מבצע משה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
עליית ביתא ישראל

מבצע משה (21 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985) היה מבצע אמריקאי-סודאני-ישראלי במסגרת מבצע אחים להאצת פינויים של ביתא ישראל ממחנות הפליטים בסודאן לבלגיה ומשם לישראל על גבי טיסות אזרחיות של חברת התעופה TEA.

בשלהי 1983 נשלח שליח מטעם המוסד לאתיופיה וקרא ליהודים לצאת אל סודאן והחל ממרץ 1984 ובעקבות שינויים פוליטיים במחוז גונדר החלו יהודי המחוז להגיע בהמונים למחנות הפליטים בסודאן, מספרים שהישראלים, האמריקאים והסודאנים לא יכלו להתמודד עמו במסגרת מבצע אחים. מצבם הכללי של היהודים במחנות הדרדר והגיע לממדים של אסון הומניטרי, שבעקבות זאת הגו האמריקאים יחד עם הסודאנים והישראלים תוכנית פינוי מידית. התוכנית הופעלה ב-21 בנובמבר 1984 וכונתה "מבצע גור אריה יהודה", במקביל החל קמפיין גיוס כספים בצפון אמריקה שהטביע את השם "מבצע משה" למבצע ואשר גרם בסופו לעצירת המבצע והשארתם של יהודים רבים מאוחר.

עם הפסקת המבצע נותרו כ-500 יהודים שהיו אמורים להעלות וכ-1,500 יהודים הפזורים בשאר המחנות. בעקבות זאת הפעילה האגודה האמריקאית את השדולה שלה בממשל האמריקאי והסודאנים הסכימו למבצע משלים של חיל האוויר האמריקאי, שכונה "מבצע יהושע/מבצע מלכת שבא" שהתרחש ב-28 במרץ 1985 ושבמסגרתו הועלו כל היהודים שנותרו ממבצע משה.

רקע - ראשית העלייה דרך סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תוכנית הלפרן, מבצע אחים, מבצע אליהו

בראשית 1979 ולאור מחאות ולחצים הפעיל המוסד בהוראת ממשלת ישראל את מבצע אחים להעלאתם של ביתא ישראל מאתיופיה דרך סודאן. במקביל הפעילה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה מבצע דומה בשם מבצע אליהו. במסגרת מבצעים אלו נקראו אנשי הקהילה להגיע למחנות הפליטים בסודאן ומשם נלקחו לחרטום והוטסו בטיסות מסחריות לישראל דרך עיר באירופה.

בעקבות הקריאה החלו היהודים לצעוד לסודאן, אולם בגלל המצב במדינה מספרם של היהודים שיצאו משני המחוזות העיקריים בהם חיו היה שונה מאוד. במחוז תיגראי ובאזורים בצפון מחוז גונדר שנשלטו על ידי ארגון הווינה לא היה קושי לצאת לסודאן, אולם במרבית מחוז גונדר, שבו חייו רוב היהודים, ושנשלט על ידי הממשלה המצב היה אחרת. בגלל הלחימה של הצבא מול תנועות המורדים בתקופת הטרור האדום הממשל המקומי בראשות המושל, מייג'ור תפרה מלכו, הגביל את חופש התנועה של התושבים והתנה אותה באשרות מעבר שניתנו על ידי אגודות האיכרים. למרות הקשיים הללו הצליחו מספר מוגבל לצאת לסודאן שבתגובה לכך סגר הממשל המקומי את פעילות האגודה לרווחת הפלאשים שפעל בקרב הקהילה ועודד יציאה, רדף את עובדיו, סגר את בתי הספר העבריים שהפעיל ואת בתי הכנסת, העביר חוקים שפגעו בחופש הדת, התנכל לבני משפחות היוצאים, עקב אחר משפחות יהודיות ואסר ועינה רבים שסייעו לכך.[1][2]

היהודים החלו להגיע בהמוניהם למחנות החל מאביב 1980 וזו דרשה הקמת מערכת שתטפל בהם. בתחילה גויסו בני הקהילה ששכנו במחנות, פעילים נוצרים ומוסלמים מקרב שאר הפליטים ובהמשך גייסו הסוכנות היהודית והמוסד קבוצה מבני הקהילה בישראל שנשלחו למחנות. הקבוצה כונתה "קומיטי" בפי הפליטים היהודים והייתה אחראית להפצת כסף לפליטים, הפצת מזון, תרופות, איתור של יהודים במחנות וארגון המועמדים לעלייה.[3]

