אמה לזרוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמה לזרוס

אמה לזרוסאנגלית: Emma Lazarus;‏ 22 ביולי 1849, ניו יורק19 בנובמבר 1887, שם) הייתה משוררת יהודייה אמריקאית, ממוצא פורטוגלי - גרמני, ששימשה מופת לנשים יהודיות שנתפסו להתעוררות יהודית. שירה המפורסם ביותר הוא הסונטה "הקולוסוס החדש" ("The New Colossus";‏ 1883), החקוק על פסל החירות בניו יורק.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזרוס נולדה בניו יורק, למשפחה יהודית אריסטוקרטית. אביה, מוזס לזרוס היה צאצא ליהודים שהיגרו מגרמניה, סוחר מבוסס וחבר קהילת שארית ישראל ואילו אימה אסתר (לבית נתן) הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגלי, ותיקה מאוד באמריקה, עוד מלפני תקופת המהפכה האמריקאית. לזרוס הייתה הבת הרביעית מבין שבעה ילדי המשפחה[1]. מקום מגוריהם היה בסביבת היוניון סקוור.

כבר בגיל צעיר היא התגלתה כמשוררת רגישה. הייתה גם ידידתו של המשורר ראלף וולדו אמרסון והקדישה לו את ספרה השני. באותו גיל עדיין לא קיימה קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית ולא הבליטה את זהותה היהודית.

ב-1881 החלה לסייע בקליטתם של מהגרים יהודים מרוסיה לאמריקה, במסגרת ארגון של יהודים עשירים וותיקים בארצות הברית, ממוצא גרמני ברובם, HEAS (להבדיל מ-HIAS). בהשראת עבודתה עם המהגרים היא כתבה את השיר על פסל החירות. לאחר מכן, בפרץ של אנרגיה יצירתית, היא החלה להופיע כמגינה נאמנה של זכויות היהודים, כמשוררת הלאומית של ההתעוררות היהודית וכתומכת ב"תנועה היהודית הלאומית". שירה המצוטט להלן, "הדגל היהודי", חובר באביב 1882. הוא פותח במלים "עורה ישראל, עור" ומסתיים בנימה לוחמנית:

"הו אל תדמה כי גוועה אש הקרב, אל תאמר כי כבה האור הטמיר! עם תורת משה ונבל דוד, כוחך העתיק עוד ישוב להאיר. עזרא חדש עוד יקום ויהי להניף את הדגל היהודי".

באיגרת ליהודים היא קראה להם "להעמיק ולזרז את מקורות ההתלהבות היהודית" בתגובה לכך שהיהודים נמצאים עתה ב"עין הסערה של ההיסטוריה שלנו" בעקבות ביטויי האנטישמיות במזרח אירופה. בתוך זמן קצר קשרה אמה לזרוס קשרים הדוקים עם המוציא לאור של ה-American Hebrew, שבו הופיע חלק גדול מעבודתה, והחלה ללמוד עברית אצל המורה והעיתונאי לואיס שנאבל.[2] עיקר העניין שלה היה בשימת הדגש על נאמנות לכלל ישראל ובהדגשת סגולות האחדות, המשמעת והארגון למען ההתחדשות היהודית הלאומית.

היות שהושפעה מסופרים כגון ג'ורג' אליוט, לורנס אוליפנט ולאון פינסקר, נטשה לזרוס את הספקנות הקודמת שלה לגבי רעיון ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והפכה להיות תומכת שלו. היא דבקה בה כאילו הייתה דת בוגרת ובשלה, ובעשותה זאת הבינה שאינה לבד: "במו עיני ראיתי אנשים שעברו במהירות ובדבקות דומה לשלי לאותה אמונה, בנפשותיהם של אנשים בוגרים ומחושבים, אנשים זהירים ורציניים, שאינם נוטים להיגרר אחר התלהבות מקרית ותעמולה המונית, הכתה האמונה הזאת שורשים עמוקים, ובמקצת המקרים שינתה ללא הכר תאוריות והרגלי חשיבה של שנות נצח".[דרוש מקור]

עם מותה בטרם עת, בגיל 38 ממחלת הודג'קין, הפכה לזרוס למעין קדושה ליהודים שנתפסו להתעוררות של שלהי המאה ה-19. גיליון מיוחד של ה-American Hebrew הנציח את זכרה בדברי הוקרה של "אנשי הספר הבולטים ביותר בתקופה", וחיבורה "איגרת ליהודים", שפורסם כקונטרס ב-1900, המשיך להופיע בדפוס במשך שנים רבות על ידי הפדרציה הציונית של אמריקה. פטירתה הותירה את התנועה יתומה מ"החוזרת בתשובה" החשובה ביותר שלה, מהדמות המשפיעה ביותר, המשכילה ורחבת האופקים ביותר, וממליצת היושר החשובה ביותר (עד ימיה) של הזרם שבתוך זמן קצר יהיה לציונות האמריקנית.

מילות הסונטה "הקולוסוס החדש", שנחקקה על בסיס פסל החרות, הן מעין קבלת פנים המקדמת בברכה את בואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, הבאים בשערי הזהב של אמריקה הגדולה.

הבו לי את בניכם היגעים והעניים ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער בפנס אאיר בואם בשער זה.[דרוש מקור]

אחותה הגדולה, ג'וזפין, הייתה אף היא סופרת ועיתונאית.[3] על שמה שכונת נחליאל בחדרה ורחוב בחיפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיירוס אדלר, הנרייטה סאלד, ‏משה לזרוס, במהדורת 1901–1906 של Jewish Encyclopedia (באנגלית).
  2. ^ סיירוס אדלר, ‏לואיס שנאבל, במהדורת 1901–1906 של Jewish Encyclopedia (באנגלית).
  3. ^ סיירוס אדלר, הנרייטה סאלד, ג'וזפין לזרוס, במהדורת 1901–1906 של Jewish Encyclopedia (באנגלית).