בתי זיקוק לנפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בתי זיקוק לנפט בע"מ
Bazan Logo.svg
סוג: חברה ציבורית
שנת הקמה: 1938
משרד ראשי: חיפה
מייסדים: שלטון המנדט הבריטי
בעלות: החברה לישראל (37.08%),

ציבור (33.44%), פטרוכימיים (29.48%)

אנשי מפתח: אבנר מימון (מנכ"ל),
עובדיה עלי (יו"ר הדירקטוריון)
מוצרים עיקריים: תזקיקי נפט
שווי שוק: 5.4 מיליארד ש"ח (אפריל 2012)
הכנסות: 36.5 מיליארד ש"ח בשנת 2011
עובדים: 1271
www.orl.co.il
בתי זיקוק לנפט בחיפה, בשנות החמישים המוקדמות.
הודעת לח"י על פיצוץ מכלי הנפט בבתי הזיקוק במפרץ חיפה

"בתי זיקוק לנפט בע"מ" (בזן) היא חברה ציבורית העוסקת בתחום זיקוק נפט גולמי ובייצור מוצרי דלק בישראל. לבזן שלוש חברות בנות: "כרמל אולפינים", "גדיב - תעשיות פטרוכימיות" ו"שמנים בסיסיים חיפה". בנוסף, החברה מחזיקה בבעלויות חלקיות בגופים עסקיים נוספים. החברה מייצרת מוצרים לתעשייה הפטרוכימית, חומרים ארומטיים, שמנים בסיסיים ושעווה. תוצרי המפעל כוללים, בין היתר, דלק להנעת כלי רכב, חומרי גלם לתעשיות הדלק, הפלסטיקה, הגז, ולהכנת אספלט לסלילת כבישים.

עד שנת 1972 היה שמם של בתי הזיקוק "בתי זיקוק חיפה" ואז שונה ל"בתי זיקוק לנפט", או בראשי תיבות "בז"ן".

בעבר הייתה החברה מונופול בתחומי פעולתה בישראל, אך מצב זה הסתיים בשנת 2006, עם מכירתו של בית הזיקוק שהחזיקה באשדוד לחברת פז. שטחם הכולל של בתי הזיקוק, ללא המפעלים הסמוכים, הוא כ-1,700 דונם. כושר הזיקוק: כ-9 מיליון טון נפט גולמי בשנה.

על פי נתוני המשרד לאיכות הסביבה, בזן הינה המפעל המזהם ביותר בישראל נכון ל־2014‏[1], ויחד עם מפעלים נוספים בסמוך יוצרת מוקד זיהום נרחב באזור מפרץ חיפה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתגלה ב-1927 שדה נפט גדול בכירכוכ שבצפון עיראק החלו שלטונות המנדט וחברת הנפט העיראקית לתכנן את חיבור השדה בצינור לנמל בים התיכון[2]. חיפה נבחרה כנמל מוצא לצינור הנפט בגלל מספר גורמים, בהם: רציפות השלטון הבריטי מעיראק עד חיפה; בחיפה כבר היה תכנון ותשתיות להקמת נמל חדש; מפרץ חיפה התאים לעגינת מכליות נפט, והיו לחופיו שטחים פנויים גדולים; ומסילת רכבת העמק עברה לאורך חלק מהתוואי‏[3]. כאשר הושלמה בניית צינור הנפט ב-1934 החלה חברת הנפט העיראקית במגעים עם הממשלה הבריטית להקמת בתי זיקוק לחופי מפרץ חיפה. הממשלה הבריטית עודדה את הקמת בתי הזיקוק, בתנאי שיהיה זה פרויקט משותף עם חברת הדלק הגדולה של (Shell). לפי החלטתו של הנציב העליון, הוגדר באותה שנה המתחם, שבו הוקמו בתי הזיקוק, כשטח ללא מעמד מוניציפלי, לאחר שהוסר מתחומיה של חיפה‏[4], במסגרת הסכם בין ממשלת המנדט לחברה שבנתה את בתי הזיקוק, שכלל הסדרי מס שונים‏[5]. לשם הקמת בתי הזיקוק הוקמה חברת Consolidated Refineries Limited–CRL (מפעלי זיקוק מאוחדים), בבעלות משותפת של חברת הנפט האנגלו-אמריקנית וחברת הנפט האנגלית-הולנדית "של".

