טבח בתי הזיקוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טבח בתי הזיקוק
אנדרטה בחצר בתי הזיקוק לנרצחים בטבח במקום ב-י"ז בטבת תש"ח (30/12/1947)
אנדרטה בחצר בתי הזיקוק לנרצחים בטבח במקום ב-י"ז בטבת תש"ח (30/12/1947)
תאריך 30 בדצמבר 1947 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום בתי זיקוק לנפט, בזן, קבוצת בזן עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°47′36″N 35°03′07″E / 32.7934°N 35.0519°E / 32.7934; 35.0519
סוג פיגוע עריכת הנתון בוויקינתונים
הרוגים 39 עריכת הנתון בוויקינתונים
פצועים 49 עריכת הנתון בוויקינתונים
(למפת חיפה רגילה)
Haifa OSM.svg
 
טבח בתי הזיקוק
טבח בתי הזיקוק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עיתון המשקיף של התנועה הרוויזיוניסטית מלמחרת הטבח, מדווח על 41 חללים במקום 39
שלט הסבר בבתי הזיקוק על טבח העובדים היהודים במקום ב-30/12/1947. (התאריך בשלט שגוי)

טבח בתי הזיקוק אירע ב-30 בדצמבר 1947 בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. בטבח שהתחולל בעקבות התקפה של האצ"ל בה נהרגו שישה פועלים ערבים, נהרגו 39 יהודים שעבדו במקום. בפעולה של הפלמ"ח שבאה בעקבות הטבח, נהרגו יותר מ-76 ערבים וכן שלושה מהלוחמים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב ההצבעה על תוכנית החלוקה עבדו בבתי הזיקוק כ-1,700 ערבים וכ-470 יהודים (בנוסף על שכבת ניהול בריטית).

בבוקר 30 בדצמבר 1947 השליכו לוחמי אצ"ל, מתוך מכונית חולפת, קופסאות שימורים ממולאות בחומר נפץ לעבר קבוצה גדולה של פועלי-יום ערבים שהמתינו בשער הכניסה לבתי זיקוק לנפט, הרגו שישה פועלים ופצעו 42. מיד לאחר מכן, פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והרג באמצעות מקלות, מוטות ברזל וסכינים, 39 פועלים יהודים אשר עבדו שם ופצע 49 אחרים[1]. לאחר יותר משעה הגיעו למקום כוחות של הצבא הבריטי והשליטו סדר. אוטובוסים ערביים הובאו למקום והפורעים הערבים הוסעו בהם לבתיהם, מבלי שייעשה קודם כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא, לזיהוי ובדיקה לשם גילוי המשתתפים הפעילים בטבח.

עוד באותו יום שלח פיקוד ההגנה ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחטיבת 'לבנוני' של חי"ש חיפה בראשות יוחאי בן-נון[2] (כ-120 לוחמים), לפעולת נקם בכפרים בלד א-שיח' (כיום שכונת תל חנן בעיר נשר) וחוואסה (כיום שכונת בן דור בנשר), בהם התגוררו רבים מבין המשתתפים בטבח בבתי הזיקוק[3]. הכוח הצבאי יצא בליל 31 בדצמבר 1947 מקיבוץ יגור דרך שביל על מורדות הכרמל (היום שמורת אשדות יגור) לכיוון בלד א-שייח'. פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט וכו'", אבל להימנע מהריגת נשים וילדים. בפעולה הרגו כוחות הפלמ"ח למעלה מ-60 מתושבי הכפרים, חלקם נשים וילדים[4]. בחוואסה נהרגו 16 גברים ו-19 נפצעו. בפעולה נהרגו גם שלושה מאנשי "ההגנה": חנן זלינגר, בן קיבוץ יגור, על שמו שכונת תל חנן בעיר נשר. חיים בן-דור סטודנט בטכניון על שמו שכונת בן דור בעיר נשר ועמוס גלילי על שמו שכונת גבעת עמוס, רחוב עמוס ובית ספר גלילות בעיר נשר. שלושתם נהרגו ב-1 בינואר 1948. חנן זלינגר וחיים בן דור נקברו בבית הקברות הצבאי בקיבוץ יגור. עמוס גלילי נקבר בתל אביב.

בעקבות הטבח, החליטה ההגנה לחטוף את אנשי האצ"ל שהשליכו את חומר הנפץ לעבר הפועלים הערבים. חטיפה זו הובילה לעימות בין האצ"ל ל"ההגנה", שכלל חטיפות נוספות, ובין החטופים היה גם איש האצ"ל ידידיה סגל, שאף עונה ומצא את מותו.

לאחר טבח בתי הזיקוק הוקמה פלוגת הנמל שפעלה בנמל חיפה בפיקודו של יוחאי בן-נון, ומטרתה הייתה להגן על הפועלים היהודים שהיוו מיעוט בקרב עובדי הנמל.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט ההנצחה באנדרטה בגבעת נשר של נטבחי בתי הזיקוק. באנדרטה מונצח גם שמו של פלישמן שרגא עובד בתי הזיקוק שנרצח באותו היום בנווה שאנן ולא בטבח בתוך בתי הזיקוק

בשטח בתי הזיקוק הוקמה אנדרטה לזכר ההרוגים.

באנדרטה לחללי צה"ל של העיר נשר השוכנת בגבעת נשר מונצחים שמות 39 הנטבחים בטבח. בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המתקיים בעיר נשר, מוקראים שמות הנטבחים ביחד עם חללי העיר נשר.

הצומת המרכזי שמחבר את חיפה עם הקריות ונשר, בסמוך לחוצות המפרץ על מחלף ההסתדרות בכביש 4, המוכר יותר כצומת וולקן, נקרא באופן רשמי כיכר הל"ט, לזכר 39 הנרצחים בטבח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבח בתי הזיקוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתי זיקוק בחיפה, באתר "ארץ זוכרת יושביה"
    Zachary Lockman, Comrades and Enemies. Chapter 8: The Descent into Madness
  2. ^ דייוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 29 דצמבר 2017
  3. ^ יעקב מרקוביצקי, המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  4. ^ בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003, עמוד 192