ברית שבטי תנוח'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברית שבטי תנוח' הייתה התאחדות של מספר שבטים שמקורם בשבטים יַמַנים מחצי האי ערב,[1] השבטים נדדו לאזור הסהר הפורה בתקופה הקדם-אסלאמית,[2] והתנצרו בתקופת הקיסר ואלנס.[3] היו בעלי הברית הערבים המרכזיים של הביזנטים והשתתפו בקרבות כנגד הכיבוש הערבי שבעקבותיו חלקם התאסלמו. במחצית השנייה של המאה השמינית הוכרחו להתאסלם על ידי שליטי בית עבאס.[4][5] שבטי תנוח' היו מהמצטרפים הראשונים לדת הדרוזית בתקופת ההטפה (1043-1017) ובמאה ה-15 הגיעו לשיא עוצמתם בהנהגתה .[6] בתחילת המאה ה-16 ירדו מגדולתם ובמקומם עלו מנהיגים דרוזים משבט מע'ן שהיו בעלי ברית של העות'מאנים.[7]

תקופת חצי האי ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורות שונות מדברות על מעבר של בני תנוח' בתקופת "נדידת העמים" בחצי האי ערב, מדרומו לצפונו. לפי מסורות הם עברו תחילה לטיהאמה ואז לבחריין, הגעתם לבחריין נתמכת על ידי כתובת בשפה השבאית. בבחריין הם קיבלו את שם הברית, "תנוח", שם שמקורו האטימולוגי מגיע ככל הנראה מהביטוי "מוּקַם וא-תָנוּח'", "עצירתם ושהותם". בבחריין הצטרפו או חברו לברית שבטי אַזד ולַח'ם. בסופו של דבר הם נדדו אל הסהר הפורה.[4]

תקופת הסהר הפורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה השלישית לספירה תפסה השושלת הסאסאנית את השלטון בפרס, שבטי תנוח' ניצלו את הזעזוע והתיישבו באזור הסהר הפורה על גדות הפרת. חלקם המשיכו באורח חיים של נוודות, ואחרים החלו לעסוק בחקלאות ולהקים יישובי קבע.[2] תנוח' מזוהים עם המרכז העירוני החשוב ביותר בתקופה הטרום איסלאמית, אלחירה. מאליק בן פהם, המזוהה עם ייסוד העיר מוצג כתנוח'י או אזדי.[4] מרבית שנות קיומה הייתה קשורה אלחירה בקשר חזק עם השלטון הסאסאני, שראה בה ערובה למניעת התפרצות שבטי המדבר לממלכה.[2] במאה השלישית לספירה מלך על בני תנוח' דג'דהימה אל-אבראש, זאת בהתבסס על כתובת דו לשונית אשר נמצאה באום אל דג'ימל בעבר הירדן. דג'דהימה הוא דמות היסטורית חשובה בתקופה הטרום-איסלאמית, ועל פי המסורת הערבית הוא נלחם עם זנוביה מתדמור.[4] מקורות ערביים מתייחסים להתנגשות עם המלך הסאסאני שאפור הראשון במאה ה-3, כתוצאה ממעבר השבטים צפונה לחאטרה שבצפון מסופוטמיה תחת שלטונו של אל-דיזאן בן מוּעיה. אין מקורות מוסמכים על ההיתקלות אך מעברם לעיר חאטרה, מתבסס על מקור סורי מוסמך, "ההיסטוריה של אהודמה", הפטריארך של הכנסייה המזרחית במאה השישית.[4]

התנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה התנצרו התנוח'ים במאה הרביעית בתקופתו של הקיסר ואלנס (328-378), ששלט על הקיסרות המזרחית, אך מסורות ערביות טוענות שהם התנצרו עוד במאה השלישית בתקופת הסהר הפורה, לפני הגירתם לסוריה.[8]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי לאחר תבוסתם מידי הסאסאנים חלקם היגרו לאזור הביזאנטי בלבנט, והפכו לקבוצה הראשונה של בני ברית ערבים של ביזנטיון. יחסי התנוח'ים עם השלטון המרכזי היו מורכבים. בסביבות שנת 380 לספירה הם התמרדו, אך המרד דוכא על ידי פרנק ריכומר, מגיסטר מיליטום של תיאודוסיוס הראשון. תבוסתם הייתה הקדמה לשקיעתם כברית הדומיננטית של ביזנטיון במאה ה-4, אם כי לאורך שלוש מאות השנה הקדם איסלאמיות הם נותרו שותפים של ביזנטיון. ככאלה הם לקחו חלק בקרבות כנגד המוסלמים בתקופת הכיבוש הערבי. בין השאר הם השתתפו בקרב הירמוך (636). הברית עם הביזנטים באה לקיצה לאחר קרב הירמוך כאשר צבאותיו של אבו עוביידה נפגש איתם באזור חלב וחמה .[9] חלקם אימצו את האסלאם וחלקם נשארו נוצרים בנחישות.[4]