הקמת בתי הזיקוק בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הזיקוק הוקמו בעידוד השלטונות המנדט הבריטי במפרץ חיפה בשנת 1938, כחלק מהערכותם לקראת אפשרות של מלחמה עתידית, שתדרוש הפקת מלאי גדול של דלק לצרכים מלחמתיים. בתי הזיקוק מוקמו על גדות נחל קישון משלוש סיבות:

  • החל מ-1934 הגיע לשם הדלק בצינור הנפט כירכוכ-חיפה.
  • באזור הקישון היה ניתן לשאוב מים לקירור מתקני הזיקוק.
  • זה היה מתחם שממנו היה אפשר לתכנן גישה נוחה הן בתחבורה והן בהולכה בצנרת לנמל חיפה.

העבודה להקמת בתי הזיקוק החלה בשנת 1938, ונמשכה במלא התנופה בשנות מלחמת העולם השנייה. כבר ב1939 החלו בתי הזיקוק לספק מזוט לאניות שעגנו בנמל חיפה. במשך כל תקופת הבנייה היה מאבק בין העובדים הערביים לעובדים היהודים על כיבוש העבודה במפעל הגדול, שהעסיק אלפי עובדים בתקופה של חוסר עבודה ומלחמה. עבודת הקמת בתי הזיקוק בוצעה במהירות רבה על ידי חברת "קלוג" האמריקאית, שהסתייעה בחברת "סולל בונה". עבודות שלב ההקמה הושלמו בשנת 1944.

במהלך מלחמת העולם השנייה סיפקו בתי הזיקוק תזקיקי נפט ושמנים תעשייתיים לצבא ולצי הבריטיים וכן לצבא האמריקאי שפעל בצפון אפריקה. בשל החשיבות האסטרטגית של בתי הזיקוק בחיפה למאמץ המלחמתי הבריטי, בין השנים 1940 ל-1942 נערכו 21 התקפות אוויריות על בתי הזיקוק, רובן על ידי חיל האוויר האיטלקי. התקפות אלו גרמו לנזקים, אך לא השביתו את עבודת הזיקוק. הצבא הבריטי הקים באזור מערכת הגנה נגד מטוסים, שכללה תותחים, מסכי עשן ובלונים, ובנוסף מוגנו מיכלי האכסון.

בתום המלחמה החל מ-1947 החלו בתי הזיקוק לפעול בתפוקה מלאה, והבריטים תכננו את הרחבת המפעל והנחת צינור נפט חדש לעיראק‏[6], אך עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947 הופסקו כל עבודות הפיתוח.

ארגון לח"י תקף את בתי הזיקוק פעמיים:

  • ב-1 בנובמבר 1945 (ליל הרכבות) ניסו ארבעה לוחמי לח"י להחדיר מטעני חומר נפץ לבתי הזיקוק. לפני הפריצה אירע אסון ופצצה התפוצצה, הרגה את מפקד הפעולה משה בר גיורא (ישראל), ופצעה קשה את אברהם יהודאי (אלחנן) שהצליח בכוחות אחרונים להגיע למקום מבטחים ולקבל טיפול. הוא נהרג כעבור ששה חדשים בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.
  • ב-30 במרץ 1947 הצליחו שלושה לוחמי לח"י בחסות הלילה, לפרוץ את גדרות בתי הזיקוק מבלי להתגלות, להניח מטעני חומר נפץ בתוך שלושה מכלים גדולים ולסגת בשלום. בהתפוצצות עלו באש אחד עשר מכלים גדולים. הדליקה נמשכה ימים רבים. הנזק הכספי היה גדול, והממשלה הזדרזה להטיל היטל מיוחד על כל ליטר דלק, כדי לפצות את חברת הנפט העירקית שבבעלותם. הפעולה גרמה גם לפגיעה ביוקרתה של ממשלת המנדט.‏[7]

טבח בתי הזיקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח בתי הזיקוק

ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה עבדו בבתי הזיקוק כ-1,700 ערבים וכ-470 יהודים, בנוסף למנהלים בריטים. בבוקר יום ה-30 בדצמבר 1947 תקפו אנשי אצ"ל, מתוך מכונית חולפת, קבוצה גדולה של פועלי-יום ערבים שהמתינו בשער הכניסה לבתי זיקוק לנפט. אנשי האצ"ל הרגו בהתקפה שישה פועלים ופצעו 42. מיד אחר כך, פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והרג 39 פועלים יהודים אשר עבדו שם ופצע 49 אחרים.

