אל-חירה
 | |
| חורבות מבנה באל-חירה, מדרום לנג'ף, חפירות משלחת גרמנית משנת 1919 | |
| מיקום | |
|---|---|
| מדינה | דרום-מערב עיראק |
| מיקום | מְחוֹז אַ-נַּגַ'ף |
| קואורדינטות | 31°59′N 44°23′E / 31.98°N 44.39°E |
 | |
  | |
אל-חִירָה (בערבית: الحيرة) הייתה ממלכה ערבית שהתקיימה בגבולה הדרום-מערבי של עיראק בין המאה ה-3 לסוף המאה ה-6 (גם עיר בירתה נקראה באותו שם). היא הייתה אחת משתי הממלכות אל-חירה וע'סאן, שתפקידן העיקרי היה להשתתף בהגנה על גבולות המעצמות ביזנץ ופרס הסאסאנית. אל-חירה שבדרום עיראק הייתה זו שתפקידה להגן על גבול פרס הסאסאנית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-חירה הייתה אחת הממלכות העצמאיות שהקימו הערבים בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי הספר של פרס וביזנץ ובחסותן, עוד טרם הופעת האסלאם. אל-חירה קמה על רקע הזעזוע שנבע מחילופי השלטון בפרס, כאשר בראשית המאה ה-3 תפסה את השלטון השושלת הסאסאנית. את הזעזוע הזה ניצלו מספר שבטים בדואים והתיישבו באזור הפורה שעל גדות נהר הפרת. שבטים אלה היו מאורגנים בברית שבטי תַנוּח'. חלקם המשיכו בחיי הנוודות, ואחרים החלו לעסוק בחקלאות ולהקים ישובי קבע. החשוב שבישובים האלה היה בעיר אל-חירה, שהוקמה לא הרחק משרידיה של בבל העתיקה. היא נוסדה כנראה בסוף המאה ה-3 על ידי קבוצת שבטי תַנוּח', שהיגרה לאזור זה מבחריין. תולדות ממלכת אל-חירה עד המאה ה-5 לוטות בערפל, אך מאותה תקופה ואילך ברור שהיא מילאה תפקיד של ממלכת חיץ שמלכיה, בני נצר משבט לַחְ'ם (אנ') (بنو لخم), היו כפופים לשושלת הפרסית הסאסאנית. תמורת שמירת הגבול, ריסון פשיטות הבדואים והשתתפות במלחמותיהם של הפרסים נגד הביזנטים, קיבלו מלכי אל-חירה מפטרוניהם תמיכה בכסף ובאנשי צבא והייתה להם בדרך כלל השפעה ניכרת בחצר המלכות הסאסאנית. שושלת בני לח'ם שלטה באל-חירה, פרט לתקופה קצרה, עד ראשית המאה ה-7. במקורות מוסלמיים מסופר כי במחצית המאה ה-6 קיבל מלך אל-חירה סמכות על האזור המשתרע מעומאן ובחריין במזרח חצי האי ערב, דרך אל-ימאמה (אנ') ועד לעיר טאיף. אולם סמכות כזאת לא הופעלה כדבר שבשגרה. אמנם נמסר כי תקופה מסוימת עסקו יהודי העיר ית'רב שבחיג'אז בגביית מיסים עבור מלך אל-חירה, וכי גובי מיסים מטעמו נשלחו אל שבטים ערביים, אך מסופר גם כי לעיתים הושלכו גובים כאלה אל הבור. אכן קשה היה להפעיל סמכות בקרב הבדואים הנוודים, שגאוותם הייתה, בין היתר, על חירותם. במאה ה-6 היו גם מלחמות בין ע'סאן לאל-חירה. בראשית המאה ה-7 החליטו הסאסאנים לסלק את המלך האחרון, א-נועמאן השלישי אבן אל-מונד'יר (אנ'), ולהפוך את האזור למחוז בשליטת נציב פרסי. שלטון השושלת הלח'מית הגיע לקיצו בשנת 602, כאשר מלך פרס ח'וסרו השני הדיח את המלך העצמאי האחרון של אל-חירה וציווה לרצוח אותו.
