ח'ליפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ח'ליף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Allah3.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסייםכל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבהכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריהג'בריהמאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזיםהמסוריםאחמדיםזקריעלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

ח'ליפה (ערבית: خليفة, להאזנה (מידעעזרה)) הוא כינויו - או תוארו - של המנהיג האסלאמי של ה"אֻמָּה" (أمة) (אנ'), היא אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר ממלא המקום, או מחליפו של הנביא מוחמד. לעיתים קרובות הח'ליפה נקרא "אמיר אל-מואמינין" (أمير المؤمنين), "מנהיג המאמינים" או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם שכונה בתואר זה. הח'ליפה הוא בעל סמכות ההנהגה הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, כפי שהיה בזמנו של מוחמד, אך הוא אינו מתקרא נביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק (השגוי) "ח'ליף".

ישנן תובנות מודרניות רבות לגבי תפקידו של הח'ליפה. בזרמים מסוימים של הפילוסופיה המודרנית של האסלאם מודגש המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי, כמו גם המדיניות החברתית שלו, הנובעים מההבנה כי תפקידו של הח'ליפה הוא להגן על המוסלמים. ישנם הרואים בעובדה שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים - הפרה של החוק האסלאמי, השריעה; אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד חדל מלהתקיים, מכאן שאלה שטענו מאוחר יותר לתואר ח'ליפה, משלו למעשה רק כמלכים. זרמים אחרים בפילוסופיית האסלאם טוענים כי יש צורך לחדש את המוסד של שליט יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד וכשליט כל המוסלמים בעולם.

תנאים הנדרשים מאדם השואף להיות ח'ליפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ראשידון

הן על פי ספרי ההלכה, והן על פי כתבים מודרניים כמו האל-מנאר, הח'ליפה חייב להיות שלם בגופו (ובנפשו), עליו להיות מלומד, וחובה עליו להיות צאצא משבטו של הנביא, היינו - שבט קורייש.

מקורות והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

המוסלמים מאמינים כי הח'ליפות היא המשך שליחות הנביאים (אדם הראשון, נח, אברהם, משה, ישו ומוחמד), כמוסד שנועד להגן ולשלוט על המוסלמים לפי החוק של אללה (בקוראן ובעולם). זאת, כאשר מהות מוסד זה מקבילה לתבנית השמיים ("מולכייה" - ממשלה), והארץ ("אומה" – עם). ישנן הקבלות מסוימות בין מוסד הח'ליפות לבין מוסד האפיפיורות הנוצרית, תפקיד - שבדומה לח'ליפה - כלל סמכויות רוחניות, צבאיות ופוליטיות בתקופות שונות בהיסטוריה. כמו כן, היו מאבקים רבים על כס הנושא בתפקיד, וכן על מהותו של התפקיד, בשני המקרים. ברם, רבים מצביעים על כך שבאסלאם - חכמי ה"עולמא" הם שהיו אחראים על המורשת הרוחנית, בעוד שהח'ליפה היה אחראי רק לצד הפוליטי והצבאי, במיוחד אחרי ארבעת הח'ליפים הראשונים, הראשידון. שתי העדות הגדולות באסלאם, הסונה והשיעה, חלוקות באופן יסודי בשאלה: "מי היה אמור להיות הח'ליפה הראשון של האסלאם"; מכאן גם חילוקי הדעות ביניהן לגבי הלגיטימציה של מי שנשאו בתפקיד אחר כך.

על פי ההגות הסונית, אבו בכר אל-סידיק, חברו הקרוב ביותר של מוחמד ואבי אשתו, שהיה המומר הראשון או השני לאסלאם, היה יורשו הלגיטימי של מוחמד, לפיכך הוא נבחר לתפקיד הח'ליפות ב-632. השיעים, לעומת זאת, חושבים כי יורשו של מוחמד היה צריך להיות בן דודו וחתנו, עלי בן אבי טאלב, גם מכיוון שהיה בעל קרבת דם לנביא עצמו, וגם משום אמונתם כי הוא נבחר על ידי מוחמד עצמו ליורש. הגם שעלי היה, מבחינה היסטורית, הח'ליפה הרביעי, השיעים מחשיבים אותו לח'ליפה הלגיטימי הראשון, ואולי היחיד. הסונים רואים בארבעת הח'ליפים הראשונים, כולם חבריו הקרובים של מוחמד, ח'ליפים "המודרכים נכונה", על פי הסדר הבא: אבו בכר, עמר בן אלחטאב, עות'מאן בן עפאן, ועלי. לדעת הסונים, אלה הח'ליפים היחידים שלא סטו מן העקרונות שהציב מוחמד, אך הם מכירים, באופן כללי, גם בלגיטימיות של שושלות הח'ליפים שלאחר מכן, הן של מועאויה אבן סופיאן והן של בית אומיה.

