חרוז מלכותי
חרוז מלכותי היא צורת בית מחורז שהוכנסה לשירה האנגלית על ידי ג'פרי צ'וסר.[1] הצורה זכתה להצלחה משמעותית מן המאה החמש עשרה ועד המאה השש עשרה.
צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צורתו של החרוז המלכותי מורכב משבע שורות, בדרך כלל בפנטמטר יאמבי. צורת החריזה היא ABABBCC. בפועל, הבית יכול להיות בנוי או כטרצט ושני קופלטים (ABA BB CC) או כקוורטט וטרצט (ABAB BCC). עובדה זו מאפשרת גיוון, במיוחד כאשר הצורה משמשת לשירים סיפוריים ארוכים יותר.
הודות לריווח הצורה בהשוואה לבתים מרובעים, ותחושת הסיום שמציע צמד החרוזים בשורות השישית והשביעית, היא נחשבת בעלת איכות מחזורית, רפלקטיבית.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעה וקבלה בקהל הרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'וסר השתמש לראשונה בחרוז המלכותי בשיריו הארוכים "טרוילס וקרסידה" וכן ב"פרלמנט השוטים", שנכתבו במאה הארבע-עשרה המאוחרת. הוא גם השתמש בו במספר מסיפורי קנטרברי. ייתכן שהוא עיבד את הצורה מצורת הבית של הבלדה הצרפתית או מהאוטאבה רימה האיטלקית, עם השמטת השורה החמישית. בן זמנו ומכרו של צ'וסר, ג'ון גואר, השתמש בחרוז מלכותי ב- In Praise of Peace ובחלק קצר אחד, תחינת המאהב, ב- Confessio Amantis . [3] במאה החמש עשרה, החרוז המלכותי ימשיך להפוך לצורת נרטיבית סטנדרטית בשירה האנגלית התיכונה המאוחרת לצד הקופלט.
ג'יימס הראשון מסקוטלנד השתמש בחרוז המלכותי בשירו הצ'וצ'ריאני The Kingis Quair. ייתכן כי מקור שמו של החרוז המלכותי נובע משימוש זה, אם כי ניתן לטעון כי שם זה נובע מהשימוש בשירה למטרת פניה לבני המלוכה בחגים וטקסים. [4][5][2] משוררים אנגלים וסקוטיים הושפעו מאוד מצ'וסר במאה שלאחר מותו ורבים עשו שימוש בצורה לפחות בחלק מיצירותיהם. ג'ון לידגייט השתמש בצורה זו ברבים משירי האהבה שלו, ולאורך 36,000 השורות שלו נפילת נסיכים. החרוז המלכותי נבחר גם על ידי משוררים כמו תומאס הוקליב, ג'ון קאפגרייב, ג'ורג' אשבי והמחבר האלמוני של "הפרח והעלה". המשורר הסקוטי רוברט הנריסון השתמש באופן עקבי בחרוז המלכותי לאורך שתי יצירותיו הארוכות ביותר, ה"מורל פביליס " וה"ברית של קרסייד ". כמה רומנים אנגליים מהמאה החמש עשרה משתמשים בצורה זו גם כן: ג'נרידס, אמוריוס וקליפס, והרומאים מפרטנאי . [6]
שימושים קדם-מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה השש עשרה המשיך החרוז המלכותי להופיע ביצירותיהם של משוררים כמו ג'ון סקלטון (למשל ב-The Bowge of Court ), סטיבן האווס (בילוי של עונג), תומאס סאקוויל (בהקדמה ל"מראה לשופטים"), אלכסנדר. ברקלי (ספינת השוטים), ויליאם דנבר (The Thrissil and the Rois) ודייוויד לינדסיי (Squyer Meldrum). סר תומאס וייאט השתמש בחורז המלכותי בשירו "They flee from me that sometime did me seek". הבית בן שבע השורות החל לשמש בתדירות נמוכה יותר במהלך התקופה האליזבתנית, אך עדיין בא לידי שימוש בשירהם של ג'ון דייוויס ושל וויליאם שייקספיר.
המשורר מן המחצית השנייה של המאה השש-עשרה אדמונד ספנסר כתב את "מזמור היופי השמימי" שלו באמצעות חרוז מלכותי, אבל הוא גם יצר את הבית הספנסריאני שלו, מחורז ABABBCBCC, בין השאר על ידי עיבוד של החרוז המלכותי. הבית הספנסריאני משתנה מחומש יאמבי בקו הסופי שלו, שהוא קו של הקסמטר יאמבי, או במילים אחרות חרוז אלכסנדרוני אנגלי. במאה השבע-עשרה, ג'ון מילטון התנסה בהרחבת השורה השביעית של בית המלוכה החרוז עצמו חרוז אלכסנדרוני ב"על מותו של תינוק נאה שגוסס משיעול" ולבתי המבוא של "בוקר הולדת ישו".[2] כמו צורות בתים רבות, החרוז המלכותי יצא מהאופנה במהלך הרסטורציה האנגלית המאוחרת של המאה השבע-עשרה, ומאז מעולם לא נעשה בו שימוש נרחב.
תחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה השמונה עשרה, תומאס צ'טרטון השתמש בחרוז המלכותי המעודן של מילטון עם חרוז אלכסנדוני עבור כמה משיריו המזויפים באנגלית, כגון "אלינוורה וג'וגה" ו"An Excelente Balade of Charitie". הסופרים הרומנטיים ויליאם וורדסוורת' וסמואל טיילור קולרידג', שניהם דמויות שהושפעו מצ'טרטון, אימצו את החרוז המלכותי המתוקן של מילטון בכמה יצירות, כמו "רזולוציה ועצמאות" של וורדסוורת' ו"פסיכה" של קולרידג'.
במאה התשע-עשרה המאוחרת כתב ויליאם מוריס, שהושפע מאוד מצ'וסר, חלקים רבים של גן העדן הארצי עם ערכת החרוזים הקשורה ABABBCBCC. [7] בארצות הברית, אמה לזרוס כתבה כמה קטעים קצרים משירת המחזור שלה "תקופות" בחרוז מלכותי.
שירים בולטים מהמאה העשרים בחרוז מלכותי אורתודוקסי הם המכתב של ויסטן יו אודן ללורד ביירון (כמו גם כמה מהבתים ב-The Shield of Achilles ), A Bronze Head של ויליאם בטלר ייטס ו-Dauber של ג'ון מייספילד .
דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סיפורו של פרח-הכהונה", מתוך סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר בתרגום שמעון זנדבק:
בְּמַעֲרָב אִיטַלְיָה, לְרַגְלֵי
הַר וִיזוֹ הַצּוֹנֵן, יֶשְׁנָהּ בִּקְעָה,
וְהִיא דְשֵׁנָה, שׁוֹפַעַת יְבוּלֵי
תְנוּבוֹת, וּבְעָרִים מְשֻׁפָּעָה
אַשֵּׁר נוֹסְדוּ מִקֶּדֶם, וּמְלֵאָה
מִינֵי מַרְאוֹת נָאִים וּמֻפְלָאִים.
סָלוּצוֹ שֵׁם אוֹתוֹ מָחוֹז נָעִים.
עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החרוז המלכותי נדיר למדי בשפה העברית,[8] אך עם זאת ניתן למצוא מספר דוגמאות. אחת מהן היא שירו "הגליל..." של שאול טשרניחובסקי, אשר בו חרוז מלכותי כמעט מושלם, אם כי השורה החמישית שלו היא מחרז A ולא חרז B כמצופה:
צִיּוֹן שַׁלְשֶׁלֶת טְעוּנָה!
בָּהּ הֵיכָלוֹת נֻסָּח-גֶּרְמַנְיָה:
חַסְרֵי כֹּל פֶּסֶל וּתְמוּנָה,
נְטוּלֵי כָּל חֹם, זְבוּל קֻדְשָׁא-עַנְיָא
שֶׁל פְּרוֹטֶסְטַנְט דַּל-אֱמוּנָה.
עַל מַחֲרֹזֶת-מַרְגָּנִית
תְּפִלָּתוֹ שָׂח מָרוֹנִיט
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- They flee from me that Sometime did me Seek
- מילון חרוזים
- חרוז מלכותי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Rhyme royal | poetic form | Britannica".
- ^ 1 2 3 T Krier, "Rhyme Royal", in The Princeton Encyclopedia of Poetry and Poetics, edited by Roland Greene, 4th edition (Princeton, NJ: Princeton University Press).
- ^ James Dean, "Gower, Chaucer, and Rhyme Royal", Studies in Philology 88 (1991), 251–75.
- ^ Martin Stevens, "The Royal Stanza in Early English Literature", PMLA 94 (1979), 62–76.
- ^ Elizabeth Robertson, "Rhyme Royal and Romance", in The Transmission of Medieval Romance: Metres, Manuscripts and Early Prints, edited by Ad Putter and Judith A. Jefferson (Cambridge: Brewer, 2018), pp. 50–68 (pp. 53–4).
- ^ Elizabeth Robertson, "Rhyme Royal and Romance", in The Transmission of Medieval Romance: Metres, Manuscripts and Early Prints, edited by Ad Putter and Judith A. Jefferson (Cambridge: Brewer, 2018), pp. 50–68 (p. 60).
- ^ Joseph Berg Esenwein and Mary Eleanor Roberts, The Art of Versification, Revised edition (Springfield, 1921), pp 111–112.
- ^ Shimon Sandbank, שמעון זנדבנק, מזשיר: מדריך לשירה, Keter Publishing House Ltd, 2002, עמ' 186-187, מסת"ב 978-965-07-1128-3. (בiw)