כתוצאה מהתפתחות זאת נפתחה בפני ערביי המדבר הדרך לפלוש לשטחיה של פרס.[1][2] בשנת 610 הצליחו לוחמים ערביים להכות צבא פרסי בקרב ד'י קאר (אנ') ליד העיר אל-חירה. אף כי הכוחות שהשתתפו בקרב היו קטנים יחסית, ואין לראות בו התמודדות כללית של שני העמים, ראו בו הערבים את ראשיתו של מפנה היסטורי בתולדותיהם.[3] בימיו של הח'ליף הראשון אבו בכר החלו צבאות ערביים לצאת את גבולות שטחיהם המסורתיים בחצי האי ערב, הן לכיוון סוריה כדי להילחם בביזנטים, והן לכיוון עיראק כדי להילחם באימפריה הסאסאנית. הם אף הצליחו לכבוש את אל-חירה.[4]
לאחר הכיבוש המוסלמי, ירדה חשיבותה של אל-חירה במהירות, מאחר שתושביה עברו אל העיר החדשה אל-כופה.[5]
אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשתי ממלכות הגבול, אל-חירה וע'סאן, הייתה אוכלוסייה מעורבת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, חלקה ערבים וחלקה אחרים, חלקה יושבי קבע וחלקה נוודים, חלקה נוצרים וחלקה בני דתות אחרות. שושלת בנו נצר וחלק גדול מתושבי אל-חירה היו נוצרים נסטוריאנים, ואחר כך גם מונופיזיטים, שנמלטו אליה מפני רדיפות הביזנטים, למרות שהדת הרשמית של פטרוניהם הפרסים הייתה הדת הזורואסטרית.[1] הנוצרים באל-חירה, אשר היוו חלק ניכר מהאוכלוסייה במקום, היו ידועים בשם "אלעבאד". הם היוו את היסוד העירוני שבממלכה ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. בסוף המאה ה-6 קיבלה אף המשפחה השלטת את הדת הנוצרית. היה זה דגם של חברה ערבית אשר לא הייתה מבוססת על קרבת דם ועל התייחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת, עוד בתקופה הטרום-אסלאמית.[3] אל-חירה הייתה לעיר חשובה שפרנסתה על חקלאות באזור המושקה הפורה שבינה לבין נהר הפרת, על תעשייה, כמו תעשיית האוכפים, ועל המסחר עם חופי המפרץ הפרסי ועם חצי האי ערב.[4]
מעמד פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שתי הממלכות, ע'סאן ואלחירה, היו תלויות לחלוטין במעצמות מבחינה כלכלית ופוליטית, ועצם קיומן היה תלוי בשירותים הקבועים שהן סיפקו למעצמות. מכאן שגם מדיניות עצמאית לא הייתה להן. בין ערביי חצי האי ערב ובין שתי ממלכות החיץ האלה שררו יחסים מורכבים. מצד אחד איבה, שכן השבטים נהגו לפשוט על גבולות האימפריות, ואילו הממלכות ניסו לרסנם, להטיל עליהם מרות ולגבות מהם מיסים. מצד שני, מנהיגי שבטים היו אורחים קבועים אצל המלכים ולעיתים הגיעו איתם להסכמים, או קיבלו מהם מתנות וכיבודים, שהביאו לחיזוק מעמדם בתוך שבטיהם. משוררים ערבים (ער'), שהיו באותה תקופה השופרות הפוליטיים, נהגו לעיתים תכופות לבקר בחצרות המלכים. בין המשוררים האלה היה המשורר חסאן בן ת'אבת (אנ') מהעיר ית'רב, שלימים היה משוררו של הנביא מוחמד.