תחת בית אומאייה האימפריה המוסלמית גדלה מאד; השלטון המוסלמי התפשט מערבה, דרך צפון אפריקה ועד לספרד. הוא גם התפשט מזרחה, דרך איראן ועד הודו. ואולם, לשושלת האומאיית לא היה בסיס תמיכה בתוך האסלאם עצמו. שלא כמו הסונים, השיעים לא קיבלו את הלגיטימיות של השושלת האומיית. המיעוט השיעי קיבל את השושלת העבאסית, שטענה לח'ליפות כצאצאית של עבאס אבן עבד אל-מוטאליב. אולם, לאחר שהעבאסים ירשו את הח'ליפות מהאומאיים ב-750, הם אימצו את האסלאם הסוני וכפרו בעקרונות השיעה. העבאסים העמידו שושלת ארוכה של ח'ליפים במשך שלוש מאות שנה, תוך איחוד השלטון האסלאמי, וקידום המזרח התיכון להישגים אינטלקטואליים ותרבותיים חשובים בחסותם. ואולם, מ-940 כוח הח'ליפים נחלש בזמן העבאסים, כשלא-ערבים, בעיקר הטורקים ואחריהם הממלוכים במצרים (במחצית השנייה של המאה ה-13), עלו לעמדות משפיעות. בהדרגה, הסולטאנים והאמירים, שליטי המחוזות האסלאמיים השונים, התחזקו ונעשו עצמאיים יותר ויותר. לימים, הח'ליפות נותרה כתפקיד סמלי וכישות מאחדת לעולם האסלאמי.

בתקופת השושלת העבאסית, היו שהתנגדו ללגיטימיות שלהם. השיעי סעיד אבן חוסיין מהשושלת הפאטימית (שהתפארה בקשר למוחמד דרך בתו פאטימה), טען לתואר הח'ליפה ב-909, וייסד שושלת חדשה של ח'ליפים בצפון אפריקה. הח'ליפים הפאטימיים שלטו תחילה במרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, ובמשך 150 השנים הבאות הרחיבו את שלטונם, והצליחו לשלוט גם בארץ ישראל ובמצרים, עד שהעבאסים הצליחו להשיב את הגלגל, והגבילו את הפאטימים לתחומי מצרים. השושלת הפאטימית נפלה ב-1171. השושלת האומאיית, ששרדה ושלטה על המחוזות האסלאמיים בספרד, טענה מחדש לתואר הח'ליפה ב-929, ושרדה עד שהופלה ב-1031.

ב-1258 כוחות מונגוליים תחת הולגו חאן כבשו את בגדאד. הם הרסו את העיר והוציאו להורג את הח'ליפה העבאסי אל-מסתעצם הראשון. נצר למשפחה, אל-מסתנצר השני נמלט לקהיר והוכתר שם כח'ליפה ב-1261, ובכך ייסד שושלת ח'ליפים ששרדה עד שהסולטאן העות'מאני נטל לעצמו את תואר הח'ליפה בנוסף לשאר תאריו, זאת חרף ההגדרה הפורמלית המחייבת את הח'ליפה להיות בן שבט קורייש, שבטו של הנביא; הסולטנים העות'מאנים לא היו כאלה. שליטים מוסלמיים נוספים טענו לכתר החליפות ואחדות האימפריה המוסלמית התערערה, עד שלבסוף הח'ליפות העות'מאנית זכתה להכרה.

ערב מלחמת העולם הראשונה, הח'ליפות העות'מאנית ייצגה את הישות האסלאמית העצמאית הגדולה והחזקה ביותר.

שליטי המדינה העות'מאנית כמעט ולא השתמשו בתואר זה, מסיבות פוליטיות. אחרי המלחמה העות'מאנית-רוסית נחתם הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, שבו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים המיושבים במוסלמים; הסולטאן אבדילהמיט הראשון הדגיש את תואר הח'ליפה ובכך ביטא את היותו אחראי על כל המוסלמים, גם מי שכבר אינם תחת שלטונו הישיר. ידוע כי הן מהמט השני והן נכדו סלים הראשון השתמשו בתואר הח'ליפה להצדקת כיבוש ארצות מוסלמיות על ידם. מאוחר יותר, אחד הסולטאנים העות'מאנים האחרונים, עבדול חמיד השני, השתמש בתואר כנשק נגד הקולוניאליזם האירופי, נגד כיבוש ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, כמו גם נגד התמרמרות או התקוממות אפשרית הנובעת מהתנזימאת.