עוד באותו יום החליט פיקוד ההגנה לשלוח ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה לתקוף את הכפרים בלד א-שיח', (תל חנן) וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. בתקיפה נהרגו שישים מתושבי הכפרים וכן שלושה מהתוקפים.

אחרי קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הזיקוק בחיפה
מתחם בתי הזיקוק בחיפה בשעות הלילה, כאשר ה"לבניות" מוארות בירוק וסגול. בקדמת התמונה ניתן להבחין בקניון לב המפרץ ובתחנת הרכבת

במקביל ליציאת הבריטים מהארץ הם הורו לחברת האנרגיה של להפסיק הזרמת נפט גולמי בצינור הנפט מעיראק. במהלך החודשים הראשונים של שנת 1948 פעלו בתי הזיקוק ובהם עבדו פועלים ערביים וגם יהודים. ההנהלה הבריטית צפתה ניצחון צבאי לכוחות הערביים, ולכן, כאשר פרצה שביתה של הפועלים הערבים במפעל באפריל 1948, עזבו המנהלים הבריטיים את המפעל ואת הארץ והפקידו את בתי הזיקוק בידי העובדים היהודיים. במקביל כבשו כוחות ההגנה והפלמ"ח את חיפה והודיעו לדוד בן-גוריון כי גם בתי זיקוק בידם. מהלך זה הפתיע ושימח מאד את דוד בן-גוריון. במאי 1948 חזרו הבריטים למפעל בליווי צבא ואוניות קרב ורוקנו את הנפט מהמכלים.

ממשלת ישראל, שהייתה זקוקה לנפט, לצורכי הצבא וכדלק למכוניות, החליטה להפעיל את בתי הזיקוק מבלי לקבל את אישורה המפורש של ההנהלה הבריטית (בעקבות הבנה בין מועצת פועלי חיפה לבין ג'ון הופקינס, מנהל כוח האדם, כמייצג ההנהלה, כי הבריטים יתנו למועצת פועלי חיפה כנציגת המוסדות היהודים לנהל את המפעל, לשמור עליו ולהחזירו לבריטים כשיוכלו לשוב לישראל). עובדי בתי זיקוק גילו כי ניתן להוציא מהמכלים ומצינורות הנפט כמויות גדולות של דלק על ידי הצפתם במים, וכך התקיימה מדינת ישראל מספר חודשים על דלק זה, ולא קרסה מחוסר אנרגיה.

במהלך שנת 1949 חזרו המנהלים הבריטיים, אולם בתי הזיקוק היו מושבתים היות שלא זרם נפט בצינור. רק בסוף אותה שנה החלו להגיע מכליות נפט גולמי ממקורות אחרים ורחוקים לנמל חיפה.

צירוף שטחי בתי הזיקוק לעיריית חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל השנים השטח עליו ישבו ביתי הזיקוק היו שטח אקסטריטוריאלי, ולא השתייכו לשום רשות מוניציפלית (למרות שמם הקודם, בתי זיקוק חיפה - הם לא השתייכו לעיר חיפה). בנובמבר 2005, על פי החלטת שר הפנים דאז אופיר פז-פינס, צורף שטח בתי הזיקוק לשטח המוניציפלי של חיפה, ובתי הזיקוק נדרשו לשלם ארנונה לעיר חיפה (בשיעור של 45%), וגם לכל הרשויות המקומיות הגובלות בו: הערים קריית אתא (25%) ונשר (15%) וכן המועצה האזורית זבולון (15%). בתי הזיקוק התנגדו לצעד זה והגישו על כך עתירה לבג"ץ.‏[8]

קו צינור הנפט מאילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סגירת תעלת סואץ, (שמאוחר יותר הובילה למלחמת סיני), ובכדי להבטיח הספקה סדירה של דלק לישראל הוקמה בשנת 1956 חברה ממשלתית "אפיקי נפט" לצורך קליטה בנמל אילת של נפט גלמי והזרמתו לבית הזיקוק בחיפה.