עם התקדמות המבצע מספרם של היהודים במחנות גדל והוחלט לצרף את חיל הים הישראלי במבצעים דרך הים האדום, אולם זה ננטשה סופית באפריל 1983. בדומה לכך והחל ממרץ 1982 הופעלה דרך נוספת והיא העלאה על גבי מטוסי תובלה של חיל האוויר הישראלי. מבצעים אלו היו קטנים בהיקפם ומסוכנים וכללו כמות מוגבלת של מאות יהודים. מספרם הגדול של היהודים במחנות הביא לדאגה גם בקרב האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה שהחלה להתריע על אסון עתידי.[4] זו הפעילה את השדולה שלה בממשל האמריקאי והצליחה לערב את סוכנות הפליטים של ארצות הברית ונציגה, ג'רי וויבר, בשגרירות בסודאן בנושא.[5] החל משלהי 1982 וויבר והשגרירות בשיתוף פעולה עם שגרירות הולנד שהוציאה אשרות כניסה לפליטים למדינתה, בידיעת שירות הביטחון הסודאני, ובמימון ישראל פעלו דרך הוועד הבינלאומי להגירה (אנ') להוצאת היהודים שמספרם החודשי הממוצע עמד על כ-120.[6][7] נוסף על מאמצים אלו חידשה האגודה את מבצע אליהו שבמסגרתו הוצאו יהודים מהמחנות, אולם זה הופסק בעקבות לפרשת ג'ובה.

הגורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינויים במחוז גונדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים האתיופית

במהלך שנת 1982 ובשנה העוקבת החלו להתרחש מספר שינויים משמעותיים באתיופיה שהיו הזרז לנהירה גדולה של יהודים מרחבי מחוז גונדר לכיוון מחנות הפליטים. הגורם המשמעותי ביותר היה המשך המלחמה של הממשלה כנגד ארגון הווינה ומדיניותה שכללה הרעבה של אזורי הלחימה, הפצצת שווקים, הרס יבולים, ומצור כלכלי שבא ללחוץ על האוכלוסייה המקומית שתמכה בהמוניה בארגוני המורדים וזאת במקביל לבצורת שהחלה להופיע במספר אזורים בגבול שבין המחוזות וולו ותגראי. כחלק מהלחימה ארגן הווינה את הכיסים הנותרים של ארגון המורדים היחפה שהובס בטרור האדום תחת השם התנועה הלאומית הדמוקרטית האמהרית ויחד עמו נערכו פשיטות על מחוזות וולו וגונדר שבתגובה לכך הרחיבה הממשלה את מדיניות ההרעבה לאותם המקומות.[8] עם המשך הלחימה החל הווינה לארגן מבצעים כדי להשתלט על אזורים דרומיים לתגראי שבסופם הצליח להשתלט על אזור סימן ולהופכו לבסיס זמני של המפקדה הראשית.[9][10] החרפת הלחימה הביאה לנהירה של אוכלוסייה שהייתה באזורי הלחימה וההרעבה לתוך אזורים שלא סבלו מכך, לרבות לתוך מחוז גונדר שבו היה עודף במזון ובגידולים חקלאיים.[11] הנהירה הביאה עמה אוכלוסייה אשר נישלה את היהודים מכפריהם ומאדמותיהם, העלתה באש או השתלטה על בתיהם ובתי הכנסת ובזזה את רכושם לרבות הצאן והבקר. היהודים שנפגעו לא יכלו להגן על עצמם בגלל החוסר בגברים צעירים, שרובם הגדול נטש לסודאן קודם לכן, וזאת בנוסף לחוסר רצונם של הרשויות המקומיות לעזור.[12]

התפשטות הווינה לגונדר הביאה לשליטה בריכוזיים יהודים במחוז אשר תרמה ליציאתם לסודאן.[13]

שינוי משמעותי שתרם ליציאה היה הדחתו של המושל מלכו וההקלות בהגבלת התנועה על ידי המושל החדש, וסייהו סהלו.[14][15][16]

הנהירה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פעילות הג'וינט באתיופיה
  • עידוד. (רפופורט, עמ' 94) (פרפיטט, עמ' 69, 70)[17]
  • הזיקה לציון. (פרפיטט, עמ' 64, 65, 66)
  • בצורת-רעב. (פרפיטט, עמ' 67, 68, 69)
  • סיכום. (פרפיטט, עמ' 70)

רבים מהיהודים צעדו לסודאן בקבוצות מאורגנות שלרוב הודרכו על ידי אנשי הקומיטי שהחביאו מים, מזון ותרופות בדרכים, אחרים קיבלו ליווי צמוד וחמוש של לוחמי הווינה או רכשו את שירותיהם של מורי דרך נוצרים או מוסלמים ובודדים הצטרפו לקבוצת של נוצרים. הצועדים לקחו עימם רק את מה שהיה צריך למסע ולא יותר. היו שלושה מסלולים עיקריים שעברו דרך גדות הנחלים והנהרות וששימשו את הצועדים העטברה, האנגרב והתכזה, הצועדים נמענו מלעבור דרך מחוסמים צבאיים ונקודות יישוב, החציה לסודאן הייתה בקרבת העיירות מטמה, עבדארפי וחומרה בהתאמה. המסע מגונדר למחנות נע בין עשרים לשלושים יום והמסלול כלל צעידה מיישוביהם ששכנו באזורי הווינה דגה והדגה שברמה האתיופית שבהם עברו במעברים הררים לכיוון אזור הקולה, השפלה והמדבר, ושבהם שכנו מחלות רבות שתקפו רבים וזאת בנוסף לעונת הגשמים שהחלה ושגרמה לתחלואה גבוהה. במהלך המסע רבים מתו ממחלות, מהכשת נחשים, מחוסר במזון ומים, ומירי של חיילי הממשלה. כמו כן רבים הותקפו על ידי צועדים אחרים ופורעי חוק בתקיפות שכללו אונס נשים וביזת אספקת המזון, המים והתרופות. נוסף על כן חלק מהמדריכים שאינם מבני הקהילה נטשו את הקבוצה, שדדו אותה או הסגירו אותה לצבא ולפורעי חוק וזאת לאחר שקיבלו את תשלומם.[18][19]

