חונגוו, קיסר סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חונגוו, קיסר סין
明太祖.jpg
לידה 21 באוקטובר 1328
הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 ביוני 1398 (בגיל 69)
נאנג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה סין, שושלת מינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קבר שיאולינג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שליט עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חונְגְווּ (洪武, בפין-יין: Hóngwǔ - "לחימה נרחבת"; 21 באוקטובר 1328 - 24 ביוני 1398) היה הקיסר הראשון והמייסד של שושלת מינג בסין. שלט משנת 1368 ועד מותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג (朱元璋, בפין-יין: Zhū yuánzhāng), למד בצעירותו במנזר בודהיסטי ובשל מצוקה כלכלית נשלח מהמנזר לקבץ נדבות. ב-1352 הצטרף לאחת מקבוצות המורדים הרבות הקשורות לטורבן האדום (紅巾), סניף של אחווה סינית סודית של אינטלקטואלים בודהיסטים המכונה "הלוטוס הלבן" (白莲教). הוא התחתן עם הבת המאומצת של אחד ממנהיגי המרד, גְווֹ דְזְה-שִׂינְג, ולאחר שגְווֹ נלכד והוצא להורג בשנת 1356 הפך ג’ו יואנג’אנג למנהיג קבוצת המורדים. בהדרגה השיג עליונות על קבוצות המורדים האחרות ובסופו של דבר גם על הצבא של שושלת יואן. באותה שנה כבש ג’ו יואנג’אנג את נאנג'ינג ובהדרגה הרחיב את שליטתו על כל עמק הנהר יאנגצה.[1] בשנת 1368 כבש צבאו של ג’ו יואנג’אנג את עיר הבירה של שושלת יואן, "חאנבליק" (בסינית דאדו, כיום בייג'ינג) והקיסר האחרון משושלת יואן נמלט צפונה למונגוליה. ג’ו יואנג’אנג הורה להרוס את הארמונות של שושלת יואן עד היסוד, ושינה את שם העיר לבֵּייפִּינְג (北平, מילולית "שלום צפוני").[2] באותה שנה (1368) ייסד ג’ו יואנג’אנג בנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית") שושלת קיסרים חדשה בשם מינג (בסינית "המזהירה") ונטל לעצמו את התואר הקיסרי "חונְגְווּ"

חונגוו שלט משנת 1368 ועד למותו בשנת 1398. נחשב לאחד הקיסרים החשובים והאוטוקרטיים ביותר בסין.[3] הוא הכריז על נאנג'ינג כבירתו הקיף את העיר בחומה באורך 50 קילומטרים, ובנה ארמונות ומבני ממשל. חונגוו הנהיג רפורמות מרחיקות לכת בסדרי הממשל, בחקיקה, בצבא, בחקלאות ובמסחר. ב-1364 החל חונגוו לנסח ספר חוקים קונפוציאני, ה"דָאמִינְג לוּ" (大明律, פין-יין: Dàmíng lǜ) אותו סיים ב-1397 וכלל בו כללים מספר החוקים של שושלת טאנג.[4] חונגוו הקים צבא חזק המאורגן בשיטה הצבאית הידועה כשיטת ויי-סוּ (卫所, פין-יין: Wèi suǒ), שיטה שנועדה להבטיח את חוזקו של הצבא מצד אחד אבל למנוע קשרים אמיצים מדי בין המפקדים לחיילים, שיובילו למרידה, מצד שני.[5] צבאו הכניע את מדינת יון-נאן, השתלט על מנצ'וריה וגרש את המונגולים הרחק צפונה. קוריאה הפכה לבת ברית והעלתה לו מס, כמו גם נאות המדבר של טורקסטן.

כבר בתחילת שלטונו הכין חונגוו, הוראות שישמשו כהנחיות לדורות הבאים. הוראות אלה כללו את התובנה שהמדינות המצויות מצפונה של סין הן מסוכנות ומהוות איום למשטר מינג ולעומתן המדינות המצויות מדרום לסין אינן מהוות איום. יתר על כן, הוא קבע כי היות שהמדינות בדרום אינן מהוות איום - אין להתקיפן. ועדיין, למרות או אף בשל הנחיות אלו, סבלו המשטרים במדינות מדרום לסין משאיפות התפשטות של שושלת מינג במהלך המאה הבאה. בסופו של דבר החלישו ההסתבכויות הצבאיות הנמשכות בדרום את משטר מינג בלא שהראו תועלות מוחשיות.