סופה של הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדילמג'יט השני, הח'ליפה האחרון

ב-3 במרץ 1924, הנשיא של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל, ביטל חוקתית את מוסד הח'ליפות, כחלק מן הרפורמות שערך. הסמכויות של הח'ליפה הועברו לפרלמנט של מדינת הלאום הטורקית החדשה, והתואר לא היה בשימוש מאז. ניסיונות לחדש את הח'ליפות במקומות אחרים בעולם המוסלמי בשנים מיד לאחר ביטולה על ידי טורקיה נכשלו.

היו מספר אישים ששאפו להיות ח'ליפה:

  • חוסיין בן עלי, מושל עות'מאני לשעבר של החג'אז שהיה בקשר עם בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומרד באיסטנבול, צאצא לשבט הקורייש, הכריז על עצמו כח'ליפה במכה יומיים לאחר שטורקיה נטשה את התואר. אך אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, והוא גורש מערב על ידי הסעודים, שבט יריב שלא היה לו עניין בח'ליפות.
  • הסולטאן העות'מאני האחרון, מחמד השישי, עשה ניסיון דומה להכתיר את עצמו כח'ליפה החיג'אז לאחר שעזב את טורקיה, אך גם הוא לא הצליח בזאת.
  • האימאם יחיא (אנ') הכריז על עצמו ככזה, אולם הוא היה שיעי וממילא לא היה מתקבל על ידי הסונים.
  • פואד הראשון שהיה מנהיג מצרים וסודאן הגדולות והחזקות, לא היה בן שבט קורייש ולא זכה לתמיכה.
  • אבו בכר אל בגדאדי, שליט של הישות שנקראה "המדינה האיסלאמית" בשטחי עיראק וסוריה, הכריז על עצמו כח'ליפה ביוני 2014. לא הוכר רשמית ככזה על ידי אף אחד שלא מהישות המדינית שהקים.

דיונים בנושא חידוש הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית שנות ה-20 תנועת הח'ליפאת, ששאפה להשיב ליושנה את הח'ליפות הטורקית, התפשטה בקרב הטריטוריות הבריטיות באסיה. היא הייתה חזקה במיוחד בהודו, שם היא היוותה נקודה מלכדת עבור הקהילות המוסלמיות. פסגה כונסה בקהיר ב-1926 על מנת לדון בחידוש הח'ליפות, אך רוב הארצות המוסלמיות לא השתתפו ולא נעשה דבר ליישם את החלטות הפסגה.

ב-1925, עלי עבדל ראזק(אנ') (ﻋﻠﻲ ﻋﺒﺪ ﺍﻟﺮﺍﺯﻕ), שהיה מבכירי המורים באל-אזהר הוציא ספר בשם "האסלאם ויסודות השלטון" (الإسلام وأصول الحكم) ובו ניתח את יחסי הגומלין בין הדת לבין השלטון המדיני באסלאם. לדעתו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר, הקשר שהיה בתקופת מוחמד והראשידון בין הדת לבין המנגנון המדיני היה כורח המציאות בזמנו אולם היה מקרה חד פעמי. קשר זה אינו מחויב המציאות, המדינה צריכה להיות מודרנית ואילו האסלאם הוא דתי. לכן אין צורך לחדש את מוסד הח'ליפות, כפי שמוסד הח'ליפות לא היה קיים בימי מוחמד עצמו.

לעומתו, רשיד רידא, במספר מאמרים שפרסם ב"אל-מנאר" הביא ציטוטים מהחדית', הסתמך על האיג'מאע, הביא מקורות ספרותיים על הח'ליפות ואמר שעל פיהם חייבת להיות ח'ליפות.

התואר "אמיר אל-מומינין" אומץ על ידי מלך מרוקו והמולא מוחמד עומאר, הנשיא לשעבר של משטר הטליבאן באפגניסטן, הם לא טענו לסמכות חוקית על מוסלמים מחוץ לגבולות הארצות שלהם. הדבר הקרוב ביותר לח'ליפות הקיים כיום הוא הארגון של המועצה האסלאמית, ארגון בינלאומי שנוסד ב-1969 ומורכב מהממשלות של רוב המדינות עם רוב אסלאמי. אך לארגון זה יש השפעה מוגבלת; מוסלמים רבים כלל אינם מודעים לכך שהוא קיים, ואפילו המדינות החברות בו מתעלמות מהחלטותיו.