מצב היהודים במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים מגונדר החלו להגיע למחנות החל ממרץ 1984 והתרכזו בשלושה מחנות עיקריים אום רקובה, טווטוואה וואדי אל חולא וזאת בהתאם למקום חציית הגבול. באום רקובה היהודים התרכזו באזור שבו שכן מרכז הקבלה של הפליטים, שבו התקבלו פליטים חדשים, ובו היו אוהלים ובקתות. באזור הזה היו בנובמבר, ערב המבצע, כ-9 אלף יהודים. מחנה אום רקובה נוהל על ידי הנציבות הסודאנית לפליטים שיוצגה במקום בידי שני אזרחים שוודים ממועצת כנסיות שוודיה, ומועצת כנסיות סודאן אשר היו תלויות באספקה מנציבות האו"ם לפליטים. מחנה ואדי אל חולא נוהל על ידי רופאים קנדים למען פליטים אפריקאים, ובהם היהודי הקנדי הנרי גולד, ששמו דגש על הקהילה. אף היהודים עצמם הפיצו בניהם את הידיעה כי יש לחפש את ד"ר גולד. ארגון זה גורש באוגוסט על ידי סודאן כאשר עזרתו לפליטים היהודים הייתה ברורה מדי.

אחת מהסיבות העיקריות למיתות הגבוהות היה החוסר במים לשתייה והחוסר במזון. באזור היהודים באום רקובה לא הייתה כלל אספקת מים עד אוגוסט ולפני כן המים הובאו במכלים על גבי חמורים מאזור אחר במחנה ונאגרו במכלי נפט שהזדהמו והפיצו מחלות מחלות מידבקות. בטווטוואה לא הייתה שום אספקת מים ואלו הובאו מהעיר גדריף. בואדי אל חולא הפליטים שתו מים מזוהמים ביותר מנהר התכזה הסמוך עד אשר באוגוסט נחפרה באר.[20] הפצת המזון במחנות נעשתה על ידי מתנדבים והיה נשלט על ידי הפליטים האתיופים הנוצרים ובפיקוח הנציבות הסודאנית ומתנדבי ארגוני הסיוע. היהודים הופלו בחלוקת המזון שגם כך הייתה מאוד מצומצמת ורבים מהם חיו במשך שבועות ללא מזון. אפשרות נוספת להשיג מזון הייתה בחנויות הסודאניות, וקנייה שכזו הייתה תלוי בכמות הכסף שהפיץ הקומיטי נוסף על החוסר הרב שהיה בחנויות אלו.[21] הפליטים ניסו לשמר את הדת היהודית גם כאשר הוצא להם מזון, ובעיקר בשר, שאינו כשר והעדיפו לרעוב.[22]

מבחינה בריאותית בחלק מהמחנות היו זמנים שבהם לא היה צוות רפואי כלל, בנוסף לציוד הרפואי אשר היה דל מאוד. לעיתים היה סכסוך בין ארגוני שונים על הסמכות במחנה גם כאשר היה חוסר ברופאים וארגון אחר הסכים לשלוח למקום רופא מטעמו. המחלות הנפוצות בקרב הפליטים היו מלריה, שחפת, דלקת קרום המוח, חצבת, דלקת כבד, דיזנטריה וכולרה.[23] הצפיפות הייתה הגורם העיקרי להפצת המחלות. במקור המחנות לא הוכנו לכמות פליטים גדולה הייתה גבוה והיהודים העדיפו להצטופף בבקתות ובאוהלים כיוון שזו הביאה הרגשה של ביטחון.[24] זאת ועוד, היהודים חשדו ולא ביקשו עזרה חיצונית מאנשים שלא הכירו ושלא היו חלק מקהילתם. הדבר הגיע לידי כך שחשדו בכך שמנסים להרעיל אותם ולהזריק להם מחלות ורבים נמנעו מלהגיע למרפאה וניסו לטפל במחלות בדרך מסורתית.[25]

היחסים עם הפליטים האתיופים הנוצרים תרמו גם הם למצב שהיה רע במילא. יחסים אלו הובאו מאתיופיה, לרבות היחס ליהודים כבודה ורבים מהם האשימו את היהודים ברעב, במחלות, בקניבליזם ובמוות של נוצרים. הדבר הגיע לכך שנוצרים רבים חששו לבוא למרפאה בגלל שהייתה באזור שרבים מהפליטים היו היהודים.[26] ומעל הכול היהודים משכו תשומת לב בגלל מבצעי החילוץ החשאיים ורשת הקומיטי.[27]

מנתונים רשמיים של מחנה אום רקובה היהודים מתו בקצב של שמונה ליום. לפי רישומי המחנה בין אפריל לאוגוסט מתו 1,939 איש ש-62% מתוכם היו בני 15 ומטה.

