זימנה ברהני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זימנה ברהני באתיופיה, 1992

זימנה ברהני (194021 בפברואר 2015) היה מחלוצי המאבק להעלאת קהילת "ביתא ישראל" למדינת ישראל ולפתיחת את שערי הארץ בפניהם. הוא היה איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שהקים את התשתית הארגונית במחנות הפליטים בסודאן להעלאת יהודי אתיופיה ארצה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זימנה ברהני נולד בשנת 1940 בן חמישי להוריו, בֵּרְהַנוּ לוי ואִמו – אַבַטֶץ' אַיֶנְאוּ, בכפר אזזו הסמוך לעיר גונדר באתיופיה. המשפחה הייתה בעלת מעמד מיוחס בקהילת ביתא ישראל, ובילדותו העתיקה את מגוריה לכפר סרמלה שליד הכפר אמבובר, שהיה מרכז יהודי חשוב למן שנות החמישים של המאה העשרים. להוריו נולדו עשרה בנים ובנות, ואחותו, אלמיתו ברהנו, נישאה לקייס הגדול הדנה (רפאל) טקויה, אביו של רבם הראשי של יהודי אתיופיה, יוסף הדנה. דודתו אסתר לוי נישאה לליקה כהנת ברהן ברוך אביהם של אבבה ברהן ו עקיבא ברהן. דודו, מקונן לוי, שהיה מתלמידי ד"ר יעקב פייטלוביץ׳, למד בבריטניה, ובן דודו הוא אברהם קהת, מנערי כפר בתיה הראשונים.

בהיותו כבן 15 הגיע ברהני בשנת 1955 בקבוצה הראשונה של תריסר נערים יהודים מאתיופיה לכפר-בתיה במסגרת תוכנית חינוכית של הסוכנות היהודית. פעיל עליית יהודי אתיופיה, ד"ר יעקב פייטלוביץ', הגה את "תוכנית כפר-בתיה" שנועדה להכשיר את בני הנוער להוראת עברית ולהנחלת החינוך הציוני בקהילותיהם הכפריות באתיופיה. הנערים נפגשו עם נשיא המדינה יצחק בן-צבי שאמר להם: "אתם יוצאים בשליחות לאומית כדי לשמש גשר ראשון. אתם חוזרים [לאתיופיה] להכין את האחים שלכם לעלייה".

בשלהי 1957 שבה הקבוצה לאתיופיה כדי להגשים את ייעודם הציוני. ברהני שימש כמורה בכפרים באזור ווזבה עד שנת 1960, כאשר נאלץ להתפטר בגלל הקיצוצים בתוכנית. הוא עבר לעבוד במשרות ממשלתיות באתיופיה. בעקבות היעדר החלטה חיובית בממסד הישראלי על העלאת יהודי אתיופיה הגיע ברהני בשנת 1965 לישראל בשנית כתייר. כאשר הגיע ארצה הבין שהתגבשה התנגדות נרחבת לעליית יהודי אתיופיה, ושהוועד הציבורי למען הפלאשים בראשות פרופ׳ אריה טרטקובר איבד מכוחו לאחר פטירת פרופסור תאמרת עמנואל והנשיא יצחק בן-צבי, ששימש כנשיא הכבוד של הוועד. ברהני שב לאתיופיה ועבד בחברת סולל בונה"שעסקה שם במיזמי בנייה, אולם נקלע לעימות קשה עם יונה בוגלה, שניהל את רשת החינוך של ביתא ישראל באתיופיה.

לאחר מלחמת ששת הימים, שב בשנת 1967 לישראל להכשרה מקצועית במסגרת עבודתו. עם עלייתו הוא נקלט בקיבוץ נצר-סרני, התגייס לצה"ל ונפצע במלחמת ההתשה. ברהני נישא והקים את ביתו בלוד, ולימים התחתן בשנית. זימנה ברהני הותיר שלושה ילדים מנישואיו הראשונים ובת מנישואיו השניים. ברהני פעל להעלות את הוריו וחלק מאחיו ארצה. מכאן ואילך הקדיש ברהני את חייו למפעל העלאת יהודי אתיופיה ארצה.

