חואן דומינגו פרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חואן פרון
Juan Domingo Perón
Juan Peron con banda de presidente.jpg
מדינה ארגנטינה
תאריך לידה 8 באוקטובר 1895
תאריך פטירה 1 ביולי 1974 (בגיל 78)
מקום פטירה אוליבוס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קצין, פוליטיקאי
מפלגה המפלגה החוסטיסיאליסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג איסבל פרון
נשיא ארגנטינה
תקופת כהונה 8 ביולי 194410 באוקטובר 1945 (שנה ו-13 שבועות)
הקודם ראול אלברטו לסטירי
הבא איסבל פרון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קולונל חואן דומינגו פרוןספרדית: Juan Domingo Perón;‏ 8 באוקטובר 1895 - 1 ביולי 1974), קצין צבא ארגנטינאי שנבחר לכהן כנשיא ארגנטינה שלוש פעמים בשנים 19461955 ו-19731974. פרון הוא אביה של התנועה הקרויה על שמו, פרוניזם, ושל מפלגת החוסטיסיאליסמו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרון נולד למשפחת איכרים בלובוס, עיירה קטנה במחוז בואנוס איירס, לאב ממוצא אירי ולאם מסטיסית (בת להורים מוצא מעורב אירופי - אינדיאני). בגיל 16 החל את לימודיו בבית ספר צבאי ולאחר שסיים אותם כקצין, התקדם במהירות בסולם הדרגות. בין השנים 1939 ל-1941 שרת פרון באיטליה הפשיסטית כנספח צבאי, מה שאיפשר לו להכיר מקרוב את משטרו של בניטו מוסוליני ולרחוש לו אהדה. ביוני 1943, בדרגת קולונל, היה חלק מ"קבוצת הקצינים המאוחדים" (GOU - Grupo de Oficiales Unidos), שהפילה בהפיכה צבאית את ממשלתו השמרנית של רמון קסטיג'ו. בממשלה החדשה שהוקמה כיהן כשר המלחמה, ובנובמבר 1943 החל לכהן כשר העבודה והרווחה, ובהמשך חזר לכהן כשר המלחמה וסגן הנשיא.

כליאתו של חואן פרון והמאבק לשחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאברוב במאמרה מתארת את פועלו של פרון לקידום אינטרס מעמד הפועלים ומעמד הביניים כדבר שמשך את תשומת לבם של המעמד הגבוהה. נאברוב מרחיבה ומוסיפה כי בתחילת 1945 התחילו להיווצר נגד פרון אופוזיציות הן מימין והן משמאל. ב-9 באוקטובר 1945 קבוצה של קציני צבא אילצו את פרון להתפטר, האחרון הסכים בתנאי שיקיים נאום אחרון מול מזכירות מפלגת העבודה. הנאום שנתן הכעיס עד מאוד את מתנגדיו והוביל למעצרו. בהמשך לכך אדאלמירו גוליאן פראל(אנ') ראה בפרון כסכנה לנשיאותו וניסה לשקם את ממשלתו דרך כליאתו של פרון וסילוקו מהממשלה.[1][2]

אך הפגנות תמיכה של ארגוני הפועלים, אשר זכו לכינוי חסרי החולצות, בהשפעתה הכריזמטית של רעייתו לעתיד אווה פרון (אוויטה) הביאו לשחרורו המהיר מספר ימים לאחר מכן, ב-17 באוקטובר. כשהוא נהנה מתמיכת ארגוני הפועלים, זכה לאמונם של 54% מהמהצביעים בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ב-24 בפברואר 1946, ונבחר לנשיא ארגנטינה לכהונה שנמשכה בין 1946 ל-1952. במהלך תקופה זו, הוא פירק את מפלגת הפועלים של ארגנטינה והקים את המפלגה החוסטיסיאליסטית. נאברוב ממשיכה ומסבירה כי תוכניותיו של פראל השתבשו שכן תומכיו של פרון ראו בכליאתו של האחרון כאיום על היתרונות שהצליחו להשיג באמצעותו עד לשנת 1943 והחלו לארגן הפגנות לשחרורו. לאווה לא היה חלק מרכזי באירועי ה-17 באוקטובר וכן לא היה חלק בשחרורו של פרון למרות שניסתה לעודד להפגנות לשחרורו של פרון. אווה אולי ניסתה נואשות להביא לשחרורו של פרון אך ללא הצלחה. אט אט הצטרפו עוד ועוד ארגוני עובדים לשביתה וב-17 באוקטובר נערכה עצרת גדולה, שסירבה להתפזר עד לשחרורו של פרון - ואכן כך קרה ששחררו את פרון שיצא אליהם למרפסת ונשא נאום.[1]

