פטר חמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פטר חמור
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, י"ג, י"ג
משנה מסכת בכורות, פרק א'
משנה תורה הלכות ביכורים, פרק י"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שכ"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה פ"א, עשה פ"ב
ספר החינוך, מצווה כ"ב, מצווה כ"ג

ביהדות, פטר חמור הוא שמה של מצווה לפיה יש לפדות את הבכור (פטר) שנולד מחמור בשה צאן. אם לא פודים את פטר החמור, יש לערוף את ראשו ולקוברו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בספר שמות, י"ג, י"ג: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן בספר במדבר, י"ח, ט"ו: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

לפי התפיסה התורנית לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה, אך מכיוון שהוא נחשב על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

לפי תפיסת חז"ל יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, רווחה הגישה שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. לשיטתם החמור הנזכר בספר שמות מהווה דוגמה בלבד לבהמה טמאה[1].

החמורים החייבים בפדייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד.

מצוות עריפת ראש הפטר חמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה והאדם אינו רוצה לפדות את החמור כפי המצווה, מוטלת עליו המצווה לערוף את ראש החמור כפי הכתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ג).

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמור היה מקובל בעבר כבהמת משא. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומה הרוחני של האומה. מעשה זה מציין אפוא את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים, להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את מה שקורה במקרה שאדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. כך גם משתמע מספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ו-ל"ז המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו, לכהנים המשרתים בבית אלהינו".


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.