זימנה ברהני הלך לעולמו בשבת, ב' באדר תשע"ה, 21 בפברואר 2015, ונטמן בבית העלמין בלוד, כאשר קהל אלפים חלק לו כבוד אחרון.[1] כחודש לפני פטירתו, כשכבר היה חולה מאוד, נערך לכבודו באוניברסיטת בר-אילן טקס הוקרה במעמד אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שארגנו העיתונאי דני אדינו אבבה ואיש המוסד דני לימור.

ברהני ויהודי אתיופיה, 1992

פועלו להעלאת יהודי אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם משהשתקע זימנה ברהני בישראל הוא המשיך לפעול למען העלאת יהודי אתיופיה ארצה. בשנת 1971 הוא הצטרף לקבוצה של כמה עשרות יהודים מאתיופיה שחיו בישראל – לפני שהמדינה הכירה ביהדותה של הקהילה, ולכמה מבוגרי כפר-בתיה שחיו בארץ לשם הקמת התאחדות יהודי אתיופיה בישראל בראשות רס"ר חזי עובדיה. העולים הבודדים שהגיעו בשנים האלו הוגדרו כשוהים לא חוקיים, ונאלצו לברוח מאימת פקחי משרד הפנים בגלל החשש שיגורשו[דרוש מקור]. בשנת 1974 פרש ברהני מההתאחדות לאחר סכסוך עם ראשיה, ויחד עם זכריה יונה והרב הדנה הם הקימו יחדיו את "ארגון יהודי אתיופיה". הם הפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להכיר ביהודי אתיופיה ולהעלותם לישראל וברהני היה מהפעילים המרכזיים.

ברהני הנהיג את המאבק הציבורי למען העלאת יהודי אתיופיה מראשיתו. בשנת 1973 נרשמה הצלחה ראשונה, כשהרב עובדיה יוסף, הראשון לציון, פסק כי יהודי אתיופיה הם צאצאי שבטי ישראל וחייבים להצילם. בשנת 1977 החליט ראש הממשלה מנחם בגין שמדינת ישראל תתגייס להעלאת יהודי אתיופיה ארצה. "ברהני, שהיה מעורב בפעולות עלייה רבות, הוא ששכנע את בגין שהדבר אפשרי. בזכותו בגין נתן את ההוראה להעלות את יהודי אתיופיה", העיד מיכה פלדמן, לשעבר ראש משלחת הסוכנות היהודית באתיופיה. בשנת 1977 התאחדו שני הארגונים תחת שמו של הראשון, וזימנה ברהני התמנה ליושב ראש ״התאחדות יהודי אתיופיה בישראל״. "ברהני סיפר לי שהוא נפגש עם בגין ועם בכירי המוסד ואמר להם שיש דרך לצאת מאתיופיה שהייתה בזמנו תחת שלטון מרקסיסטי", סיפר הרב מנחם ולדמן, חבר קרוב של ברהני ופעיל עלייה. "הוא אמר לאנשי המוסד שיהודי אתיופיה יכולים להגיע לסודאן ומשם ניתן להביאם ארצה, אך אנשי המוסד לא האמינו שיכול להיות דבר כזה שמשפחות עם ילדים, תינוקות וזקנים יצעדו מאות קילומטרים בדרכים מסוכנות". באביב 1980 גויָס ברהני ל"מוסד" ונשלח להחליף את פרדה אקלום במחנות הפליטים בסודאן. במשך כשנה הוא חי כפליט במחנות הפליטים בסודאן כדי שיוכל להיטמע בקהילה ולהפעיל את אנשיה בזמן היָעוּד. הוא הפך לאיש השטח הבכיר ביותר של המוסד בסודאן והניח את התשתית לפעילות שהמשיכה בשנים שלאחר מכן. הוא פיקח על מבצעים רבים מסודאן שבוצעו באמצעות מטוסי הרקולס ובאמצעות הספינה "בת גלים".