תקופת נשיאותו הראשונה התאפיינה בלאומנות קיצונית דמוית פאשיזם ובתמיכה גורפת של האיגודים המקצועיים, כשהוא נעזר בפופולריות הסוחפת של אשתו אוויטה דיכא כל גילויי אופוזיציה, אסר את מתנגדיו והגביל את חופש הדיבור. אווה פרון הייתה נציגת "חסרי החולצות", מעמד הפועלים, ולתקופה מסוימת גם האדם השני המשפיע ביותר בפוליטיקה הארגנטינאית. במקביל, חיזק פרון מאוד את האיגודים המקצועיים – בסיס תמיכתו, והרחיב את השירותים הסוציאליים להמונים. למשנתו הכלכלית קרא "העמדה השלישית" – שילוב אלמנטים מן הקומוניזם והקפיטליזם. לימים, נקראה דרכו ומורשתו "פרוניזם". לאווה אכן היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה, אולם זאת רק לאחר היבחרותו לנשיאות ארגנטינה. אווה גם סיעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו, ומתוקף כך גם נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון. ואף הקימה וניהלה את "קרן אווה פרון", קרן רווחה לנזקקים אשר חילק, בין היתר, נעלים ומשחקים לילדים נזקקים. דבר שהעלה את קרנה של אווה בעיני הציבור בארגנטינה.[1]

כמי שכיהן כנספח צבאי באיטליה הפשיסטית בתקופת ראשית מלחמת העולם השנייה ואהד את המשטר ששרר בה, הוא ייסד לאחר תום המלחמה נתיב בריחה, כדי לעודד פושעי מלחמה נאצים להימלט מהעמדה לדין ולהגר לארגנטינה. כאיש צבא הוא ראה במשפטי נירנברג עלבון לכבוד הצבאי וכנשיא לאומני הוא רצה בהגירתם לארגנטינה של מדענים, מהנדסי תעופה ומומחי גרעין לפעול בתעשיות הצבאיות של ארגנטינה. באופן זה נמלטו לארגנטינה אדולף אייכמן ויוזף מנגלה.

ב-11 בנובמבר 1951 נבחר לקדנציה נוספת כנשיא, לתקופה שבין 1952 ו-1958, אך כאן גם החלה שקיעתו. משבר כלכלי חמור ומותה של רעייתו הנערצת אוויטה גרמו לאובדן הפופולריות העממית שנהנה ממנה בקדנציה הראשונה. הקואליציה הלא שגרתית של מוקדי הכוח שתמכו בו – קציני צבא, איגודים מקצועיים, לאומנים ואנשי כנסייה – התפרקה, והוא הודח בהפיכה צבאית ב-21 בספטמבר 1955.

פרון מצא מקלט בפרגוואי, וב-1960 עבר לגלות בספרד. בארגנטינה, בינתיים, התחלפו נשיאים בזה אחר זה, אשר לא הצליחו להשיב את הסדר הציבורי במדינה על כנו. ב-1971, לאחר 16 שנות גלות, בשלו התנאים לחזרתו של פרון, עם התגברות האמונה שרק הוא יוכל לייצב את משטר וכלכלת המדינה.

ב-23 בספטמבר 1973 ניצח בבחירות ושב לכהונה נוספת כנשיא, עם רעייתו השלישית איסבל כסגניתו. קדנציה זו לא האריכה ימים – לאחר פחות משנה, ב-1 ביולי 1974, נפטר פרון מהתקף לב. רעייתו איסבל מונתה לנשיאה אחריו, אך התקשתה לאחוז במושכות השלטון ולאחר פחות משנתיים הודחה בהפיכה צבאית.

חרף התהפוכות הרבות בחייו ולאחר מותו, האידאולוגיה הפרוניסטית עדיין חיה ונושמת בארגנטינה, ומהווה מרכיב חשוב בפוליטיקה של המדינה עד היום.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Navarro, Marysa. 1977. The Case of Eva Perón. Women and National Development: The Complexities of Change 3(1). pp. 229-240
  2. ^ Seoan, María. 2011. Eva de la Argentina. Illusion Studios