בשנת 1957 החלה הזרמת נפט איראני בצינור, בהתחלה מאילת לבאר שבע ומשם ברכבת ובמהלך שנת 1957 הונח קטע נוסף של הקו מבאר שבע לאשדוד ומשם הובל הדלק באוניות לחיפה, שם זוקק.

בשנת 1959 הושלמה הנחת הצינור עד בתי הזיקוק בחיפה, והוקמה "חברת קו צינור אילת בע"מ" (קצ"א) לשם תפעול הקו.

בתי הזיקוק באשדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1969 קיבלה הממשלה החלטה להקים בית זיקוק נוסף באשדוד, וזאת הן לשם פיזור הסיכונים, ובעיקר בגלל הקרבה לחוות המכלים של קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א).

ב-1973 הופעלו המתקנים בבתי הזיקוק באשדוד, והגדילו את יכולת הזיקוק של בתי הזיקוק. שטחם הכולל של בתי הזיקוק באשדוד הוא כ-1,000 דונם. כושר הזיקוק עומד על כ-4 מיליון טון נפט גולמי בשנה.

בשנת 2006 נמכר בית הזיקוק באשדוד לחברת פז.

בתי הזיקוק בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הזיקוק בחיפה הם בעלי יכולת זיקוק של כ־25,000 טון נפט ביום. תהליך הזיקוק נעשה באמצעות חימום נפט גולמי, שמרכיביו השונים הינם בעלי טמפרטורות רתיחה שונות. אדי הנפט עולים במגדל הזיקוק שהטמפרטורה בו יורדת עם עלייה בגובהו, ונאספים לאחר שהתעבו במפלס המתאים. מאחר שהדרישה לתוצרי נפט אינה חופפת להרכב הנפט, נעשה בנוסף שימוש במתקני פיצוח לשינוי מולקולרי של חומרי הדלק השונים, כדוגמת המרת מזוט לבנזין.

לאחר הפקת חומרי הדלק מבוצעות בו פעולות השבחה, כגון העלאת רמת האוקטן (למניעת הצתה עצמית של הבנזין), הורדה למינימום של תכולת הגופרית בדלק, הוספת תוספים שונים לשיפור איכות הדלק ועמידה בדרישות החוק השונות, כדוגמת הוספת חומר ריח לגפ"מ וצבע אדום לסולר המיועד להסקה.

תוצרי הדלק השונים מוזרמים בצנרת אל הצרכנים המחוברים למערכת הצינורות, או מועברים במיכליות כביש.

במסגרת מפעלי עזר לתהליך הייצור פועלת בתחום בתי הזיקוק תחנת כוח לאספקת חשמל וקיטור לצרכים תפעוליים של המפעל (פעלה בעבר במזוט והוסבה לפעילות בגז טבעי), מפעל טיהור שפכים, מתקני קירור, ולפידים שנועדו לשרוף גזים שמצטברים בעת תקלה על מנת למנוע פיצוץ הרסני.

בתי הזיקוק פועלים באופן רציף ללא הפסקה, לרבות בשבתות, חגים ויום כיפור.

ה"לבניות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"לבניות"

מאפיין בולט, המסמל את בתי הזיקוק בחיפה הוא ה"לֶבֶּנִיוֹת", צמד מגדלים שנועדו לקרר את המים החמים המוזרמים אליהם ממתקני הזיקוק. המגדלים (הנישאים לגובה של 76 מטר) זכו לכינוי הזה בגלל צורתם, שהזכירה את צנצנות הלֶבֶּן שנמכרו בחנויות המכולת בארץ באותן שנים. מאחר שה"לבניות" הן מחליפי חום ופולטות אדי מים בלבד, אין הן מזהמות את הסביבה.

בשנת 2008 הפסיקו ה"לבניות" לשמש לקירור, ובתי הזיקוק משתמשים בעזרים מודרניים יותר לקירור המים. עקב מצבן הרעוע של הלבניות בתחילה התקבלה החלטה לפרק אותן, אולם לאחר התלבטויות רבות וסקר שנערך בקרב תושבי האזור, הוחלט להשאירן כסמל של העיר חיפה. מאז לבניה אחת מוארת בתאורה ירוקה והשנייה מוארת בתאורה כחולה, שני הצבעים של סמל החברה.

בנובמבר 2011 החלה בניית פיגומים סביב ה"לבנייה" המערבית במתחם בתי הזיקוק כדי לשקם את המבנה, כחלק מהפיכתו למרכז מבקרים במסגרת פרויקט של רון אסולין.

בעלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958, כתוצאה מחשש מהחרם הערבי, קיבלה ממשלת בריטניה החלטה למכור את כל עסקיה בארץ, כולל עסקי הנפט. בין העסקאות שבוצעו הייתה מכירת בתי הזיקוק לממשלת ישראל, שהחליפה את שמם ל"בתי זיקוק חיפה".

ב-1969, עם הקמת בתי הזיקוק באשדוד, קיבלה הממשלה החלטה לגייס חלק מההשקעה ממשקיעים זרים, בעיקר מיהודים עשירים מהתפוצות. לצורך כך, המדינה הקצתה 26% ממניות בתי-הזיקוק ל"חברה לישראל" – חברה שהוקמה ב-1968 לצורך יצירת שותפות בין המדינה לבעלי הון זרים. אחד המשקיעים שנענו להצעת השותפות היה איש העסקים שאול אייזנברג.

פיצול והפרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פיצול בין שני בתי הזיקוק והפרטתם הוחלט במספר החלטות ממשלה: החלטה 126 מיום 22/8/1999, החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מס. מח/2 מיום 20/10/1999, החלטת ממשלה 2796 מיום 25/11/2002, והחלטה 787 מיום 15/9/2003. על סמך החלטות אלו נחתם ב-2/12/2002 הסכם בין המדינה לבין החברה לישראל בע"מ ובתי זיקוק לנפט בע"מ, על פיו הפיצול וההפרטה של בתי הזיקוק יבוצעו במהלך השנים 2005-2004. על פי ההסכם, יוקמו שתי חברות נפרדות לבתי הזיקוק באשדוד ובחיפה. בית הזיקוק באשדוד יימכר כעסק פעיל, ולאחר מכן יונפק בית הזיקוק בחיפה במלואו לציבור בבורסה בתל אביב.

בהסכם נכלל גם סעיף לפיו תשלם המדינה לחברה לישראל עבור מניותיה בבז"ן. מניות אלה חולקו במקור בחכירה והיו אמורות לחזור למדינה ללא תמורה באוקטובר 2003.‏[9] התנהלות הממשלה ובפרט החשב הכללי ניר גלעד בעניין התשלום ספגה ביקורת קשה של מבקר המדינה‏[10] וגם הגיעה לדיון בבג"ץ. התנהלות הממשלה תועדה לאחר מכן בסרט שיטת השקשוקה. לבסוף, למרות התנגדות החשב הכללי הנכנס, ירון זליכה, שילמה המדינה ב-2006 סכום של 677.5 מיליון שקל לחברה לישראל.

ב-1 באוגוסט 2006 רכשה חברת פז את בית הזיקוק באשדוד תמורת 3.25 מיליארד שקל, וזה הפך לחברה בשם פז בית זיקוק אשדוד בע"מ.

בפברואר 2007 הופרטו בית הזיקוק בחיפה בשני שלבים. בשלב הראשון נמכרו 44% מהמניות למשקיעים מוסדיים (קופות גמל, קרנות הון סיכון וקרנות פנסיה), ו46 אחוז נמכרו לקבוצת עופר-פדרמן תמורת כ 702 מיליון דולר, ובשלב השני נמכרו שאר המניות במסגרת הנפקה בבורסה של תל אביב.

בתי הזיקוק והלבניות משמאל, מימין המפעלים הפטרוכימיים. התמונה צולמה מכביש 75 מבט לכוון צפון