תוכנית הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל ועם תום הגשמים, דיווחו ארגוני הסיוע לפליטים לוויבר על האסון ההומניטרי במחנות בקרב היהודים. וויבר ביקר באום רקובה שלאחריו השתמש בתקציב החירום של סוכנות הפליטים לרכוש מזון ותרופות והעביר את הידיעות לוושינגטון. ביוני התקבל דיווח נוסף לוויבר על העמקת המשבר במחנות שבעקבותיו ביקר שוב במחנות. לאור זאת פנה וויבר אל ניקולס מוריס, נציב סוכנות הפליטים של האו"ם בסודאן, בבקשה לעזור במשבר, אולם זה סירב לתת ליהודים יחס מועדף.[28] במקביל יידע וויבר את השגריר הורן שהודיע זאת למזכירות המדינה.[29] לאחר מכאן קיבל וויבר הוראה לטוס לז'נבה ולדון בנושא עם ריצ'רד שמיזר. אנשי סוכנות ההגירה ובהם המתאם לענייני פליטים, יוג'ין דגלאס ומשנהו ריצ'רד קרייגר החל לדון במצב מול פרינסטון ליימן סגן ראש המחלקה לענייני אפריקה במחלקת המדינה, ג'יימס פורסל ראש סוכנות הפליטים וסגנו גאנה דאווי.[30][31] בשלהי יוני פגש ושוחח קריגר עם בכיר סודאני שביקש מארצות הברית עזרה במזון, עזרה לפליטים, ונשק ללחימה אל מול המורדים בדרום המדינה. האמריקאים הציעו לשליח סיוע מוגדל תמורת הסכמה להוצאת היהודים.[31]

אותם הדיווחים הגיעו גם לממשלת ישראל דרך סוכני המוסד. וישראל החלה לשחד את בכירי סודאן באמצעות עדנאן חשוגי, נסים גאון ומשה מני שהיו מקורבים להם.[32][33][34]

האמריקאים היו הראשונים לפנות לישראל בדבר מצבם של היהודים במחנות ובנוגע למבצע חילוץ וב-5 ביולי הגיע קריגר לישראל לסדרת פגישות בנושא.[35][30] במקביל יצר דאווי קשר עם ג'יימס קרלין, ראש וועד ההגירה ודחף להרחיב את הוצאת היהודים, דוואי השיב כי הוא בקשר הדוק עם יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית שהביע כי האמריקאים בהם קריגר לוחצים יותר מדי על וועד ההגירה בנוגע להרחבת פעילותה, ולדעתו יש לבצע מבצע ימי בפרופיל נמוך וכי וועד ההגירה מוכן לעבוד על מבצע שכזה. לאור זאת החלו הגורמים האמריקאים במחלת המדינה להתחיל ולדחוף למבצע ימי.[30] באמצע יולי נוכח קריגר בכנס בינלאומי בז'נבה על פליטים אפריקאים ושבו ניצל כנס זה לפגישה עם הנציב הסודאני לפליטים, מוחמד אל-רחמן, אך זה סירב לעזור במבצע שכזה מחשש לחייו. מחשש להדלפות כינסו האמריקאים צוות מיוחד למבצע שכלל בכירים במדור לענייני אפריקה במחלקת המדינה ועם קשרים הדוקים עם הבית הלבן.[36]

מחאות בישראל ובצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילים יוצאי אתיופיה במפגש עם ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הקליטה יעקב צור וראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, חיים אהרן.

הדיווחים על מה שהתרחש בחודשי הקיץ במחנות הגיעו לידי האקטיביסטים. במלך אוגוסט פגשו פעילים יוצאי אתיופיה בראש הממשלה, שמיר, אשר הבטיח לעשות הכול.

הביקורת של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה והאגודה הקנדית היו חלק מביקורת כללית על התנהלותה של ישראל כלפי עליית ביתא ישראל בכלל והעלייה דרך סודאן בפרט. פעילים בוועד הפועל שהשתדלו בקונגרס העלו כי מצבם של היהודים במחנות היה פרי תכנון ישראל לדלל את אוכלוסיית העולים, מה שהביא את התערבותם בקונגרס ב-1981, 1982 הביא אותם שוב ללחוץ על הקונגרס במהלך ספטמבר 1984 שבמהלכו דן הקונגרס במצב הקהילה בסודאן במשך כשישה ימים.