בשנת 1985 השתתף ב"מבצע משה" שבו הועלו ארצה כ-7,000 מיהודי אתיופיה, לאחר מסע רגלי קשה ורצוף סכנות מאתיופיה לסודאן, משם הועלו על מטוסים. לאחר מכן מונה לסגן מנהל האגף לעולי אתיופיה שהוקם בסוכנות היהודית, וב-1990 שב לאדיס-אבבה באתיופיה כסגן קונסול ובהמשך כקונסול ישראל ושליח עלייה. בתפקידיו אלה השתתף בהעלאת יהודי קווארה (1992) ובהמשך בהעלאת הקבוצות הראשונות של בני שארית יהודי אתיופיה (הפלשמורה). "זימנה התעמת עם ממשלות ישראל כדי שיאפשרו לעולים להגיע ארצה, והוכיח, שעל אף הקשיים בדרך לסודאן ובמחנות הפליטים שם, יהודי אתיופיה לא יישברו ויעשו את המסע הרגלי המפרך, כי מה שמחזיק אותם בחיים זו התקווה שבסופו של דבר יגיעו לירושלים", אמר פלדמן. "היו הרבה מומחים גדולים ויועצים צבאיים, שהכירו את הטופוגרפיה של אתיופיה, ואמרו שהתוכנית שלפיה משפחות עם ילדים וזקנים יעשו את הדרך הזאת היא בלתי אפשרית. באחת הישיבות אמרו שאפילו חיילי גולני לא יוכלו לה. אבל זימנה עמד על כך שהתוכנית אפשרית. הוא לא היה איש דיבורים ונאומים, אלא איש של עשייה. תקופות ארוכות היינו יחד בסודאן. עברנו סכנות. הוא היה במצבים יותר מסוכנים, כי לא היה רק יהודי, אלא יהודי-אתיופי", סיפר דני לימור, מבכירי המוסד שפיקד על המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, והוסיף: "בסיס הפעולה של המוסד בסודאן הוסווה ככפר נופש. היהודים חולצו משם באמצעות מטוסי חיל האוויר שנחתו בלב המדבר ועל ידי ספינות חיל הים, שעגנו ליד החוף הסודאני, והיהודים הועברו אליהן בסירות של שייטת 13 ("הקומנדו הימי").".[2]

בהיותו סגן קונסול ישראל באתיופיה יצא ברהני עם ישראל קמחי ממשרד הפנים ועם הרב מנחם ולדמן מהרבנות הראשית לסייר בכפרים של שארית יהודי אתיופיה על מנת לבחון את מצבם. ברהני המשיך לפעול ללא הרף לשימור המורשת היהודית של יהודי אתיופיה, נרתם לשימור בית הכנסת העתיק בכפר היהודי אמבובר ולפדיית ספר 'אורית' (תורה) שהיה מצוי אצל נוצרים מקומיים.[3] לאחר פעילותו בסודאן שב ברהני לישראל ופעל לקליטת יהודי אתיופיה במשך שנים רבות.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס בן-גוריון לשנת תשנ"ב (1991) על פועלו למען העלייה
  • הדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות תשנ"א (1991)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עזריאל קמון (עורך), הגשר הראשון 1955–1995: עדותם של חניכים יהודים יוצאי אתיופיה מכפר בתיה, אפעל: יד טבנקין, 1996
  • מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1998
  • מנחם ולדמן, מסע אל שארית יהודי אתיופיה (הפלשמורה), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, (בכתובים)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי פרטוק, נפטר זימנה ברהני, האדם שהיה איש מוסד ועסק בעלייה מאתיופיה, אתר אשקלון נט, 22 בפברואר 2015
  2. ^ עופר אדרתאיש המוסד שסיכן את חייו למען יהודי אתיופיה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2015
  3. ^ אורי פרדניק, הצלת יהודים הייתה המוטו של חייו, אתר מידה, 24 בפברואר 2015