לדלג לתוכן

חאלט אפנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
חאלט אפנדי
Halet Efendi
חאלט אפנדי (חובש מצנפת) נוכח בהכתרתו של נפוליאון בשנת 1804, פרט מתוך ציור של ז'אק-לואי דוד "הכתרתו של נפוליאון"
חאלט אפנדי (חובש מצנפת) נוכח בהכתרתו של נפוליאון בשנת 1804, פרט מתוך ציור של ז'אק-לואי דוד "הכתרתו של נפוליאון"
לידה 1761
איסטנבול, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 3 בדצמבר 1822 (בגיל 61 בערך)
קוניה, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שגריר
22 בספטמבר 1803 – 21 בספטמבר 1806
(3 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מחמד סאיט חאלט אפנדי או מהמט סאיט האלט אפנדיטורקית: Mehmet Sait Halet Efendi‏; 1761, איסטנבול1822, קוניה) היה דיפלומט ופוליטיקאי עות'מאני, שכיהן כשגריר בפריז בשנים 1806-1802 ובשנים 1822-1811 איש האמונים ובהמשך גם "שומר החותמים" של הסולטאן מהמוט השני.[1] נחשב לשמרן ומתנגד לרוח ההתמערבות באימפריה העו'תמאנית. לקראת סוף חייו היה מעורב בפעולות תגמול אכזריות נגד האוכלוסייה היוונית.

שנות הילדות והבחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאלט אפנדי נולד באיסטנבול בשם "מחמד סאיט", לקאדי חוסיין אפנדי קירימלי (שמוצאו היה מחצי האי קרים) שהיה הסגן של השייח אל-אסלאם מחמד שריף אפנדי. כנער עבד כפקיד במשרד המשפטים של השייח אל אסלאם[2] וקיבל את השם "חאלט". הוא למד אצל שייח אל-אסלאם, ראש הקהילה האסלאמית הסונית באימפריה (אחרי הח'ליפה שהוא הסולטאן) רכש השכלה של עולמא, כולל רטוריקה, משפט ושירה, ושרת בהמשך אצל הואלי (מושל) של ברומליה, אבובכר סאמי פאשה, אצל הבילרביי[3] של אוחריד וכמזכיר הראשי ("קטהודא") של המושל ("נאיב") של ינישהיר פנר (לאריסה). בשובו לאיסטנבול היה בן חסותו של "שייח" המנזר[4] המוולווי בגאלאטה, המשורר דדה גליב (1798-1757), שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, ובחברתו השלים את השכלתו. בו זמנית עבד במשרדו של "שר החוץ"[5] רסיח מוסטפא אפנדי. הסולטאן סלים השלישי שפקד את החוגים המוולווים בגאלאטה התרשם ממנו והחליט לקדמו.

שגריר בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בדצמבר 1802 התמנה חאלט לשגריר בצרפת. מפני שחשש לנסוע בדרך הים, יצא למסע לצרפת בדרך היבשה, בליווי הדיפלומט הצרפתי ז'אן דניאל קיפר (Kieffer). מסעם החל -14 ביולי 1803 ונמשך 71 יום כשהם חוצים את רומליה (בולגריה של ימינו), ולאכיה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה. הם הגיעו לפריז ב-22 בספטמבר 1803. חאלט אפנדי נשאר בפריז עד שנת 1806. צרפת הפוסט-מהפכנית עשתה עליו רושם שלילי ביותר. ובאחד מדיווחיו כתב:

מבקש אני שתתפלל בשבילי שאשוב בריא ושלם מארץ הכופרים הזאת. אמנם הגעתי אני לפריז, אבל לא ראיתי את אותה פרנג'יסטן עליה מדברים האנשים וגומרים עליה את ההלל; באיזו אירופה קיימים אותן הנפלאות ואותם הפרנקים החכמים, ממש אינני יודע

.[6]

בשירותו של מהמוט השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו למולדת מילא מספר תפקידים משניים והיה ראש משרד ,[7] ולאחר מכן בתפקיד בכיר יותר - "קטהודה" - "ריקאט הימאיון" בדיוואן האימפריאלי[8]. בעקבות האשמות מצד צרפת על יחסים חשאיים בינו ובין הבריטים, פוטר על ידי סולטאן סלים והוגלה ב-5 במרץ 1808 לקיטאהיה.

למזלו בנובמבר 1808 עלה לשלטון מהמוט השני, ובספטמבר 1809 קיבל חאלט רשות לשוב לאיסטנבול. שם הפך לחביבם של הסולטאן ושל אחותו, בייהאן סולטאן, ולפי מקורות אחדים מילא את תפקיד "ראש הטקסים" .[9] הוא תמך במאבק הסולטאן החדש לחיזוק השלטון המרכזי נגד כוחם המופלג של הנכבדים המקומיים (עיאן) באנטוליה ובלקן, ובמיוחד נגד הדריביים המרדנים באסיה הקטנה.