בספטמבר הגיע לוושינגטון יצחק שמיר, המשנה לראש ממשלת ישראל, ופגש במזכיר המדינה, ג'ורג' שולץ בדבר ההידרדרות הנוספת במחנות ובמצב הפליטים היהודים. שמיר הציע להוציא את היהודים דרך נמל התעופה בחרטום, תוך שיציאתם של פליטים אתיופים נוצריים מסודאן למדינות אחרות באמצעות סוכנויות פליטים תשמש כחיפוי נוסף על הרעב המתחולל באתיופיה. (קפלן, 214)

הסכמת סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1984

במקביל המצב במחנות הדרדר שוב וזאת בגלל נהירתם של אלפי אתיופים, בעיקר מהמחוזות אריתריאה ותגראי. נהירתם של האתיופים בהמוניהם התרחשה לאור החרפת מלחמת האזרחים והרעב שהחל להופיע בעקבות אסטרטגית ההרעבה הממשלתית. רובם של הפליטים האתיופים הגיעו באופן מאורגן ונתמכו על ידי סוכנויות הסיוע של ארגוני המורדים ועד לנובמבר נהרו לסודאן בין רבע מיליון ל-300 אלף פליטים. (וויבר 223)[37]

וויבר ערך מספר פגישות עם הנציב אל-אחמדי בנושא הפליטים החדשים שבהם אל-אחמדי ביקש עזרה דחופה מארצות הברית ללחוץ על סוכנות הפליטים של האו"ם לספק בעיקר תרופות. בהמשך נערכה פגישה בין השגריר האמריקאי הורן, שר הפנים הסודאני מוריס שבה סוכם כי עזרה נוספת של האו"ם תעזור במעט. בפגישותיהם העלה וויבר את נושא היהודים ואל-אחמדי הראה נכונות להתערב בהגברת הוצאת היהודים דרך הוועד הבין-ממשלתי להגירה כיוון שהדבר יצר דמוי רע לסודאן וגרם למשבר עם ארגונים ומדינות המעוניינות לסייע לפליטים, אולם הדבר היה תלוי בהסכמת המשטרה החשאית. לאחר מכאן אירגן אל-אחמדי פגישה של וויבר והשגריר הורן עם ראש המשטרה החשאית טייב. לפני הפגישה שוחחו וויבר והורן עם ראש ה-CIA בסודאן, מילט ברדן (אנ'), שנתן את אישורו והדרכתו. בפגישה בין הצדדים השיב טייב כי ישקול מערבות אמריקאית ובפגישה נוספת, שבה נכח ברדן, ואשר כללה שיחות על תוכנית פינוי וסיוע לפלטים הסכים טייב למבצע פינוי שיערך על ידי ה-CIA. ב-21 בספטמבר הודיעו הסודאנים באופן רשמי כי ישתפו פעולה עם ארצות הברית בהוצאת היהודים.[38][39]

צוות ההיגוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצדדים אירגנו צוות היגוי שכללה את וויבר, כנציג האמריקאי, ושני קצינים סודאנים, מוסא סעייד ואל-פטיאה ארווה, שמונו על ידי טייב. כבר בפגישת הצוות הראשונה דחו הסודאנים מבצע פינוי ימי וזאת בגלל סכנת החשיפה שבה ומשום שמבצע כזה יהיה מבוסס על קו ישיר מסודאן לישראל. לאחר הדחייה והצעה של מספר חלופות בהם הגברה של מערבות הוועד הבין-ממשלתי להגירה שתהיה איטית החל להתגבש רעיון לרכז את היהודים במחנה טווטוואה הנמצא על הכביש לחרטום ומשם להביאם לאזור מרוחק בנמל התעופה חרטום ולהטיסם אל מחוץ למדינה.[40] הצוות בדק את הדרך המתוכננת, ואת המצב בטווטוואה שבה ירוכזו היהודים, אשר הייתה במצב טוב יותר משאר המחנות ושבה היו מרפאות, מזון ומים לשתייה. בהמשך, הגיע הצוות לאום רקובה, שבה קיבל תדריך מאנשי המשטרה החשאית במקום בדבר מצב היהודים וסייר באזור בו חיו היהודים, בנפרד משאר הפליטים, במקום מועד לשיטפונות, בשימוש במי שתייה מזוהמים, ללא מקום לאחסון מזון וללא אספקה רפואית. בהמשך פגש הצוות בקולונל דניאל דנג לאול ראש מערך האבטחה בגדריף שהסכים לספק שמירה חמושה ליהודים שירוכזו בטווטוואה, נהגים לאוטובוסים, חנויות עם אספקה, ומציאת מקומות מסתור בחרטום. לתוכנית נוספו גם חכירת מטוס פרטי לקצינים הסודאנים ולטייב לשם זירוז הגעתם למחנות, אוטובוסים, מזון לנהגים, מכשירי קשר, מוסכים, דלק, חלקי חילוף ועוד. התוכנית הועלתה על טיוטה ונשלחה אל וושינגטון. האמריקאים קיבלו את התוכנית והשיבו שתעלה לדיון עם ישראל בכנס הקרוב של נציבות הפליטים של האו"ם בז'נבה.[41]