התקופה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית הסדר החדש בסוריה הגדולה הינוח'ים שלא עברו לאנטוליה שירתו את בית אומיה, עבורם הם נלחמו בקרב ציפין עם מועאויה בן אבי סופיאן, נגד עלי בן אבי טאלב ועם מרואן בן אל-חאכם נגד מארדג' רהיט (684). החיבה לשבטי דרום ערב, הימנים, הניעה אותם נגד מרואן השני שצבאו הורכב מקייסים מצפון ערב. הם תקפו כאשר עבר בקינסרין וקונייטרה ב-744-5.[4]

המעבר ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבת מעברם של התנוכ'ים ללבנון על פי הגניאולוגיה של משפחת ארסלן התנוח'ית, הייתה הוראתו של הח'ליף העבאסי השני אל-מנצור (712-775) לאמירים הארסלנים לעבור להרים מאחורי ביירות על מנת להגן על רצועת החוף ולשמור על ביטחון הפנים .[10] ישנה מחלוקת במחקר מה היה מצבם הכלכלי של התנוח'ים עם מעבר השלטון מהאומיים בדמשק לעבאסים בבגדד. לפי ההיסטוריון אירפן שהיד הדרדר מצבם הכלכלי כמו שקרה לכל בית אומייה, וההידרדרות הגיעה לשיאה בשלטונו של אל-מהדי (ח'ליפה עבאסי) (775-775) אך לפי ההיסטוריון נג'לה[11] בתקופתו היו קהילה משגשגת. בתקופה העבאסית הוכרחו בני תנוח' לעזוב את הנצרות. כאשר בעת ביקור בצפון סוריה התקבל אל-מהדי, הח'ליף השלישי, על ידי קבוצה של 5000 פרשים תנוח'ים בהנהגת ליית' בן מהאטה. הח'ליף ביקש מהם לקבל את האסלאם אך הם סירבו והוא ערף את ראש מנהיגם. הם נענו בלית ברירה וכנסיותיהם נהרסו.[12] מסופר גם שבזמנו של הח'ליף העבאסי אל-מאמון הופתע לגלות בעת מסע שערך בשנת 830 בצפון מסופוטמיה תנוח'ים שעדיין היו נוצרים, ודרש מהם להתאסלם מכיוון שמוצאם ערבי.[13] הקשר של התנוח'ים עם חלב וקינסרין שבסוריה הסתיים בתקופתו[4] או זמן קצר לאחר מותו[14] של הארון בנו של אל-מהדי, כאשר שכניהם בסיוע שבטים מהאזור תקפו את יישוביהם ליד חלב והם הובסו והוכרחו לעבור.[15] הם עברו להתיישב באזור ההררי שבין לטקיה לחומס.[4] בתקופה זו עברה השליטה על שבטי תנוח' ממשפחת ארסלן למשפחת בוהטוריד .[16] תרומתם הגדולה לתרבות הערבית בתקופה זו התבטאה בדמותו של הפילוסוף המשורר הגדול אבו אל-עלאא אל-מערי שהיה תנוח'י.[4]