בראשית המאה ה-6 הייתה ממלכת כינדה (مملكة كندة) (אנ') כוח מתחרה לממלכות הגבול אל-חירה וע'סאן. באמצע המאה ה-6 קשר שליט דרום ערב מטעם ממלכת אקסום, אברהא, קשרים עם שתי הממלכות.
הממלכות היו מרכזים של חיי עיר, מסחר, דת ותרבות ושימשו עבור חצי האי ערב צינור לעולם הגדול ולתרבותו, הן החומרית והן הרוחנית. נפילתן של ממלכות הגבול לא חסמה את ההשפעות החיצוניות על חצי האי ערב ולא שינתה בהרבה את חיי הערבים בחצי האי ערב ובשוליו. השינוי המכריע התרחש זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האסלאם.[1][6][7]
השפעה תרבותית ודתית על האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
באל-חירה הייתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. תרבותה של אל-חירה הופצה בדרכים שונות בחצי האי ערב. המסורת מספרת על אנשים שלמדו באל-חירה את מלאכת הקריאה והכתיבה בערבית ולימדוה לתושבי חצי האי ערב, וכן הפיצו את סיפורי המקרא.[4] מיטב הכוחות התרבותיים מקרב הבדואים נמשכו לאל-חירה. בחצרה חיו ויצרו משוררים כטרפה בן אל-עבד (אנ'), אל-חארת' בן חִלִזה (אנ'), עַמר בן כלת'ום (אנ') ועוד. אין ספק שכוחה הפוליטי והצבאי של אל-חירה עשה רושם רב על ערביי המדבר. בעצם קיומה הייתה אל-חירה אחת הממלכות שעזרו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית להופעת מוחמד ולהצלחתו.[3] התושבים הנוצריים של אל-חירה היו בין נושאי ההשפעה הדתית החזקה על תושבי חצי האי ערב בכלל ועל ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם בפרט.[6]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- يوسف رزق الله غنيمة, الحيرة: المدينة والمملكة العربية, بغداد: مطبعة دنكور الحديثة, ١۹٣٦
- حميد مصطفى ناجي الياسري, الصلات التجارية بين مملكة الحيرة ومكة قبل الإسلام, مجلة مركز دراسات الكوفة, العدد السابع والعشرون, ٢٠١٢, ص. ٢٢٦-٢٤٢
- قضاء الحيرة, غرفة تجارة النجف الاشرف, 7.1.2011
- אל-חירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- The History of al-Ṭabarī Vol. 5: The Sāsānids, the Byzantines, the Lakmids, Albany: State University of New York Press, 1999, pp. 20-22
- C. Edmund Bosworth, ḤIRA, Encyclopaedia Iranica, 2003, pp. 322-323
- Al-Ḥīrah, Encyclopaedia Britannica
- James Howard-Johnston, ḴOSROW II, Encyclopaedia Iranica, 2000, pp. 590-628
- Martina Müller-Wiener, ARCHAOLOGICAL SURVEY OF AL-HÎRA/IRAQ, Genève: FONDATION MAX VAN BERCHEM, 2015
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 אלה לנדאו-טסרון, הערבים והמזרח התיכון לפני הופעת האסלאם, בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 7–9
- ^ ברכה ז'ולטק, "אלח'לפא אלראשדון" תקופת ארבעת החליפים הראשונים, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 107
- ^ 1 2 3 יוחנן פרידמן, התקופה הטרום-אסלאמית, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 14–16
- ^ 1 2 3 יוסף דרורי, תולדות האסלאם הקדום, בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 58
- ^ G. Rothstein, חירה, אל-, האנציקלופדיה העברית יז, ירושלים - תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ט, עמ' 403
- ^ 1 2 יוחנן פרידמן, התקופה הטרום-אסלאמית, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 21
- ^ אלה לנדאו-טסרון, הערבים והמזרח התיכון לפני הופעת האסלאם, בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 15–16