מערבות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית אוקטובר התכנסה ישיבה של וועד ההנהלה של סוכנות הפליטים של האו"ם בז'נבה וזו נוצלה להסכמה כללית על תוכנית פינוי. בראש המשלחת הסודאנית עמד הנציב אל-אחמדי ובה נכלל קצין מטעם ראש שירות ביטחון עומאר, המשלחת האמריקאית כללה את וויבר, ארתור דוויי, קריגר וליימן. האמריקאים פגשו במשלחת הישראלית שכללה את יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, נלה כץ, ראשת המגבית היהודית המאוחדת בישראל. בפגישה שבה נכח גם ג'ים קרלין מהוועד הבין-ממשלתי להגירה דנו בטיוטת התוכנית שלאחריה התעקש דומיניץ על מבצע ימי ועזב את עמדתו רק לאחר לחץ אמריקאי. דומיניץ הציע בין היתר שליחה מידית של עזרה כספית ורפואית למחנות, אולם וויבר התנגד וראה בהצעה ניסיון התחמקות. הצדדים בסופו של דבר הסכימו והקימו צוות שכלל את דומיניץ, וויבר, קריגר ואיש מוסד. הצוות קיבל את טיוטת התוכנית שכללה הוצאת היהודים מסודאן בטיסות סחר ליעד שמחוץ לסודאן וממנו לישראל.[42][43][44]

לאחר זאת פגש וויבר בסודאנים שהביעו הסכמה לתוכנית והציבו תנאי, ששום ישראלי לא ידרך על אדמת סודאן. לאחר הפגישה פגש וויבר בישראלים שהודיע להם כי יהיה ניתן לפנות את כל היהודים בחמישה-שישה שבועות והוסכם כי ישראל תהיה אחראית על מציאת כלי הטיס ותממן את המבצע. בסוף הפגישה קיבל וויבר רבע מיליון דולר להכנות וכן הסכמה סודאנית לנציג בן הקהילה שישב במחנות ויהיה אחראי על זיהוי הפליטים. עם תום סבב השיחות וויבר דן עם רובין גודמן, נציג הוועד הבין-ממשלתי להגירה בסודאן, ובו הוסכם שהוצאת היהודים על ידי הארגון תימשך גם כאשר המבצע ייושם.[42][43]

ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר פגישת אוקטובר החילו ההכנות למבצע שבמסגרתם כץ יצרה קשר עם בכירי המגבית היהודית המאוחדת והודיעה להם להתחיל להתכונן לערוך מגבית שתכסה את הוצאות המבצע והוצאות קליטתם של הפליטים.[45] בסודאן, וויבר והסודאנים החלו להכין את הקרקע, ובאמצעות הכסף שניתן מישראל נרכשו בין היתר אוטובוסים בעלי קיבולת גדולה, מזון, ביגוד ומים לנוסעים, דלק, חלקי חילוף ונהגים. במקביל יצאה הנחיה מהמשטרה החשאית הסודאנית לפליטים היהודים שחיו באום רקובה ובודי אל חולא להתאסף בטאוואה.[46]

מטוס של חברת התעופה הבלגית TEA.

אמצעי ההטסה שהמוסד בחר למבצע הייתה חברת התעופה טראנס יורופיאן איירווייז (אנ') בבעלותו של היהודי-הבלגי ג'ורג' גוטלמן (צר'), שהפעילה בין היתר טיסות ברמדאן לעולי רגל מסודאן לערב הסעודית, שכן זו לא תעורר חשד. איש המוסד, אפרים הלוי, ניגש לגוטלמן וביקש ממנו להירתם למבצע. גוטלמן הסכים ופנה לשר המשפטים הבלגי, ז'אן גול (אנ'), שהיה אמון על השירותים החשאיים כדי לקבל את אישורו. גול פנה אל ראש הממשלה, וילפריד מארטנס (אנ'), שנתן את אישורו.[47][48]

בישראל, החלו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה בהכנות לקראת הגעת העולים ואורגנו עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, מתורגמנים ומדריכי הוראה שהיו בעיקר מורות חיילות.[49][50] במקביל בחר המוסד בהמלצת זימנה ברהני בזכריה יונה, בנו של יונה בוגלה, כיוצא אתיופיה המוכר שישלח לסודאן. יונה תודרך בנושא ונשלח לסודאן דרך אירופה אליה הגיעה ב-18 בנובמבר.[51][52][53] עם הגעת יונה לסודאן פגש בגורמים הסודאנים המוסמכים ועם סגל השגרירות האמריקאית, שבמהלכה הופקד צוות של המשטרה החשאית הסודאנית לשמירה עליו וכן מונה ניקולס מנדרידאס, עוזרו האישי של וויבר, כאחראי עליו.[54][55] בהמשך נפגש יונה עם הקומיטי וצוותי המוסד וערך סיור במחנות הפליטים שבהם הוחלט שהעולים הראשונים יהיו חולים וזקנים, אולם סמכותו של יונה כנציג ישראל הבכיר במקום שמחליט על העולים הביאה אי-נחת בקרב חלק מאנשי הקומיטי שהיו אחראים על כך קודם לכן.[56][57]