התקופה הדרוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנוח'ים הצטרפו לעדה הדרוזית בתקופת ההטפה (1043-1017), כששערי הדת הדרוזית עוד היו פתוחים, הם היוו חלק נכבד מהדת המתגבשת והפכו למנהיגיה הבולטים. בתקופת מסעות הצלב לקחו חלק בני השבט בקרב חיטין וסייעו לצלאח א-דין לגבור על הצלבנים (1187). למרות הקרבות לא עורער מעמדם של התנוח'ים באזור כיוון שיעדם של הצלבנים היה ארץ ישראל ולבנון היוותה רק אזור מעבר.[17] התנוח'ים לקחו חלק באופן בולט גם בקרב עין ג'אלות נגד המונגולים (1260) יחד עם הממלוכים.[18][7] הקרב הסתיים בניצחונם של הממלוכים. הממלוכים הבחינו ביתרונות שיצמחו להם משיתוף פעולה עם הדרוזים בהנהגת משפחת תנוך והפקידו אותם על הגנת אזור הלבנון. הדרוזים, שהיו בעלי כוח צבאי גדול ונאמן התבלטו באזור כמי שניתן לסמוך עליהם ולתת בהם אמון.[19] במאה ה-15 הגיעו לשיא עצמתם וגיבושם הצבאי. תרמו לכך אישיותו של שייח' ג'אמל אלדין עבד אללה אל-תנוח'י הידוע בכינויו אלאַמיר אלסַיִד (1419-1479).[18][7] אלסיד ידוע כמי שגיבש ופירש את כתבי הדת הדרוזית. מיום מותו הנהיגו תלמידיו מסורת של בחירת איש דת שיהיה הפוסק העליון בנושאים דתיים. ממלא תפקיד זה "שייח' אל עקל", נחשב מאז לראש הרוחני של העדה. מפעלו של אל אמיר אל סייד עזר ללכד את העדה הדרוזית, ולהפוך אותם ממשפחות ושבטים לעדה מסודרת ומלוכדת.[20] עם סיום השלטון הממלוכי ועליית האימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה-16 ירדו בני תנוח' ממעמדם ובמקומם עלו מנהיגים מבית מען, שושלת דרוזית שהייתה בת בריתם של העות'מאנים.[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היו קנדי, מוחמד והחליפות:המזרח התיכון מהמאה השישית עד המאה האחת עשרה, מאנגלית: עמנואל קפולביץ' (ירושלים: ביאליק, 1998), עמוד 84. כך גם על פי אירפן שהיד בערך "תנוח'", "Tanukh", באנציקלופדיה של האסלאם. אך יש לציין שלפי סלמאן פלאח בספרו, הדרוזים במזרח התיכון, (ירושלים:כותר-משרד הביטחון, 2000)), עמ' 23, הם נמנו על הפלג הקייסי, אך המקורות האחרים נראים מבוססים יותר.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 חוה לצרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, (בן שמן: מודן, תשכ"ט), עמ' 15
  3. ^ Irfan Shaid, Bizantium And The Arabs In The Fourth century, (Washington: Georgetown University, 1926), p 418
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 4.9 הערך "תנוח'", "Tanukh", האנציקלופדיה של האסלאם, בריל: מהדורה שנייה 2005 (כותב: אירפן שהיד)
  5. ^ נסים דנה, הדרוזים, (רמת גן: אונ' בר-אילן, 1998), עמ' 15, הערת שוליים
  6. ^ שמעון אביבי, הדרוזים בישראל ומקומותיהם הקדושים, (ירושלים: אריאל, 2000) עמ' 13
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 ניסים דנה, הדרוזים, (רמת גן: אונ' בר-אילן, 1998), עמ' 16
  8. ^ Irfan Shaid, Bizantium And The Arabs In The Fourth century, (Washington: Georgetown University, 1926), p 418
  9. ^ M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, e.g brill:new 12York 1993, p
  10. ^ Nejla M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, (new York: e.g brill, 1993), p 13
  11. ^ Nejla M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, (new York: e.g brill, 1993), p 13
  12. ^ הערך "תנוח'", "Tanukh", האנציקלופדיה של האסלאם, בריל: מהדורה שנייה 2005 (כותב: אירפן שהיד), לפי אירפן פגישתם עם אל מהדי הביאה לסיומה את ההיסטוריה שלהם כקהילה נוצרית אוטונומית, ומעתה ההתייחסות אליהם הינה כערבים מוסלמים, אך זה סותר את סיפור איסלומם על ידי הח'ליף אל-מאמון שיובא בהמשך.
  13. ^ Amira K.Bennison, The Great Califhs: The Golden Age Of The 'Abbasid Empire,( I.B.Tauris:London, New York, 2009) p.94
  14. ^ According to Nejla M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, (new York: e.g brill, 1993), p. 13
  15. ^ Nejla M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, (new York: e.g brill, 1993), p. 13
  16. ^ Nejla M. Abu Izzeddin, The Druzes: A New Study of Their History, Faith, and Society, (new York: e.g brill, 1993), p 13
  17. ^ סלמן פלאח, הדרוזים במזרח התיכון, (ירושלים:כותר-משרד הביטחון, 2000), עמ' 22
  18. ^ 18.0 18.1 שמעון אביבי, הדרוזים בישראל ומקומותיהם הקדושים, (ירושלים: אריאל, 2000), עמ' 13
  19. ^ סלמאן פלאח, הדרוזים במזרח התיכון, (ירושלים:כותר-משרד הביטחון, 2000), עמ' 24
  20. ^ סלמן פלאח, הדרוזים במזרח התיכון, (ירושלים:כותר-משרד הביטחון, 2000), עמ' 24–25