היחס כיום של המוסלמים כלפי הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות, שפעם הייתה נושא למאבק ויריבות קשה בין השליטים המוסלמים, אינה קיימת מאז 1924. הסיבות למהפך זה מגוונות ומורכבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הארצות המוסלמיות נפלו בידיים זרות. לאחר מכן, העולם המוסלמי נוצר מחדש כיחידות לאומיות, והושפע רבות מפילוסופיות מערביות או סוציאליסטיות. חשיבות המסגדים והממסד הדתי ירדה בהרבה ברוב הארצות המוסלמיות, ולשלטון עלו אליטות פוליטיות וצבאיות שראו את האסלאם כעניין אישי ולא כבסיס לאחדות פוליטית או למדינה מודרנית. יתר על כן, יריבויות ישנות (בעיקר בעולם הערבי) מנעו שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות.

אם כי האסלאם עדיין כוח משפיע ביותר ברוב החברות המוסלמיות, ומוסלמים רבים עדיין תומכים בח'ליפות, הגבלות קשות על פעילות פוליטית בארצות מוסלמיות יחד עם המכשולים המעשיים העצומים לאיחוד של יותר מחמישים מדינות תחת מוסד אחד, מנעו ניסיונות לחדש את הח'ליפות, אפילו אצל מוסלמים אדוקים. תנועות אסלאמיות א-פוליטיות פופולריות כמו התבליגי ג'מאט אומרות כי חיסרון ברוחניות וירידה בהקפדה על קיום המצוות כסיבה השורשית לבעיות העולם המוסלמי, וטוענות כי לא ניתן לחיות מחדש את הח'ליפות כל עוד בעיות אלה קיימות. כל הניסיונות לבנות מדינה בהתבסס על האסלאם נכשלו עד למהפכה האיראנית ב-1979, שהתבססה על עקרונות השיעה ולא עסקה כלל בעניין הח'ליפות העולמית.

תנועות סוניות וווהביות הקוראות לחידוש הח'ליפות נעשו פופולריות יותר בשנים האחרונות. אך תנועות אלה לא הצליחו להסכים על דרך משותפת או על מודל ברור של ממשל אסלאמי, והדיאלוג בנושא זה בין אינטלקטואלים מוסלמים אופיין במבוכה לנוכח נקודות המבט הרבות על כיצד אמורה להראות המדינה האסלאמית. מוסדות אסלאמיים רבים במדינות מוסלמיות כיום לא מציבים את חידוש הח'ליפות בעדיפות הראשונה, ובמקום זה מתמקדים בנושאים אחרים. רוב המשטרים התנגדו למעשה לרעיון.

הארגון הפעיל המוכר ביותר כיום אשר קורא להשבת מוסד הח'ליפה הוא ארגון המדינה האסלאמית בהנהגת אבו בכר אל-בגדאדי שכונה בידי תומכיו "הח'ליפה אבראהים". ב-5 ביולי 2014 פורסם סרטון וידאו, שבו כביכול נראה לראשונה אל-בגדאדי, כשהוא מנהיג את תפילת יום שישי במסגד א-נורי במוסול, ונושא נאום בו הוא קורא לכלל המוסלמים לציית לו[1]. באותה שנה הוא הכריז על עצמו כח'ליפה, ועל האזורים שבשליטתו כח'ליפות בשם "המדינה האסלאמית". לאחר שאל-בגדאדי נהרג במבצע קיילה-מולר, הכריז הארגון על אבו אבראהים אל-האשמי כח'ליפה. הארגון שואף ליצור ח'ליפות רחבת ידיים תחת שלטונו אשר תכלול את כל העולם המוסלמי, לרבות מדינות שהיו בעבר תת-שלטון מוסלמי, כמו שטחי ספרד ומדינת ישראל.

ח'ליפים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלות החשובות יותר הן:

הערה על החפיפה בין הח'ליפות האומאיית והעבאסית: לאחר הטבח של בני המשפחה האומאיית בידי העבאסים לאחר הצלחת המהפכה העבאסית, נסיך אומיי אחד הצליח להימלט וברח לצפון אפריקה, שנותרה נאמנה לאומאיים. שמו היה עבד א-רחמן הראשון. משם, הוא המשיך לספרד, שם הוא איחד את המחוזות שנכבשו בידי ח'ליפים אומאיים קודמים (ב-712). מ-756 ועד 929, השלטון האומאיי בספרד היה אמירות עצמאית, עד שעבד-ארחמן השלישי טען מחדש לתואר הח'ליפות לשושלתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ח'ליפה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ISIS chief appears in first video, BBC News, 5 July 2014