יישום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע ההטסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר העולים
21 בנובמבר - 21 בדצמבר
21 283
23 235
25 217
27 217
29 220
3 219
7 216
9 213
11 239
13 508
15 -
17 -
19 -
21 -
23 בדצמבר - 5 בינואר
23 207
24 227
25 -
26 -
27 -
28 -
29 -
30 -
31 -
1 -
2 -
3 -
4 -
5 214

המבצע שזכה לשם "מבצע גור אריה יהודה" החל ב-21 בנובמבר 1984, אחר הצהריים, כאשר יונה נכנס לטוואווה והחל לארגן קבוצה ראשונה. ואסף קבוצה שמנתה 283 פליטים ושכללה חולים, זקנים וילדים. הפליטים הועלו לארבעה אוטובוסים והוסעו לחרטום בלוית בכירי שירות הביטחון הסודאני ובכירי השגרירות האמריקאית. כאשר הגיעו לבירה הפליטים רוכזו בבתי מחסה והמתינו להגעת המטוס שאיחר בשלוש שעות. הפליטים הועלו למטוס שהמריא לבריסל ב-4 לפנות בוקר, שם עצרו לחניית ביניים של שעתיים שבסיומה המשיכו בטיסה.[58][59] בישראל, המתינה לפליטים קבלת פנים שכללה אישיים בכירים לרבות ראש הממשלה, שמעון פרס. עם נחיתת הטיסה בנמל התעופה בן-גוריון נשלחו חולים על גבי אמבולנסים שהמתינו במקום ישירות לבית החולים שיבא והשאר למרכז מעבר לעולים באשקלון. המטוסים עצמם חזרו ריקם לסודאן דרך אתונה.[60][61]

  • הסכסוך עם הקומיטי:[62][63]

סכסוך נוסף עם הקומיטי היה בנוגע לברייה. במהלך כל מבצעי אחים הועלו לישראל גם הברייה, אולם כאשר יונה הגיע הוא מנע את עליית הקבוצה והפריד אותה משאר הקהילה. בניגוד לכך, אנשי הקומיטי והמוסד ראו את הברייה כזכאי עלייה וככאלו שלא ניתן להתעלם מהם ולהשאירם בסודאן. לאור זאת, העלו הקומיטי והמוסד את הברייה במבצעים שהופעלו במקביל.[64][65] סכסוך אחר התרחש כאשר אנשי קומיטי ומספר עובדי מרפאת ועד ההצלה הבינלאומי לקחו כסף מפליטים יהודים והבטיחו להם שיהיו בין הראשונים לעלות. יונה דחה את הרשימות שהובאו לו ולא עמדו בקריטריונים ואוים על ידי אותם אנשי קומיטי.[66] אנשי הקומיטי לא יכלו להתקרב ליונה אשר היה תחת השגחה ביטחונית גבוהה ולכן בחרו להתפטר מתפקידם ויונה גייס אנשי קומיטי חדשים שכללו מורים לשעבר שעבדו תחת אביו, באגודה לרווחת הפלאשים, וכאלו שהומלצו על ידי חבריו.[67] לאחר מכאן המשיך המבצע ללא כל הפרעה.


החל מראשית דצמבר תדירות הטיסות עלתה ומטוס יצא מחרטום בכל 24 שעות במקום 48 שעות.[68][69]

המגבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שבו החל מבצע ההטסה התקיימה פגישה חשאית של בכיר ישראלי עם בכירי המגבית היהודית המאוחדת בקונסוליה הישראלית בניו יורק שבמהלכה ביקש לערוך מגבית של 60 מיליון דולר. בעקבות זאת וביום שלמחרת פתחה המגבית במבצע התרמה וקבעה כינוס מיוחד בנושא.

המבצע כלל תעמולה שלמה אשר התבססה על שלושה מוטיבים עיקריים:

  1. השואה - הקמפיין השוואה את הפליטים בסודאן ליהודים במחנות ההשמדה הנאציים.
  2. המצב באתיופיה - שימוש במראות מהרעב באתיופיה שנכנס לתודעה הבינלאומית החל מאוקטובר.
  3. יציאת מצרים - דימוי נוסף שנעשה הוא יציאתה ההמונית של ביתא ישראל לסודאן שהוצגה כיציאת מצרים, דימוי אשר הפך ראשי בקמפיין ובו נטבע השם "מבצע משה" למבצע ההטסה.

