהצטיינות[2]. בצעירותו כתב בעיתון "חרות". בשנים 1964–1991 היה עיתונאי בעיתון "הארץ". בשנים 1968–1969 היה חבר ודובר של "התנועה למען משה דיין", ששמה לה למטרה להביא לבחירתו של דיין לראשות הממשלה.

מרגלית התפרסם במיוחד כאשר ב-1977, בעת שהיה שליח "הארץ" בוושינגטון, חשף את פרשת חשבון הדולרים. חשיפתו גילתה שראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שהיה קודם לכן שגריר ישראל בארצות הברית, החזיק בניגוד לתקנות מטבע חוץ, שהיו נהוגות אז, חשבון בנק בארצות הברית. השמועה על קיומו של החשבון הגיעה לאוזני אליאורה מרגלית, רעייתו של מרגלית במסיבת קוקטייל אצל הנספח הצבאי בשגרירות הישראלית, ומרגלית אישש אותה בבדיקה שערך בבנק. חשיפת הפרשה הובילה להתפטרות רבין, ולהצבתו של שמעון פרס כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה.

מרגלית נמנה עם המנחים הקבועים של התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, החל מימיה הראשונים ב-1982 ועד ירידתה משידור ב-2017. התוכנית התפתחה לתוכנית ראיונות פוליטית ידועה, ומרגלית הפך למזוהה איתה, התוכנית שודרה בימים ראשון עד חמישי ב-16:59 בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הראשון. במרץ 1989 הוצתה דלת דירתו של מרגלית בירושלים, מספר ימים לאחר שראיין בתוכניתו את פייסל חוסייני. ארגון בשם "הסיקריקים" נטל אחריות לפעולה.

ב-1992 מונה מרגלית על ידי עופר נמרודי לעורך "מעריב", אך פרש לאחר כחצי שנה תוך הטחת האשמות במשפחת נמרודי, שלטענתו התערבה בשיקוליו מטעמים מסחריים ובכך הקשתה על תפקודו כעורך.

ב-1996 הנחה את העימות הטלוויזיוני בין המתמודדים על ראשות הממשלה באותה שנה. תוצאותיו של עימות זה הביאו לפי ההערכות ליתרון לבנימין נתניהו,[דרוש מקור] שניצח באותה מערכת בחירות.

לאורך שנות התשעים הנחה את התוכנית "פופוליטיקה" (מאוחר יותר "פוליטיקה") בטלוויזיה הישראלית, ותוכנית דומה בערוץ 2. "פופוליטיקה" זכתה להשפעה עצומה. מקובל לייחס לה את הצלחתם של חברי הפאנל המרכזיים שלה, בעיקר את הישגיו הפוליטיים של יוסף (טומי) לפיד, שבאו לידי ביטוי בהצלחת מפלגת שינוי.

ב-2001 התפטר מרגלית מ"הארץ" ועבר לכתוב פובליציסטיקה ב"מעריב". ב-2003 עזב את "פוליטיקה" תוך הפניית טענות להנהלת רשות השידור[3], וב-2004 החל להגיש את "פוליטיקה פלוס" בערוץ 10, שבהמשך שינתה את שמה ל"מועצת החכמים", בהרכב המקורי של "פופוליטיקה". בנוסף הנחה את "הזירה", תוכנית ראיונות בעלת מבנה דומה ל"פופוליטיקה" והנחה את תוכנית התרבות "מוסף המוספים של ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית. ביולי 2007 עזב את "מעריב" לטובת חינמון חדש בבעלות שלדון אדלסון, "ישראל היום".

עמדותיו של מרגלית, כפי שבוטאו בפובליציסטיקה שלו, הן שמאליות-מרכזיות-ביטחוניסטיות. הוא הביע תמיכה נלהבת בהקמת גדר ההפרדה עוד בתקופה שבה הייתה שנויה במחלוקת בקרב הממסד הפוליטי והביטחוני, והפך לאחד הבולטים שבין מצדדיה. במשך רוב שנותיו כעיתונאי היה חבר אישי קרוב של אהוד אולמרט. לאחר מלחמת לבנון השנייה הסתיימו יחסיו האישיים עם אולמרט והוא הפך לאחד ממבקריו החריפים. מאז הצטרפותו ל"ישראל היום" הוא נוטה לזוויות ימניות יותר, בהתאם לאידאולוגיה המנחה של העיתון.

בשנים 20072009 חל שינוי בעמדותיו, ועל כך הוא מספר בספרו "התפכחות". הוא חזר בו מתמיכתו בתוכנית ההתנתקות וכתב שלעולם לא יתמוך עוד במהלך חד-צדדי שכזה, אך הוא רואה את הפתרון בשתי מדינות לשני עמים שיושג במשא ומתן. הוא הביע ספקות בסיכוי לכונן שלום אמיתי בעתיד הקרוב בין ישראל לפלסטינים, לנוכח עמדותיהם הסרבניות.

מ-4 ביוני 2017 מגיש מרגלית בטלוויזיה החינוכית את התוכנית "הערב החדש", גרסה קצרה ומוקדמת של התוכנית "ערב חדש".

ב-6 ביוני 2017 פיטר עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, את מרגלית מהעיתון. כשסיפר בחשבון הטוויטר שלו על פיטוריו, כתב מרגלית: "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הדיבור"[4]. בהמשך אותו שבוע נודע כי יחזור לעיתון "הארץ" ויפרסם בו מאמרי דעות[5].

מרגלית היה נשוי לאליאורה (לוצ'י), ונולדו להם שלוש בנות: קרן מרגלית, במאית ותסריטאית טלוויזיה, שירה מרגלית, שכיהנה כמשנה למנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת", ונויה. לאחר גירושיו, נישא לפרופסור דנה מרגלית, ראש החוג לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל[6].

לאחר שנים רבות שהתגורר בסביון, עבר להתגורר בשכונת צהלה שבצפון תל אביב, בסמוך לבתו שירה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסדיסט: סיפורי-חיים מאחורי משפטים דרמטיים, תל אביב: מד, 1961.
  • צנחנים בכלא הסורי, תל אביב: מוקד, 1968, 1969.
  • יחידת קומנדו 101, תל אביב: מוקד, 1968, 1969, 1970.
  • שדר מהבית הלבן: עליתה ונפילתה של ממשלת הליכוד הלאומי, תל אביב: אותפז, תשל"א.
  • ראיתי אותם, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ז 1997. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • התפכחות, הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011 (יחד עם רונן ברגמן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 11 ביוני 2016 - "בשנת 1944 לקחו אותי לסיור ליד הכותל, שהרחבה שלו הייתה צרה ביותר, עם אמי, אבי ד”ר ישראל מרגלית ודודי הפרופ' אהרון בלר", מאת תמר פרלשטיין, סל תרבות : הספרים שדן מרגלית קורא שוב ושוב
  2. ^ האוניברסיטה העברית בירושלים - רשימת המסיימים תשמ"ה, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  3. ^ זוהר ישראל, דן מרגלית התפטר מרשות השידור, באתר ynet, 18 בדצמבר 2003
  4. ^ רן בוקר, דן מרגלית פוטר מ"ישראל היום": "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הדיבור", באתר ynet, 6 ביוני 2017
  5. ^ נועה פרייס‏, סיבוב של 180 מעלות: דן מרגלית חוזר ל"הארץ" - לכתוב בעמוד הדעות, באתר וואלה! NEWS‏, 08 ביוני 2017
    גיל קלנר, ‏זה היה מהיר: הג'וב החדש של דן מרגלית, באתר "סרוגים", 8 ביוני 2017
  6. ^ קורות חיים - ד"ר דנה מרגלית