ב-28 ביוני 1810 הגיע לבגדאד בשליחות מטעם הסולטאן על מנת לדרוש מהמושל (ואלי) החצי-עצמאי של העיר, קוצ'וק סולימאן פאשה, לשלם לשער העליון את המסים הדרושים ולשלוח את מכסת החיילים בהתאם להתחייבויות. משסירב הוואלי, יצא חאלט אפנדי למוסול ויחד עם מושלי מוסול ובאבאן הכין אמצעי ענישה נגד המרדן הבגדאדי. בסופו של דבר, יש אומרים גם בשיתוף הפעולה של איש העסקים היהודי יחזקאל גבאי מבגדאד, אנשי חאלט אפנדי מצאו את מקום המסתור של קוצ'וק סולימאן ורצחו אותו. חאלט מינה בראש המנהל בבגדאד את עבד אללה אע'א. חאלט אפנדי פרש את חסותו על יחזקאל גבאי והביא אותו לחצר הסולטאן, שבה עלה איש העסקים היהודי למעמד חשוב.

אחרי שליחות מוצלחת זו בבגדאד, החל משנת 1811 הפך חאלט אפנדי לאיש האמונים והיועץ הראשי של הסולטאן מהמוט השני. עד 1818 היה מסוכסך עם הווזיר הגדול מחמד אמין ראוף פאשה (1815–1818) שהוגלה לבסוף לאי כיוס. אף על פי שלא הפך לווזיר גדול בעצמו, וכיהן רק כ"נישנג'י" (Nişancı), האחראי על חותמי הסולטאן, הייתה בידי חאלט אפנדי השפעה רבה, לרבות במינויים של הוזירים הגדולים, ה"שייח אל-אסלאם", ושל תפקידים אחרים אותם חילק לאנשי שלומו.

כך למשל מינה על כס נסיכות מולדובה את סקרלט קאלימאקי ואת חביבו הצעיר מיכאיל סוצו (סוצוס)[10] ועל כס נסיכות וואלכיה את יואן גאורגה קאראג'ה. חאלט גם פרש חסותו על כמה משפחות יווניות מפנר. בשנת 1819 חאלט אפנדי את קבע תקנון ה"טטרכיה" שהגביל את התחרות התוך יוונית לתפקידים בכירים באימפריה לארבע משפחות מקרב הפנריוטים : בני המשפחות קלימאקי, מורוזיס ובני בתיהם של אלקו סוצו ומיכאליס סוצו, שנחשבו בעיניו נאמנות יותר לאימפריה. לאחר מכן התעוררו בעיות כשהסתבר שלפחות שלוש מהמשפחות המוזכרות התחברו לחוגים הלאומיים היוונים של ה"פיליקי אטריה. בנוסף לאורך השנים ניסה לתמרן בקרב חוגי היניצ'רים ששמרו על עוצמה גדולה אחרי שהדיחו את סלים השלישי.

המשבר היווני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1819 העלה את תשומת לבו של הסולטאן מחמוד השני לגבי התעצמות כוחו של עלי פאשה טפלנה בבלקן.[11] אמנם הצעותיו לא תאמו את הרפורמה של הסולטאן שהתכוון, בעקבות אחיו סלים השלישי, לחסל את חיל היניצ'רים. כששיגר מחמוד השני כוחות נגד עלי פאשה, קרה מה שניבא ג'ניב אפנדי, יריבו של חאלט: המאבק של השלטון העות'מאני נגד עלי פאשה נוצל על ידי התקוממויות יווניות במוראה ובמקומות אחרים ברחבי האימפריה ובגבולותיה. מאורעות אלה הובילו בסופו של דבר לתחייה המדינית היוונית בשנת 1821. חאלט אפנדי, שלא האמין בחלום הלאומי של היוונים, גילה בהמשך אכזריות רבה ביחס כלפיהם והשתתף בהוצאתם להורג בפומבי באיסטנבול של עשרה בני הערובה מקרב הנכבדים היוונים של האי כיוס, למען יראו וייראו. מייחסים לחאלט אפנדי גם את הכנת תיק הבגידה של הפטריארך היווני הקשיש גריגוריוס החמישי, שהוצא להורג בחג הפסחא יחד עם עוד שלושה בישופים יוונים, באשמת שווא שסייע כביכול לנסיך היווני דמטריוס מורוזי ולמשפחתו להימלט. בעקבות מעשים אכזריים אלה שפורשו כהתגרות בנוצרים, ניתקה רוסיה את יחסיה הדיפלומטיים עם השער הנשגב. בנוסף היה חאלט אפנדי מעורב בהוצאת דיבתו של המפקד (סראסקר) המוצלח חורשיט אהמט פאשא, שניצח את עלי פשה טפלנה, ושאותו האשימו כי גנב את רכושו של הפאשה המובס. חורשיד מת תוך זמן קצר בלאריסה ממחלת מעיים חריפה. נפוצו שמועות כי איבד את עצמו לדעת באמצעות רעל.