חלק מאותם מוטיבים התבססו על שקר, לרבות ושהיהודים נמצאים גם הם תחת סכנת רעב, למרות שרוב האזורים בהם חיו היהודים לא נפגעו ואף יצרו עודפי מזון.[70]

הפסקת המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שנותרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערבות הממשל האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע המשלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, 1998
  • אורי רדה, מאתיופיה דרך סודן להר הרצל: הטרגדיה של 'מבצע משה' והמאבק להנצחה, אות למופת, 2005
  • גדי בן־עזר, המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977, מודן, 2007
  • Tudor Parfitt, Operation Moses: The Story of the Exodus of the Falasha Jews from Ethiopia, Weidenfeld and Nicolson, 1985
  • Louis Rapoport, Redemption song: the Story of Operation Moses, Harcourt Brace Jovanovich, 1986
  • Robert D. Kaplan, Arabists: The Romance of an American Elite, Simon and Schuster, 1995
  • Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002
  • Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007
    • Ibib, Jerry L. Weaver, "The Untold Story behind Operations Moses and Sheba", Chapter 16-17, pp. 213-259

ספרות כללית על אתיופיה וסודאן בתקופה זו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bard, pp. 79-80
  2. ^ Parfitt, pp. 32-34
  3. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 40-45
  4. ^ Lenhoff, Black Jews, pp. 190-193
  5. ^ Lenhoff, Black Jews, pp. 201-202
  6. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 204-206
  7. ^ "The Catalyst", Reform Judaism Magazine, Winter 2005(הקישור אינו פעיל, 15.08.2018)
  8. ^ HRW, Evil Days, p. 137
  9. ^ HRW, Evil Days, p. 140
  10. ^ HRW, Evil Days, p. 143
  11. ^ HRW, Evil Days, p. 368
  12. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 68-69
  13. ^ Rapoport, Redemption song, pp. 100-101
  14. ^ Rapoport, Redemption song, p. 63
  15. ^ Rapoport, Redemption song, p. 94
  16. ^ HRW, Evil Days, pp. 148-150
  17. ^ רותם שטרקמן, שרית מנחם, "מדינת ישראל לא צריכה לקבל את כולם", דה מרקר, 25 במאי 2013
  18. ^ Parfitt, Operation Moses, p. 73-75
  19. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 216-217
  20. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 78-79
  21. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 79-80
  22. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 83-84
  23. ^ Parfitt, Operation Moses, p. 80
  24. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 80-81
  25. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 82-84
  26. ^ Parfitt, Operation Moses, p. 81
  27. ^ Parfitt, Operation Moses, p. 82
  28. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 217-218
  29. ^ Kaplan, Arabists, pp. 213-214
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 Weaver, The Untold Story, pp. 217-219
  31. ^ 31.0 31.1 Rapoport, Redemption song, pp. 121-122
  32. ^ יעקב נמרודי, חיי 2, ספרית מעריב, עמ' 535-533
  33. ^ יורם גביזון, "מר מני", דה מרקר, 15 במאי 2013
  34. ^ רפופורט, 123-122
  35. ^ רפופורט, 125-124
  36. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 120-122
  37. ^ Ahmad Karadawi & Peter Woodward, Refugee Policy in Sudan, 1967-1984, pp. 223-227
  38. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 223-225
  39. ^ Kaplan, Arabists, pp. 216-217
  40. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 225-227
  41. ^ Weaver, The Untold Story, pp. 228-230
  42. ^ 42.0 42.1 Feldmann, On Wings of Eagles, p. 73-75
  43. ^ 43.0 43.1 Weaver, The Untold Story, p. 230-231
  44. ^ Neale Katz and Irving Kessler, ["A Most Professional Experience: Operation Moses"], Journal of Jewish Communal Service, Vol. 77 (2), 2000, p. 100-101
  45. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 75
  46. ^ Weaver, The Untold Story, p. 232
  47. ^ Parfitt, Operation Moses, pp. 95-96
  48. ^ תום שגב, "מאתיופיה לירושלים, דרך בריסל", הארץ, 11 ביוני 2010
  49. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 83
  50. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 87
  51. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 82
  52. ^ Weaver, The Untold Story, p. 223
  53. ^ Rapoport, Redemption song, pp. 128-129
  54. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 85
  55. ^ Weaver, The Untold Story, p. 233
  56. ^ Rapoport, Redemption song, pp. 130-131
  57. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, p. 86
  58. ^ Rapoport, Redemption song, pp. 133-134
  59. ^ Weaver, The Untold Story, p. 235-237
  60. ^ Rapoport, Redemption song, pp. 135-136
  61. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 87-89
  62. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 90-91
  63. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 92-94
  64. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 108
  65. ^ יעקב סמואל, חולות של תקווה, עמ' 220
  66. ^ Weaver, The Untold Story, p. 237-238
  67. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 90-94
  68. ^ Feldmann, On Wings of Eagles, pp. 105-106
  69. ^ Weaver, The Untold Story, p. 242
  70. ^ HRW, Evil Days, p. 368