המאבק לטיהור האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני המשרד לאיכות הסביבה לשנת 2014, בתי הזיקוק בחיפה (בזן) הוא המפעל המזהם ביותר בישראל‏[1]. המאבק למען אוויר נקי החל כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20[11]. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוקמה מפלגת ירוקים וזכתה במושבים במועצת העיר, ואף סגנות ראש עיר. הוקמה "הקואליציה לבריאות הציבור", "עוצרים את הרחבת בז"ן", "אמהות ואבות מצילים את חיפה והקריות", "מנקים את מפרץ חיפה", ועוד. פעילות זו הביאה לדיונים בכנסת ישראל, של ועדת הפנים והגנת הסביבה, בראשות ח"כ דב חנין[12] והפגנות שמקבלות תאוצה החל משנת 2014 ברחבי העיר חיפה ובירושלים, מול משרדי הממשלה. באותה עת פנה מבקר המדינה יוסף שפירא אל הוועדה לביקורת המדינה על מנת לקיים דיון דחוף בנושא החומרים המסוכנים במפרץ חיפה[13]. באחד מן האתרים המקומיים בחיפה, כתבה האפידמיולוגית הסביבתית אלה נווה: "במפרץ חיפה, לא כלי התחבורה הם המזהמים העיקריים, אלא דווקא מפעלי התעשייה ויצור החשמל. אנשים מטבעם לא אוהבים לקרוא נתונים וטבלאות "מייגעות" אבל כאן נמצאות הראיות החותכות והחד משמעיות שרוב הזיהום מקורו בתעשייה ולא בתחבורה!!!"‏[14]. במחקרה של פרופ' תמר פרץ[15], נאמר במפורש כי חיפה סובלת מתחלואה גדולה יותר ב-16% מאשר כל עיר אחרת בישראל. לאחר מכן משרד הבריאות סמך ידיו על המחקר והוציא את הנתונים לאור, דבר שגרר תגובתו של ראש העיר יונה יהב, אשר חסם במשאיות העירייה, את הכניסה לבז"ן. בשנת 2015 התפרסם מאמר באתר כלכליסט המודיע על תובענה ייצוגית בסך 14 מיליארד שקל: "תושבי חיפה והקריות הגישו תביעה נגד 11 מפעלים במפרץ חיפה ובהם בתי הזיקוק, חיפה כימיקלים, פז כימיקלים, סונול ישראל ונשר מפעלי מלט. בתביעה נדרש פיצוי כספי לכל אחד מתושבי המפרץ שנחשף לזיהום וכן הקמת קרן בהיקף מיליארד שקל לפיקוח והשגחה על המפעלים"‏[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 צפריר רינתהמשרד להגנת הסביבה: בתי הזיקוק בחיפה מדורגים בראש המפעלים המזהמים, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2015
  2. ^ מרדכי נאור בתי זיקוק לנפט 60 שנות אנרגיה חיפה 2000
  3. ^ ארנון סופר, התעשייה הכימית במרחב חיפה, גורמי מיקום והשפעות גומלין, ירושלים 1971
  4. ^ מדוע הוצא שטח בתי הזיקוק מתחומי העיריה?, דבר, 16 בנובמבר 1938
  5. ^ מה ישלמו בתי הזיקוק לממשלה?, דבר, 30 בנובמבר 1938
  6. ^ מרדכי נאור, בתי זיקוק לנפט, 60 שנות אנרגיה חיפה 2000, עמ' 63
  7. ^ נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
  8. ^ ספיר פרץ, ‏עיריית חיפה מאיימת לטרפד לבז"ן הדיבידנד: דורשת 95 מיליון שקל, באתר גלובס, 3 בינואר 2006
  9. ^ עמירם כהן, זליכה: "מדובר בניסיון בוטה של בעלי הון לקבל מהמדינה כספים שלא מגיעים להם", באתר TheMarker‏, 24 במאי 2005
  10. ^ מבקר המדינה דו"ח שנתי 54 א' לשנת 2003
  11. ^ יעקב העליוןחיפה נאבקת בעשן ובערפל, מעריב, 23 באוגוסט 1963
  12. ^ צפריר רינת, אלי אשכנזי, המלצות לצעדים נוספים נגד זיהום האוויר במפרץ חיפה, באתר הארץ, 31 ביולי 2014.
  13. ^ אורנה נירנפלד ודורון סולומון, מבקר המדינה דורש דיון דחוף בחומ"ס במפרץ, באתר mynet‏, 31 ביולי 2014
  14. ^ אלה נווה, "רוב הזיהום בנפת חיפה מקורו בתעשייה", אתר חי פה, 8 באוקטובר 2014.
  15. ^ גיא זוהר, ריאיון ברדיו ללא הפסקה, <<זיהום האוויר בחיפה - פרופ' תמר פרץ: "בחיפה יש נתון בולט של תחלואה בסרטן ריאה">> מתאריך 20 באפריל 2015.
  16. ^ ענת רואה, בקשה לייצוגית בהיקף 14 מיליארד שקל נגד המפעלים המזהמים במפרץ חיפה, באתר כלכליסט, 10 ביוני 2015.