חונגוו הפגין סלידה ממסחר, תולדה מהיותו מאמין בתורת קונפוציוס, ותמך ביצירת קהילות חקלאיות אוטרקיות. עם הקמת שושלת מינג הופקעה הבעלות על שטחי קרקע גדולים שהתרכזה בידיים מעטות שהתפתחה בשושלת סונג המאוחרת ובתקופת יואן. אחוזות גדולות הוחרמו על ידי הממשל, חולקו ליחידות קטנות והושכרו. עבדות פרטית נאסרה. עקב כך, בזמן מותו של קיסר מינג השלישי, יונגלה, הייתה עיקר החקלאות הסינית בידיהם של איכרים עצמאים בעלי אדמה.

תחת חונגוו הפך הקונפוציאניזם שוב לדת המדינה ותחת שלטונו נטלה שוב האצולה המשכילה הקונפוציאנית, שנדחקה לשוליים במשך כמאה שנים בזמן שושלת יואן, את התפקיד הבכיר של ניהול האימפריה.

ב-1380 הורה חונגוו על הוצאתו להורג של חוּ וֵיייוּנְג (胡惟庸, פין-יין: Hú wéiyōng) ששימש כראש הממשלה בחשד שקשר להדיחו. בעקבות אירוע זה ביטל חונגוו את משרת ראש הממשלה ונטל על עצמו להיות גם קיסר וגם מנהל משרדי הממשלה, תקדים שנשמר במהלך כל שושלת מינג. החשד ההולך וגובר כלפי שריו ונתיניו הביא את חונגוו להקים את הגִ'ין-יִיוֵיי (锦衣卫, פין-יין: Jǐnyīwèi), משטרה חשאית שאנשיה גויסו מתוך משמר הארמון. כ-100,000 איש הוצאו להורג בתקופת שלטונו.[6]

הקיסר חונגוו הוציא צווים רבים האוסרים על שימוש במנהגים מונגוליים והכריז על כוונתו לטהר את סין מהשפעה ברברית. עם זאת, הוא שאף גם להשתמש במורשת של שושלת יואן על מנת לשוות נופך חוקי לשלטונו בסין ובשטחים האחרים שנשלטו בעבר על ידי שושלת יואן. הוא אימץ שיטות לחימה מונגליות, גייס חיילים מונגוליים, והמשיך את המסורת של שושלת יואן לתבוע פילגשים וסריסים מקוריאה.[7]

חונגוו חילק טריטוריות ברחבי סין לבניו הרבים כשהוא מנסה לחייבם להתנהל לפי סדרת כללים שהכין המכונה "חְוָאנְג מִינְג דְזוּ שׂוּן" (皇眀祖訓). מכיוון שבנו הבכור מת לפניו הוריש חונגוו את הקיסרות לנכדו, בנו של הבן הבכור. הנכד עלה לשלטון ב-1398, כשהוא בן 22, כקיסר ג'יינוון (שלט 1398–1402). ג'יינוון ניסה לצמצם את כוחם של דודיו, וגרם בכך למרידה אותה הוביל דודו, ג'וּ די, נסיך יֵן, שהיה בנו הרביעי של חונגוו. ג'וּ די היה טקטיקן מעולה וכוחותיו גברו על כוחות הקיסר וכבשו את נאנג'ינג הבירה. ג'יינוון ואשתו מתו ככל הנראה בשריפה שהוצתה בארמונם וג'וּ די הוכתר כקיסר השלישי של שושלת מינג בשם הקיסר יוּנְגְלֶה (永乐 – "אושר נצחי").

נקבר במאוזוליאום מִינְג שְׂיָאולִינְג - אחוזת קבר המשתרעת לרגלי המדרון הדרומי של הר הארגמן בעיר נאנג'ינג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חונגוו, קיסר סין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gascoigne, Page 151
  2. ^ Naquin, Susan (2000). Peking: Temples and City Life, 1400–1900. Berkeley: University of California press. עמ' 119. ISBN 0-520-21991-0. 
  3. ^ Gascoigne, Page 155
  4. ^ John A. Rapp, Anita M. Andrew, Autocracy and China's Rebel Founding Emperors: Comparing Chairman Mao and Ming Taizu page 26
  5. ^ FREDERIC WAKEMAN JR., The Great Enterprise: The Manchu Reconstruction of Imperial Order in Seventeenth-century China vol I Page 24
  6. ^ Fairbank, John King; Goldman, Merle (2006), China: A New History (2nd ed.), Pages 129-130 Cambridge: Harvard University Press, ISBN 0-674-01828-1
  7. ^ Robinson, David M. (2008), "The Ming court and the legacy of the Yuan Mongols", in Robinson, David M., Culture, Courtiers, and Competition: The Ming Court (1368–1644), Harvard University Asia Center, עמ' 365–421, ISBN 978-0-674-02823-4