אחרי שגם חאלט עצמו נחשב בעיני היניצ'רים והסולטאן לאחראי לכל הצרות[12] ובראש ובראשונה לתסבוכות ביוון, הווזיר הגדול סאלח פאשה והשייח אל אסלאם שהיו מינויים של חאלט אפנדי, סולקו בנובמבר 1822 מתפקידיהם. חאלט עצמו הוגלה למנזר המוולווי בקוניה. כעבור ימים אחדים הוציא לו הסולטאן גזר דין מוות. אע'א של יניצ'רים בשם אריף הגיע למנזר כדי לבצע את גזר הדין. ניתנו לחאלט אפנדי כמה רגעים שיוכל להתפלל אולם הוא ניסה להתנגד בעזרת אקדח שהיה ברשותו. אחרי מאבק, חנק אותו האע'א באמצעות חגורה וערף את ראשו. הראש הערוף הוצג לראווה על מגש של כסף באיסטנבול ב-4 בדצמבר 1822 עם כתובת מלווה שהוקיעה את מעשיו הבוגדניים כביכול.[13] המסמכים שלו ונכסיו הופקעו.

חאלט אפנדי נחשב לפטריוט עות'מאני ולמוסלמי אדוק, עד כדי קנאות. איש אמיץ וערמומי שניהל את ענייני האימפריה ביד רמה וניסה להטיל מורא על הרוסים, כפה הסכם על פרס, והיה פעיל במו"ם עם השליח הבריטי סטרנגפורד, יחד עם ידידו אסמעיל, ששימש שגריר בלונדון.[14] אדם בעל כישורים רבים כאיש מנהל ודיפלומט, כפי שהתבטא ההיסטוריון ראפנל, "לולא קנאותו המטורפת, היה יכול להיחשב לאדם גדול".[15]

חאלט סאיט אפנדי נקבר במאוזולאום שנבנה על יד זה של שייח גאליב. האתר נבנה מיוזמתו במוולוויחאנסי בשכונת גאלאטה והפך מאוחר יותר למוזיאון לספרות ה"דיוואן" העות'מאנית קלאסית באיסטנבול. חאלט אפנדי הקים במקום בית תפילה "מוואקיטחאנה" ובקומתו השנייה - ספרייה הנושאת כעת את שמו.[16][17]

דמותו ביצירות תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חאלט אפנדי הוא גיבור הרומן הנושא את שמו "חאלט אפנדי" (1871-1867) מאת הסופר היווני קונסטנדינוס רמפוס (1871 - 1771),
  • דמותו מופיע בציור של ז'אק-לואי דוד "הכתרתו של נפוליאון" בין אלו שנכחו בטקס הכתרתו של נפוליאון בשנת 1804.

חאלט אפנדי נודע גם כמשורר, מחבר שירים מסוג "דיוואן" Zînetü'l-Mecâlis שפורסמו בשנת 1842: Halet efendi Divani

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

E. Kuran -Ḥālet Efendi,Encyclopaedia of Islam, Second Edition Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Brill Online, 2013. Reference. 31 August 2013

  • Sakaoğlu, Necdet, "Halet Efendi", Yaşamları ve Yapıtlarıyla Osmanlılar Ansiklopedisi', İstanbul:Yapı Kredi Kültür Sanat Yayıncılık A.Ş 1999.
  • Kolektif Halet Efendi Divançesi İnceleme-Metin-Tıpkıbasım Karahan Kitabevi

על שיריו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חאלט אפנדי בוויקישיתוף

Murat Kutlu İki mezarlı devlet adamı Star Pazar 1-6-2013

Th.Prousis British Embassy Reports on the Greek Uprising in 1821-1822 :War of Independence or War of religion 2011

Christine Philiou Breaking the Tetrarchia and Saving the Kaymakam - to be an ambitious Ottoman Christian in 1821 בכנס The Ottoman Empire and the Rise of Balkan Nationalisms, 1789-1832 Rhetymno, University of Crete 13-14 בדצמבר 2003

  • 1890 ,Joseph Marie Jouannin Turquie Firmin Didot, Paris ,Jules Van Gaver

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ H.Tonnet
  2. ^ באב אל משיחאת -Bab-ı Meşihat
  3. ^ בפרסית - "מיר-א-מיראן"
  4. ^ "מוולוויחאנה"
  5. ^ Zahire nazırı
  6. ^ ,B.Lewis The Emergence of Modern Turkey Oxford, 1968 p.69
  7. ^ "בייליקג'י"
  8. ^ "דיוואן-אי-הימאיון"
  9. ^ טשירפאטג'י teşrifatci
  10. ^ Nicolae Iorga Histoire des États balcaniques a l'époque moderne. Librairie C. Sfetea, Bucarest, 1914 p.199
  11. ^ Ömer Turan עמוד 269
  12. ^ Van Gaver, Jouanin עמוד 396
  13. ^ Ch.L.Lesur
  14. ^ Kyle Christopher Clark The Evolution of Ottoman Diplomatic Tactics, Arizona University 2013 עמודים 32-33
  15. ^ C.D.Raffenel עמוד 315-316
  16. ^ על המוזיאון להספרות דיוואן באתר goturkey אתר בחסות משרד התרבות של הרפובליקה הטורקית,2005
  17. ^ על המוזיאון לספרות "דיוואן" באיסטנבול באתר רשות השידור הטורקית - בצרפתית