ז'ואשן די בלה
 | |
| ציור דיוקן מאת ז'אן קוזן הבן | |
| לידה |
1522 Liré, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
1 בינואר 1560 (בגיל 38 בערך) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
נוטרדאם |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פואטייה |
| שפות היצירה |
לטינית, צרפתית של ימי הביניים |
| זרם ספרותי |
לה פליאד |
| יצירות בולטות |
La Défense et illustration de la langue française, The Regrets, Le fruit noir avec un noyaux, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
  | |
ז'ואשן די בֶּלֵה (בצרפתית: Joachim du Bellay; 1522 – 1 בינואר 1560) היה משורר צרפתי.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]די בלה נולד למשפחת אצולה עתיקה, בטירת לה טורמולייה קרוב לעיירה לירה (צר') שבחבל אנז'ו (בצפון מערב צרפת). הוא נתייתם מהוריו בעודו ילד וגדל תחת השגחתו של אחיו, שהזניח אותו. את ימי נעוריו בילה באחוזה הכפרית של המשפחה בחיק הטבע, על גדות הנהר לואר. די בלה קיווה לקריירה צבאית בזכות בן דודו שהיה מושל פיימונטה (כיום בצפון איטליה). אולם בן דוד זה נפטר ב-1541, ודי בלה הצעיר פנה לקריירה דתית בחסות בן דודו הקרדינל ז'אן די בלה. כדי להיות מוכן לעמוד לשירות הקרדינל, החל ז'ואקן די בלה ללמוד משפטים באוניברסיטה של העיר פואטייה ב-1545. שם למד לטינית בעזרת ז'אק פלטייה די מאן, שפרסם את התרגום הראשון לצרפתית של היצירה "על אמנות הפיוט" של הורטיוס, ועודד את די בלה להתמסר לכתיבת שירה בלשון הצרפתית בסגנון שירת העת העתיקה של יוון ורומא.
בסוף 1547 פגש ז'ואשן די בלה את פייר דה רונסאר באכסניה על גדות הנהר לואר. הם התיידדו וגילו עד מהרה כי יש להם עניין משותף בכתיבת שירה בשפה הצרפתית. די בלה עבר להתגורר בפריז כדי ללמוד יחד עם רונסאר בקולז' קוקרה, בהנהלת ז'אן דורא שהיה מרצה לספרות העת העתיקה של יוון ורומא. די בלה ורונסאר הקימו בעיר לה מאן את קבוצת שבעת המשוררים, שהציבה לעצמה כמטרה להגן על הלשון הצרפתית מפני השתלטותה של השפה הלטינית. ב-1549 פרסם די בלה את החיבור "להגנתה ולתפארתה של השפה הצרפתית" ואת "אוליב", שהיה קובץ שירי אהבה בלשון הצרפתית. בסוף אותה שנה חלה די בלה בשחפת, ומאז החל לאבד את כושר שמיעתו, אך המשיך לכתוב שירה.
מ-1553 עד 1557 שהה ז'ואשן די בלה ברומא, שם שימש כמזכירו של הקרדינל ז'אן די בלה. הוא התרשם מהריסות רומא העתיקה, וכאשר חזר לצרפת פרסם את "קדמוניות רומא"[1] או "עתיקותיה של רומא" (1558). באותה שנה פרסם את "החרטות", קובץ סונטות שבו הביע את "רגשי המרירות והצער שמילאוהו בגלותו על אדמת נכר."[2]. בקיץ 1559 הפך די בלה חרש לחלוטין, ונזקק לכתיבה כדי להבין מה שנאמר לו.
הוא נפל למשכב ונפטר בלילה של 1 בינואר 1560, בעת שעסק בכתיבת חרוזים. ב-1568 יצא לאור קובץ שהכיל את כל שיריו.
בעיירה לירה, מקום הולדתו, קיים מוזיאון קטן המשמר את זכרו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמינדב דיקמן - אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז ,כרמל ירושלים, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'ואשן די בלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ז'וֹאקֶן דוּ בֶּלֶה, שיר: אַשְׁרֵי מי שְׁכּיוּלִיסֶס, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2021- כתבי ז'ואשן די בלה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ז'ואשן די בלה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'ואשן די בלה, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפי עמינדב דיקמן עמ' 167
- ^ יהושע קנז, בסיפור הקצר "סונט 113", "שירת המקהלה", ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2012